עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    סריטה

    כשסרטים ושריטות נפגשים

    "הארי פוטר ו..", סליחה. "פרסי ג'קסון וגנב הברק"

    0 תגובות   יום שני, 22/2/10, 14:54

    בטח משהו לא בסדר איתי. הרי לא יכול להיות שעולם הקולנוע הפסיק לנסות ולחדש ועבר במקום זאת לחידושים, שעתוקים, חיקויים של איזשהו מקור שכבר נראה כל-כך דהוי עד כי הוא לא דומה לעצמו. זה בטח אני שנשחק. שצמא וכמהה למשהו מקורי, שטרם ראיתי או חוויתי בקולנוע. כי ראיתי יותר מדי סרטים. למרות שאין נוסטלגיסט או שמרן גדול ממני בדרך כלל, יש שיגידו, בכל הקשור לטעמי הקולנועי.

     

    כך חשבתי לאחר צפייה בסרטים שראיתי לאחרונה וחיבבתי, או מצאתי אותם מעניינים. אבל הדבר הכי בולט ב"מחוץ למים" הוא כמה דומה הסרט לאותן דרמות "כיור מטבח" בריטיות בעיניי, או איך "הסרט הלבן" בכלל שייך לתקופה אחרת של עשייה קולנועית, כלומר נראה כמו סרטים ישנים, סרטים אחרים. זו עוצמתו. הרגשתי גוזמאי לבקש מהקולנוע שלי להיות מקורי בזמנים אלה, אבל גם נבגד על-ידי המדיום שאני כה אוהב שממשיך לאכזב אותי בכך שהוא מזכיר לי תוצרים אחרים שלו, טובים יותר.

     

    זו הסיבה בגינה התקשתי להפריד את הסרט "פרסי ג'קסון" מהסרט שהוא רוצה להיות, או יותר נכון המפיקים שלו מייחלים שיהיה - "הארי פוטר". יכול להיות שהספר מקורי וכל קשר בינו ובין הפוטר מקרי בהחלט. למעשה, אני די משוכנע בכך. אבל הסרט עומד בפני עצמו והסרט הזכיר לי יותר מדי סרטים אחרים. למעשה, מיד כשהוא הסתיים, אני נשבע ששמעתי את שיר הנושא של "בחזרה לעתיד" בוקעת מן הרמקולים.

     

    אבל אז ראיתי את "הנבחר". סרט שדומה להמון סרטים פוסט-אפוקליפטיים אחרים, אך אשר הסב לי הנאה מרובה. שהזכיר לי שאני בעצם אוהב קולנוע, כאשר הוא עשוי טוב ויש בו מעבר למחוות או חקיינות. או אז הצלחתי לשוב ולהפריד בין הנאה שסרט ספציפי עשוי להביא עימו, לבין הז'אנר ממנו הוא נובע וההקשרים הקולנועיים הנוספים שלו.

     

    ביקורת על "הנבחר" בהמשך השבוע, אבל כרגע הביקורת על "פרסי ג'קסון וגנב הברק", כפי שהתפרסמה באתר עכבר העיר אונליין ומובאת כאן במלואה:

     

     

    כולם רוצים להיות "הארי פוטר הבא". למרות שהמפיקים של המקורי עושים כל שביכולתם על מנת להשאיר את מכשף הקופות בבתי הקולנוע לזמן ארוך ככל שניתן. הם ודאי יטענו להגנתם שהסיבה לכך שהסרט השביעי והאחרון חווה פיצול רווחים, כלומר פיצול לשני סרטים, הוא כמות המזומנים, זאת אומרת, הדפים וההתרחשויות שגדשו אותו. אך בינתיים, יורשים קמים ונופלים. “מצפן הזהב" כיוון מראש לטרילוגיה, אך הסרט הראשון ששוחרר נכשל באופן יחסי בקופות וגרם לקריסתו של האולפן. ספר ילדים קלאסי כמו "סיפורי נרניה", שג'יי קיי רולינג אולי גדלה עליו בעצמה, ניסה אף הוא לחכות את רוח סרטי הקוסם הצעיר והממושקף כאשר עובד לקולנוע. כעת הגיע תורו של "פרסי ג'קסון וגנב הברק". גם הוא מבוסס על סדרץ ספרי ילדים, של ריק ריורדן, ובמקרה שלו הדמיון לפוטר כל-כך גדול עד כי ניתן לחשוב שיוצריו קיוו שהזאטוטים לא יבחינו בהבדלים.

     

    פרסי ג'קסון (לוגן לרמן) גדל כילד רגיל, שלא הכיר את הוריו אביו האמיתי. אימו (קתרין קינר) חיה עם יצור נאלח המשמש לו כאב חורג (ג'ו פנטוליאנו) אותו הוא אינו סובל. חייו של פרסי משתנים ללא היכר בעקבות ביקור בית ספרי במוזיאון יוון ורומא, אז מגדלת המורה המחליפה לאנגלית כנפיים ומתנפלת עליו. בטרם הספיק לעכל את שהתרחש, מובהל גיבורנו אל מקום מיוחד בשם "הוגוורטס" “מחנה החצויים”. שם מתברר לו כי הוא נצר לשושלת קוסמים אלים יווניים, וכי אביו האמיתי הוא לא אחר מאשר פוסידון, אל הים. פרסי גם לומד שברשותו כוחות בלתי רגילים ושמלחמה עומדת לפרוץ בין האלים בתוך ימים ספורים, אלא אם יימצא מי גנב את הברק הגנוב של זאוס, מלך האלים ואל השמיים. בניגוד גמור לעצתו של מורהו החדש, דמבלדור קיירון (פירס ברוסנן), שרק יחבב אותו יותר ככל שימרה את פיו, יוצא פרסי להציל את אימו שנחטפה על-ידי וולדמורט האדס, אל השאול (סטיב קוגן). הוא אוסף את שני חבריו הטובים - ידידו טוב הלב והמעט גמלוני רון גרובר (ברנדון טי ג'קסון) וידידתו החדשה והמגניבה מכל שאר בנות המחנה הרמיוני אנאבת' (אלכסנדרה דדריו) - ויוצא להרפתקאה בה יפגוש יצורים רבים מן המיתולוגיה היוונית, במטרה למצוא את גנב הברק, לחלץ את אימו ולהשכין שלום באולימפוס. הכל בקצת פחות משעתיים של סרט.

     

    כדי לסמא עין עוד יותר, הבמאי שנבחר הוא כריס קולומבוס, מי שחתום על שני סרטי "הארי פוטר" הראשונים. אבל מספיק עם ההשוואה הלא מחמיאה הזו, שכן “פרסי ג'קסון וגנב הברק" הוא בהחלט סרט סביר ומהנה, ולעיתים אף למעלה מכך , בעיקר עבור ילדים ונוער בגילאי מצווה. האפקטים ברמה גבוהה רוב הזמן, המבנה העלילתי המזכיר קווסט מרובה שלבים בדרגת קושי עולה יקסום לצופים צעירים ויש גם ערך מוסף, לשם שינוי. הסרט חושף ומלמד את הילדים מעט על העולם העשיר של המיתולוגיה היוונית. הנטיעה של המיתולוגיה במציאות העכשווית חיננית ברוב המקרים, גם אם הנושא מוצג בדרך שטחית, מחופפת ואמריקאית למדי. מי שיתעניין ודאי יחקור ויעמיק בעצמו. יחד עם “התנגשות הטיטאנים” שיפציע ממש עוד מעט גם בבתי הקולנוע שלנו, נדמה שאלי יוון קמו לתחייה, מבחינה קולנועית.

     

    המבוגרים שיבואו לצפות ב”פרסי ג'קסון”, עם או בלי צאצאיהם, ישתעשעו ודאי מליהוקי דמויות המשנה, ביניהן ניתן למצוא את קוגן וברוסנן שהוזכרו לעיל, לצד אומה תורמן ורוזריו דוסון, בין היתר. אולם, אותם צופים מבוגרים עלולים להתבדר פחות, לחוות את השעשוע באופן חלקי. במיוחד מי שיבחר להישאר במרומי האולימפוס ולבקר מהלכי עלילה פשטניים או לפתח חשיבה עצמאית במקום לתת לסרט להוביל. המסקנות שאפשר להגיע אליהן בצורה כזו עשויות להיות מקוממות ממש. למשל, מדוע נראה הדור הצעיר של הוליווד כמו כפילי זאק אפרון? האם נקבע כי אידיאל היופי החדש הוא ריסים ארוכים, תווי פנים רכים, עיניים בהירות וקפוצות ושיער המכסה את המצח? את הבנות שיגיעו להתאהב בכוכב הראשי או הבנים שהתרגשו מאנאבת' כחולת העיניים - כל זה לא הטריד. כך שהסיכוי של "פרסי ג'קסון" להיות "הארי פוטר" כשיהיה גדול, נדמה קלוש אך אפשרי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה