עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    0

    לבנון- האדם שבטנק ינצח?

    10 תגובות   יום שני, 2/11/09, 16:21

    שניה לפני שטרנד סרטי מלחמת לבנון הראשונה ממצה את עצמו ושניה לפני שחשבנו שראינו הכל על המלחמה ההיא, מגיע לבנון. כן עוד סרט על מלחמת לבנון הראשונה (האם זו מלחמת וויטנאם שלנו? אני חשבתי על כיפור, אבל מסתבר שלא...), שוב סרט המבוסס על אירועים שקרו באמת, הפעם זהו סרט הזכרון האישי של הבמאי שמוליק מעוז. כאב הבטן החדש, כאב הלב הנושן. מסתבר שיש עוד הרבה מה לספר על לבנון, אולי לא משהו שלא ראיתם קודם, אבל רק סיפור אחד מני רבים, של מישהו אחד שחווה את טראומת המלחמה.  

     

     

     

    השנה כאמור היא 1982, היום השני של המלחמה. צוות שריונרים (אושרי כהן, מיכאל מושונוב, איתי טיראן ויואב דונט) החוברים לצוות צנחנים בראשות המפקד ג'מיל (הוא זוהר שטראוס) מקבלים לכאורה משימה מאוד פשוטה -להגיע למלון סן טרופז (איזה אירוניה, איפה זה ואיפה סן טרופז), זאת לאחר שחיל האוויר שלנו כבר תקף את המקום. על הנייר כל מה שנותר להם זה רק לוודא שאכן הכל כשורה....אך מה שמתחיל כמשימה פשוטה משתבש כמעט מהתחלה והופך למחדל צבאי (טנק מפורק לחלוטין התקוע עמוק בלב איזור רותח ומוקף אויבים, איבוד הדרך, סירוב פקודה ועוד). סיר הלחץ המלחמתי רק ילך ויבעבע בתוך הטנק ומחוצה לו.  הטירוף ישלוט, כמו גם הלחץ, הבלגן, חוסר הוודאות עד כדי אובדן השפיות, כאוס ואבסורד.  

     

     

     

    עם תחילת הסרט, שניה אחרי שוט מרהיב וצורם כאחד של שדה החמניות צובט הלב, נכנס כולנו יחד עם הצוות לתוך הטנק ולא נצא ממנו עד לסיום. כן כן, כל הסרט אנחנו שוהים יחד עם הצוות, כעין החמישית בתוך כל הבלגן הזה. לכן, אם החלטתם ללכת ללבנון ואתם סובלים מקלסטרופוביה קחו זאת בחשבון. כי תחושת המחנק, המועקה שלוחצת על הלב ועל בלוטות הדמע, הלחץ והחרדה כמו גם הרצון לברוח יחלחלו גם אליכם. שוברות לב במיוחד הן הסצנות בהן נקודת המבט של שמוליק התותחן (הוא יואב דונט האדיר, תגלית הסרט) היא דרך המשקפות. מבט הקורבנות וכן של מבטו של המפקד חודרים ונוקבים, הופכים את כולנו לאשמים, שותפים ולתחושה שמסתכלים עלינו.  

     

     

    בכלל, הסרט שובר הרבה מאוד מוסכמות ולא רק בפן העיצובי. למשל על מה שהחשבנו כאחווה צה"לית או על דמות הלוחם הגברית והקשוחה בא הסרט  ומציג בעצם חיילים בני עשרים שמוצאים את עצמם במלחמה מול אויב והם סך הכל ילדים שמפחדים, שרוצים הביתה לאמא. הם נלחמים על האגו שלהם בשם האגו שלהם- הרבה יותר חשוב מניצחון במלחמה, חיילים שמתלבטים אם ללחוץ על ההדק, שנבהלים מהרג אזרחים הכולל ילדים ונשים (כן כן כבר שמעתי על כך שזו תעמולה שמאלנית, ובכן ממש ממש לא) ולבסוף מאבדים את זה, אך דבקים במשימה בכל זאת, עד מוות.  

     

     

     

    שמוליק מעוז בסרטו הראשון, הזוכה המוצדק של פרס אריה הזהב בונציה מגיש כאן חוויה אישית מטלטלת, נוקבת, קטנה ואישית מאוד שתופסת אותך חזק בגרון. מיותר לציין שהסרט מצולם באופן מופתי ומשוחק מצויין על ידי מרבית שחקניו ובעיקר בעיקר- יואב דונט (מאיפה הוא בא עכשיו? כוכב!), שמציג דמות נוגעת ללב בעלת קונפליקטים, מחשבות ותהיות וכן הדמות המנוגדת לו- זוהר שטראוס כמפקד ג'מיל, הדמות הכי ייצוגית של צה"ל, מרביץ הופעה שאין כמוה.  

     

     

    מי שמצפה לראות כאן את בופור 2 עשוי להתאכזב (מצד שני מי שלא אהב את בופור הגרנדיוזי אולי יאהב דווקא את לבנון). אני חושב שלבנון הוא קאמרי יותר, מעוצב יותר והרבה יותר חזק ומטלטל. לפחות כמו ואלס עם בשיר. עזבו אתכם מהדיון על שחקני הסרט ועניין גיוסם, הוא חוטא למטרה ועושה עוול לסרט.

    אל תשכחו, קולנוע ישראלי, זה מה שהולך עכשיו בעולם!

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS


      תודה על ההמלצה

      *

        4/11/09 22:04:

      עדיין לא ראיתי את הסרט, תודה על ההמלצה :-)
        4/11/09 15:42:

      צטט: חן לב 2009-11-03 14:37:57

      לא רק שהפרס לא מוצדק, אלא שמדובר באחד הסרטים הגרועים ביותר, הבלתי אמינים ביותר ומשאירי הטעם הרע ביותר שראיתי מעולם. http://cafe.mouse.co.il/nodes/t/123/257/3/file_0_original.jpg

      לא פלא שמרבית האנשים באולם בו צפיתי נטשו אותו, בחלקים שונים של הסרט וכמובן גם כמעט מיד לאחר שהתחיל.

      בושה לקולנוע הישראלי ולמדינת ישראל. אבל זאת כמובן דעתי.

       

       

      למזלנו, דעתך שווה כקליפת השום.

      אני גם לא מאמין לך שמרבית הצופים באולם נטשו אותו.

      הסרט הביא כבוד גדול לקולנוע הישראלי, במיוחד לאור הפרס היוקרתי שבו הוא זכה.

       

      אין שום קשר בין השנאה והתיעוב הפורצים ממך, ובין הסרט המצויין הזה.

        4/11/09 14:19:

      תודה על ההמלצה
        4/11/09 10:20:

      צטט: חנן הראל 2009-11-04 10:14:33

      ראיתי את הסרט והוא אכן סרט מהנה (טוב מהנה אולי לא יתאר הטיב את התחושה) סרט שעשוי טוב, ההתרחשות בטנק מאוד אמיתית, בחירה מעולה של שחקנים וצילום מרשים.

      ובכל אופן קשה לי עם סרטי המלחמה האלו שזוכים בפרסים בעולם. האם זה מה שיש לנו להראות? שאנחנו עסוקים במלחמות? זה מה שיש למדינת ישראל לייצא? חבל שסרט כמו ביקור התזמורת לא ייצג אותנו באוסקר. חבל שאנחו לא מראים את הפנים של האנשים שחיים במדינה הזו שמתעלים על הפוליטיקה והלאומיות שזה מגיע לרמה האנושית. כל פעם אני אומר את זה ולא עומד בזה אז אני אגיד עוד פעם. אני א הולך יותר לראות סרטי מלחמות ישראלים

       

      יש לנו את עג'מי שגם מצליח בפסטיבלים בעולם, אבל לא בטוח שזו תמונה יותר טובה של ישראל....

        4/11/09 10:14:

      ראיתי את הסרט והוא אכן סרט מהנה (טוב מהנה אולי לא יתאר הטיב את התחושה) סרט שעשוי טוב, ההתרחשות בטנק מאוד אמיתית, בחירה מעולה של שחקנים וצילום מרשים.

      ובכל אופן קשה לי עם סרטי המלחמה האלו שזוכים בפרסים בעולם. האם זה מה שיש לנו להראות? שאנחנו עסוקים במלחמות? זה מה שיש למדינת ישראל לייצא? חבל שסרט כמו ביקור התזמורת לא ייצג אותנו באוסקר. חבל שאנחו לא מראים את הפנים של האנשים שחיים במדינה הזו שמתעלים על הפוליטיקה והלאומיות שזה מגיע לרמה האנושית. כל פעם אני אומר את זה ולא עומד בזה אז אני אגיד עוד פעם. אני א הולך יותר לראות סרטי מלחמות ישראלים

        3/11/09 18:48:


      תודה על ההמלצה..

      *

        3/11/09 16:56:

      עדיין לא ראיתי, אבל ממה שהבנתי מדובר בסרט חזק.

      וצוות שחקני הסרט הם בהחלט הדבר החם בקולנוע הישראלי.

      *

        3/11/09 14:37:

      לא רק שהפרס לא מוצדק, אלא שמדובר באחד הסרטים הגרועים ביותר, הבלתי אמינים ביותר ומשאירי הטעם הרע ביותר שראיתי מעולם. http://cafe.mouse.co.il/nodes/t/123/257/3/file_0_original.jpg

      לא פלא שמרבית האנשים באולם בו צפיתי נטשו אותו, בחלקים שונים של הסרט וכמובן גם כמעט מיד לאחר שהתחיל.

      בושה לקולנוע הישראלי ולמדינת ישראל. אבל זאת כמובן דעתי.

        3/11/09 12:27:

      אין מלחמות רעות יותר (אין טובות כלל) אבל לבנון היא פצע ארוך שנים.

      מלחמת יוה"כ היא לבטח הטראומטית ביותר אבל היא השפיע על דור אחד במיוחד. לבנון היתה 9 שנים של דורות מתחלפים. אני מניחה שזה מסביר את העיסוק המרובה.

       

      כרגיל, כתבת כה יפה