עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    סריטה

    כשסרטים ושריטות נפגשים

    זהו פוסט אפוקליפטי (ביקורת על הסרט "הנבחר")

    9 תגובות   יום שלישי, 23/2/10, 19:34

    יש לי חולשה לסרטים פוסט-אפוקליפטיים. רק תהפכו את פלטת הצבעים לאפור-אפרפר-בז', מלאו את הפריים באבק או נשורת גרעינית וכמה חורבות וקניתם אותי מהתמונה הראשונה. קצת קשה לי להסביר, אבל אני מוצא משהו מנחם בסרטים האלה, משהו מרגיע. מצד אחד, האנושות המתקיימת כיום יודעת איזה גורל צפוי לה, ומזהירה מפניו, מתקוממת. זה סימן לשפיות. מצד שני, כל הסרטים המשתייכים לתת-הז'אנר הזה בהם צפיתי, מוכיחים בעיקר שגם כאשר יגיע סוף העולם - זה לא סוף העולם חיוך כלומר יהיו שורדים, ויהיה די קשה, אבל אחד הדברים שיישארו גם אחרי מלחמה כוללת, מלבד מקקים, תהיה התקווה.

     

    תקווה הייתה בהחלט חסרה לי, למי שקרה את ביקורת האתמול, עד שבא הסרט הזה. למרות חיבתי לסוגה, ציפיתי לגרוע מכל. והסרט היה דווקא הפתעה נעימה. זה לא שאין בו פגמים, אבל חבל לי להתעכב עליהם, כלומר לעשות את העבודה שלי כפי שמצופה ממבקר קטנוני. אם תבואו לסרט הזה ציפיות ותבקשו רק ליהנות, אני די משוכנע שתצליחו. או לפחות מקווה. ואם תשמרו על ראש פתוח, יכול להיות שתמצאו בו גם דיון כמעט פילוסופי על אמונה, דת והקשר הלא תמיד מחייב ביניהן. כמה נחמד שדווקא זה הסרט שהחזיר לי את האמונה שלא שכחתי איך לבלות בקולנוע.

     

    הנה הביקורת שפורסמה באתר עכבר העיר אונליין, כפי שנמסרה לעורכת שלי:


    עולם פוסט-אפוקליפטי. השמש כמעט והפסיקה להציץ מבעד לעננים השחורים, החגים באיטיות מעל לפני האדמה החרוכה. את האוויר החליף דוק אבק, המים נמצאים אך ורק בפנטזיות של בני האדם והעולם מדבר ציה. אפור כעין העופרת. רק בן אנוש אחד, חבוש מסיכה המסתירה את פניו, מתהלך בדרכים השוממות. ולמרבה הפלא, אלו אינן דקות הפתיחה של העיבוד הקולנועי המצופה לספרו של קורמק מקארתי - “הדרך". אלה דווקא הסצינות הראשונות, נטולות הדיאלוגים אך מרובות אווירת הרפאים, של "הנבחר".

     

    כאשר גיבורנו מסיר את המסיכה, מתגלה פרצופו המזוקן והלאה של דנזל וושינגטון. לא יחלוף זמן רב עד שיפגוש בני אדם נוספים, שודדי דרכים רעבים לבשר אדם. אך הגיבור חסר השם, לפחות עד סוף הסרט, מצוי במשימה חשובה. הוא בדרכו מערבה וצמוד לגופו נמצא ספר, אותו הוא משנן ועליו הוא מגן. לאחר שסיים לטפל בגנבים חסרי המזל, מוביל אותו השביל אל מקום מיושב. מעין שילוב בין מחנה פליטים ממהדורות החדשות ועיירה מרכזית ממערבון קלאסי. השליט האיזורי (גארי אולדמן) מגלה עד מהרה כי הספר שחיפש כל חייו נמצא ברשותו של עובר האורח, בו מוצאת עניין גם בת המקום העונה לשם סולארה (מילה קוניס).

     

    הסיפור נולד במוחו של גרי וויטה, לו זה תסריט בכורה, ובויים בידי האחים אלברט ואלן יוז (“ממעמקי הגיהנום”). עבור מי שרוצה לראות בו אך ורק מותחן פעולה באטמוספירה של אחרי מלחמת עולם כוללת, אגיד שסצינות האקשן קצרות אך יעילות ובכל הקשור לפיתולי העלילה הולכים המתוחכם והמטומטם יד ביד. אבל ישנה גם קריאה נוספת לסרט זה, ומכאן ספויילר קטן. אם עוד לא הבנתם מהו אותו ספר זהותו תיחשף מיד, אך לא תפגע בהנאה מן הסרט ומהטוויסטים העלילתיים שבו.

     

    מהרגע שבו דובר על ה-ספר, ספר הספרים, התקוממתי מיד על עוד מעשיה נוצרית עבשה שעומדת לחרב עוד סרט חורבן, נוסך "מקס הזועם" הותיק או אפילו "האוייב שבפנים 3” החדש יחסית. שהרי רוב הזמן מזכיר "הנבחר" שאר סרטים פוסט-אפוקליפטיים ולא מתאפיין בדמיון רב בכל הקשור לעיצוב התפאורה או הלך הרוח השורר בעולם, החושף את פרצופה האמיתי והכעור של האנושות. אולם, אחת מדמויות המשנה שזוכות להכי הרבה פריימים בהם היא נמצאת לבדה היא אלוהים, המגולם בסרט על ידי השמיים המעוננים. השוטים הרחבים משווים לסרט מראה של גלויות נוף סתמיות ברוב המקרים, אבל הכוונה היא להראות כי גיבור הסרט אינו פוסע לבדו בגיא צלמוות.

     

    מבט מדוקדק יותר מוכיח כי ייתכן וזו אינה הנצרות עליה מדבר כל הסרט הגיבור, נושא לפיד האמונה הבוער בקרבו ומנחה אותו באשר יילך. בשפת המקור, נקרא הסרט "The Book of Eli”. בשפתם של הנוצרים של ימינו, אנגלית, יהגה השם כאיליי. ואילו בשפה הקדומה של הדת היהודית, העברית, ייקרא כ"אלי", כלומר האל שלי.

     

    באחת השיחות החשובות בסרט, ברגע בו מבקשת דמותו של אולדמן מן הגיבור להסגיר את הספר פן ייהרג, מתגלה אג'נדה מעניינת. על גבול ההארה. אולדמן מגלם את הנוצרי, שרוצה את הכוח שבא עם הספר. הוא אומר לגיבור שזהו ספר שיש לחלוק עם אחרים. ברם, מחזיר לו הגיבור תשובה לפיה על הספר להיות בידיים מסויימות. יש לחלוק אותו אך ורק עם הראויים. יחד עם הדבקות שלו בספר כדבר שיש להגות בו מדי יום, מייצג גיבור הסרט דווקא את הגישה היהודית. כך שבמובן מסויים, ניתן לראות בסרט גם ביקורת על הדת הנוצרית וחזרה לשורשיות הקדומה יותר. אל הדת שקיבלה אותו מידי השם, אל עם הספר. כך, למרות שלא התיימר להיות יותר מסרט אווירה עם כמה רגעי אקשן והרבה מורכבות עלילתית שנחשפת שלב אחר שלב – משימה בה עמד בגבורה - “הנבחר" הצליח להיות גם סרט מעורר מחשבה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/2/10 11:23:

      צטט: גוזר הגוזרי 2010-02-27 23:13:56

      ד"א אורון- את הסדרה בטלסטאר גלקטיקה (החדשה) ראית?

      המיני-סדרה שהיא בעצם פרק הפיילוט של הסדרה היא חתיכת-סרט אפוקליפטי. כל בני האדם מושמדים חוץ מ- 50,000 במתקפה גרעינית של הסיילונים, שהם בעצם מכונות שחלקם נראים כמו טוסטרים וחלקם נראים ממש כמו בני אדם.

      הסדרה מומלצת מאוד. באותו השבוע האמת חלמתי על שואה גרעינית בתל אביב, כנראה בהשראת הסדרה (חלום המוות הכי מציאותי שהיה לי. אם כבר להתפגר צעיר- אז בפיצוץ תרמו-גרעיני!)

       

       

      לא ראית בטלסטאר גלקטיקה, החדשה או הישנה.

      ויכול להיות שהיא מעולה, פשוט אין לי ממש סבלנות לסדרות... עניין של סבלנות, בטוח חיוך

      למרות שפרק אחד, אם הוא לא דורש יותר מדי רקע מוקדם, נשמע לי סבבה.

       

      ואם כבר להתפגר צעיר - רק בשואה גרעינית. כל האחרות נראות לי איטיות ורבות סבל. אסונות טבע או שואה ביולוגית - גם אני לא בעניין.

        27/2/10 23:13:

      ד"א אורון- את הסדרה בטלסטאר גלקטיקה (החדשה) ראית?

      המיני-סדרה שהיא בעצם פרק הפיילוט של הסדרה היא חתיכת-סרט אפוקליפטי. כל בני האדם מושמדים חוץ מ- 50,000 במתקפה גרעינית של הסיילונים, שהם בעצם מכונות שחלקם נראים כמו טוסטרים וחלקם נראים ממש כמו בני אדם.

      הסדרה מומלצת מאוד. באותו השבוע האמת חלמתי על שואה גרעינית בתל אביב, כנראה בהשראת הסדרה (חלום המוות הכי מציאותי שהיה לי. אם כבר להתפגר צעיר- אז בפיצוץ תרמו-גרעיני!)

       

        27/2/10 23:07:

      צטט: גידי יון 2010-02-24 13:48:56

      פריק קולנוע?

      למה שלא תיגש גם למקורות תת זאנר זה ותתחיל מDamnaiont Alley

      וודאי שהספר עדיף ובטח לפני התרגום אבל עדיין.

       איזה צחוקים שיש סרט שמבוסס על הספר הזה.

      קראתי אותו (את המתורגם) לפני כמה שנים, והוא היה די זורם ומעניין. לצערי אני לא תולעת ספרים, עניין של התמדה וחלוקת קשב, אולי.

       

        25/2/10 11:05:

      צטט: flicker 2010-02-24 22:09:04

       

      הציון בהחלט הולם.

      אני מאד התחברתי אליו. ולא הייתי ממהרת לדבר על סימבוליזם שמחזק אמונה.

       

      לפעמים אפשר לרצות לשמר את העבר ללא כל קשר אליה.

       

      הייתי רוצה לחשוב כמוך, אבל יש יותר מדי ענייני דת בסרט הזה. למעשה, בחלק האחרון שלו התעצבה דעתי, כך נדמה לי בדיעבד.

      אין ספק שהסרט מדבר גם על שימור העבר, או במקרה הקיצוני שלפנינו - הצגת העבר בפני אלה שלא הכירו אותו. כי הוא נחמק יחד עם הציביליזציה, וכעת יש לאצור הכל מחדש.

      אבל יש בסרט מוטיב חזק ביותר של ראייה, על כל סוגיה, ועל זה שניתנה לו הנבואה. קצת יותר מדי תנ"כי מכדי להתעלם, לדעתי חיוך

      אשמח לשמוע את דעתך בהרחבה, שכן קשה לי לפתח עוד השקפה על סרט שהרגשתי כה סגור לגביי מה שהוא ניסה להגיד.

        25/2/10 11:01:

      צטט: גידי יון 2010-02-24 21:22:39


      להעליב!? חס וחלילה! אני פריק בעצמי וגאה על כך.

      ותמיד שמח לקרוא ביקורות קולנוע של "גדולים" ושל "קטנים". ובזמנו אם נאי זוכר סיכמת את העשור הראשון של המילניום התענגתי לקרוא@

      אלא אם זה לא היית אתה ואחר עדיין היה מרשים.

       

      אשר למקורות - תמיד אלך ואחפש אותם ולאו דווקא בשל האיכות. לא מעט פעמים החלוצים בז'אנר הם לא סרטים טובים אבל מה שכן מראשון אינך יכול לקחת את המקוריות:)

       

      בוא נסגור את זה במקרה קלאסי בו הנטייה שלי להיעלב מדברים שלו קרו השתלטה עליי חיוך

       

      מסכים איתך בקשר לראשוניות של המקורות, היו לי המון תקופות שבהן ניסיתי לחפש את האבות המייסדים, או אבני דרך חשובות. כך למשל אני נוצר בליבי חיבה בלתי רציונלית לסרט "טרון", שהאפקטים בו ודאי נראים היום פתטיים והוא גם לא סרט טוב בשום מקרה. אבל השימוש הכמעט-קדמוני שלו במחשב המשולב בצילומים חיים בהחלט סלל את הדרך לבאים אחריו. חוץ מזה שאי אפשר באמת לא לאהוב סרט עם ג'ף ברידג'ס... מעניין איך יהיה "טרון 2" שאמור להגיע השנה.

      אז אני מבין שאתה ממליץ על סמטת דמניישן למרות האיכות, כלומר שכל הדעות השליליות ששמעתי עליו מוצדקות. אחכה לאיזה מצב רוח חלוצי ואצפה בו אם כך, תודה.

        24/2/10 22:09:

       

      הציון בהחלט הולם.

      אני מאד התחברתי אליו. ולא הייתי ממהרת לדבר על סימבוליזם שמחזק אמונה.

       

      לפעמים אפשר לרצות לשמר את העבר ללא כל קשר אליה.

        24/2/10 21:22:


      להעליב!? חס וחלילה! אני פריק בעצמי וגאה על כך.

      ותמיד שמח לקרוא ביקורות קולנוע של "גדולים" ושל "קטנים". ובזמנו אם נאי זוכר סיכמת את העשור הראשון של המילניום התענגתי לקרוא@

      אלא אם זה לא היית אתה ואחר עדיין היה מרשים.

       

      אשר למקורות - תמיד אלך ואחפש אותם ולאו דווקא בשל האיכות. לא מעט פעמים החלוצים בז'אנר הם לא סרטים טובים אבל מה שכן מראשון אינך יכול לקחת את המקוריות:)

        24/2/10 18:28:

      צטט: גידי יון 2010-02-24 13:48:56

      פריק קולנוע?

      למה שלא תיגש גם למקורות תת זאנר זה ותתחיל מDamnaiont Alley

      וודאי שהספר עדיף ובטח לפני התרגום אבל עדיין.

       

       

      מי אמר פריק קולנוע? ז"א, אני לא זוכר שהגדרתי את עצמי ככזה, ודאי לא מתיימר להיות אחד.

      אם ניסית להעליב לא הצלחת חיוך

      אבל קטע שאתה כותב את זה. חיפשתי לפוסט יוטיובונים שיהדרו את ראשו. קטעים מאבני דרך החל ממקס הזועם ועד הילדים של מחר.

      אבל לא מצאתי את הקטעים שחיפשתי, ואת מה שכן מצאתי לא הצלחתי לאמבד... וכך ויתרתי על הרעיון. לא נראה לי שכל הזמן צריך להוכיח בקיאות. אני קצת סולד ממבקרי קולנוע שעושים זאת על בסיס קבוע, כאילו זו חובה. אז בלי להתנשא - למקורות הללו אין לי מה לגשת, זללתי את כולם...

       

      חוץ מה-Damnation Alley הזה, ששמעתי עליו דברים כל-כך גרועים שגרמו לי להימנע.

      אשמח לשמוע למה אתה דווקא ממליץ עליו.

        24/2/10 13:48:

      פריק קולנוע?

      למה שלא תיגש גם למקורות תת זאנר זה ותתחיל מDamnaiont Alley

      וודאי שהספר עדיף ובטח לפני התרגום אבל עדיין.