עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    מי אני בכלל

    ארכיון

    לזיכרם של יקריי

    7 תגובות   יום שלישי, 21/4/09, 13:37

    יום השואה הוא נפשית, יום קשה עבורי. הוא מעלה בי את כל תחושות האשם שאני חשה כי נולדתי בארץ ההיא בה קרו כל הזוועות. את תחושות האשם שאני אוהבת את המקום ההוא ויש לי ממנו זיכרונות ילדות טובים אבל במקום לכתוב עלי חשבתי לכתוב על המשפחה שלי, על הסבים והסבתות שלי שכבר מתו. הם לא מתו בשואה. הם מתו בארץ. הם ניצולי שואה אבל לא היה להם מספר על היד כי היה להם מזל. לא מדברים אצלינו בבית על השואה. מעולם לא דיברו. אך יש מספר פרטים מעטים שאני כן יודעת על התקופה ההיא ואכתוב אותם כאן, לזכרם. 

    סבא וסבתא שלי מצד אמא חיו בזאגרב  ונפרדו בזמן המלחמה. סבתי התחבאה עם 4 ילדיה בכפר ואילו סבא שלי לחם בפרטיזנים. אחרי המלחמה הם התאחדו ועלו ארצה. סבי היה בן אדם מיוחד. לא פחד מכלום. גם לא מהכולסטרול הגבוה של החמאה שהיה מורח בנדיבות על הלחם. כשנחתו הקטיושות בנהריה בשנות ה80, הוא היה מתעקש לשבת במרפסת של דירתם בקומה האחרונה ולא לרוץ למקלט. מה שיהיה, יהיה. עד ימיו האחרונים עבד בביניין, התרוצץ על פיגומים. הוא לקה בסרטן מוח. הניתוח הצליח אבל הטיפול הלוקה בבית החולים בחיפה הרג אותו.

    סבתא שלי מצד אמא היתה אישה מיוחדת גם היא. טבחית בחסד, בעלת קול זמיר . ( כנראה שלא ירשתי ממנה כלום). אישה גדולה שאהבה. היא נהגה לדבר אל סבא בקול רם גם לאחר שהוא נפטר. מנהלת איתו שיחות שלמות. מספרת לו. היא חלתה בסרטן הרחם אבל עברה טיפול שהציל אותה. היא חיה כ10 שנים נוספות אך אז הסרטן חזר והביס אותה. היא תרמה את הגופה שלה למדע . אישה קדושה. 

    סבא וסבתא שלי מצד אבא חיו ביאסי שברומניה. הם עמדו לעלות על הרכבת האחרונה להשמדה אבל המלחמה בדיוק נגמרה. את שארית חייהם הם בילו בדירתם הצנועה בחולון וחסכו אגורה לאגורה בצורה כפייתית.

    סבי גדל בחצר חסידית ועזב הכל בשביל סבתא שלי. הוא היחיד שהייתה לו זיקה לדת במשפחתינו וכשהיה בחיים נהגנו לערוך סדר כהילכתו.

    סבתי היתה תופרת, שעבדה מאוד קשה כדי לממן את לימודי הרפואה של אבא שלי. היא נפטרה מסרטן ריאות למרות שלא עישנה סיגריה בחיים שלה. סבי נפטר חודש אחריה. לאחר מותה המצב שלו הדרדר. הוא לא היה יכול לחיות בלעדיה. 

    איכשהו מאז שהם מתו הכל התפוגג, המשפחה התפוגגה. התפזרה בחוץ לארץ. חיה את חייה. כמעט ולא רואים אף אחד, למעט פה ושם. אולי זה טוב, אולי זה לא.  

     לזכרם של אדוארד, שטפי שרה וניסן.

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/4/09 16:05:

      דניאלה יקרה,

      אני חושב שדווקא רגשי האשם שלך מעידים על טיבך. את לא יכולה ולדעתי גם לא צריכה למחוק את החוויות הטובות שהיו לך שם. הן שלך, והן חלק מהעולם הטוב שיצרו לך ושיצרת סביבך. אם תמחקי את זה, תמחקי חלקים טובים שבך.

       

      יחד עם זאת, העובדה שאת מכירה בקונפליקט, ומבינה את החיים הכפולים שלך, של המורשת והטרגדיה מצד אחד, ושל האושר מצד שני, שקשורים זה לזה באופן עקיף, מעידה על היותך אדם והומניסט. כי גם החיבור העקיף קשה לך.

       

      אני לא חושב שאת צריכה לוותר על משהו מהם, אלא ללמוד ולקבל ששניהם שייכים לך, על הטוב ועל התחושות הפחות טובות שהידיעה של הטוב מעוררת בך. :-)

       

      תודה על סיפור החיים המרגש שהבאת, ובהצלחה בתערוכה!

       

      אורן

        21/4/09 19:47:
      מסתבר שיש לנו עוד משהו מהמשותף
        21/4/09 16:44:


      אתמול באיזה סרטשואה שמעתי משפט שהושם בפיו של אחד השחקנים היהודיים בתגובה לטענה נגדו על כך שהוא חי בעוד שאחיו מתו - "אני לא אתן לנאצים את התענוג לגרום לי לסבול מרגשי אשם".

       

      וזה מעניין לקרא על השורשים שלך דניאלה. על החלק ה-אוסט-יודן שבך. אנשים מרשימים. ללא ספק.

      ועל הקישור לחצר החסידית ברומניה. בכלל. מרתק.

       

      יהי זכרם המבורך  ברוך.

        21/4/09 16:31:

      לזכרם, מנוחתם עדן
        21/4/09 14:49:

      בחוויה שלי, הדבר העצוב ביותר בפוסט שלך הוא העובדה שמשפחתך התפזרה ולא כל כך נמצאת בקשר. זה עצוב. גם לי יש משפחה קטנה ואין לי הרבה קשרים משפחתיים וזה מאד מאד חסר לי.

      אני חושבת שגב משפחתי הוא כח.

        21/4/09 13:59:
      האמת שכשאני חושבת על זה אז אין לי ככ תמונות. פעם עשיתי עבודת שורשים בבית ספר ואז הוצאתי המון תמונות אבל זה היה כשהם היו בחיים ואני ממש לא יודעת היכן איחסנו את התמונות שלהם. ועבודת השורשים בטח קבורה היכן שהוא בבית של ההורים שלי.
        21/4/09 13:42:

      שלגרמנים ייהיו רגשות אשם, לא לך. ומה עם קצת תמונות שיש לך בוודאי מהדור ההוא?