עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    אין זמן כזה- "אחר כך"-קליוסטרו

    .............
    ניסיון חיי לימד אותי שהמשפט -
    \"אין זמן כזה אחר כך\" נכון ביסודו
    אבל מוטעה במציאות.
    כמי שנגוע ב 'דלקת כרונית בהווה',
    קרי:
    תולה מהר את הכביסה כדי לסיים,
    ולא תולה אותה אחד אחד ונהנה מכל אטב...
    (או כפי שהמתחכמים יגידו לא קונה מייבש כביסה)
    גיליתי שכאן במחשב יש זמן כזה אחר כך,
    שזה עכשיו.

    עדכון מהמרפסת:
    עכשיו תליתי כביסה, אחד אחד
    כיף כזה כבר ממזמן לא היה לי.

    ארכיון

    0

    לא נמלטים

    5 תגובות   יום רביעי, 11/3/09, 23:19

    אני באמת לא רואה טלויזיה, כבר כמה שנים.

    בשנים האחרונות  אני אפילו מתקשה לראות סרט רציף על מסך קטן, ללכת לראות סרט על מסך גדול נראה כל כך מעייף ומיותר , בקיצור לא רואה סרטים משום מה. ולא כי יש  לי מספיק נחת במציאות בשביל שלא אצטרך להכנס לסרט של אחרים, פשוט ככה יצא.

    פעם אהבתי יותר, גם טלויזיה וגם סרטים. במקום זה היום אני אני עף מחוץ לסרטים, במחוזות אחרים, למשל במחוזות האהבה והחיבוק, בלהט התשוקה, אני יכול לשקוע פתאום בספר, ממש עמוק וברצף. אני יכול לחפש ולמצוא ברשת, לעיין ולקרוא, לבלבל במוח ולהתעניין, הכל במחי לחיצת עכבר.

    ולמרות כל ההקדמה הזאת, נשאבתי חזק לתוך 'נמלטים'.

    זה הגיע כחבילת דיסקים, דיסק לכל פרק, שלושה פרקים בלילה  עד שאתה לא יכול כבר יותר לראות, צלחת עם אדממה (פול ירוק ומלח גס) אז עוד שתיתי קולה ועישנתי ברצף, מהופנט מול המסך.

    לא מנסה להבין בכלל את סוד המגנט שבסדרה, את הקצב הנכון, הסיפור השחקנים או הזוית של המצלמה.

    כפי שאמר פעם מפיק שהכרתי: "אתה לא באמת יכול להגיד למה סרט כל כך מדליק, כי הבמאי, כי התסריטאי, בעיני הוא הוסיף ואמר הכל תלוי בכמות החרמנות על הסט ובאיכות הסמים"
    ניחא.

    באופן מאוד בוגר לגילי התחברתי קשות לגיבור, הזדהות אינפנטילית מהסוג שרשומה בשחור לבן בזכרון שלי, 'האסיר' ומנהרת הזמן, טלפלא ריץ' רץ וסמי וסוסו...כל אלה נכנסו לי לזכרון עוד לפני שהמציאו את הצבע.

    מרוב הזדהות והתחברות התחלתי 'לחשוב כמוהו', תופעה שמעולם לא חויתי קודם. אני שכולי אוטודידקט רב פעלים, מעריץ דמות בידיונית?

    כן, וללא בושה.

    אהבתי את הדמות המגולמת, את היכולת לפתור בעיות בכל רגע ורגע, השילוב של מקגווייר עם דמות רומנטית ששומרת על קור רוח התיישב לי בדיוק בבמקום של הפנטזיה.

    השיא היה דווקא במשחק כדורסל, לא שלי אני לא באמת בקטע של ספורט (ראה כדורסל כדורגל וזן בודהיזם )
    נתבקשתי לקחת את בני ועוד 2 חבריו למשחק הגמר של קבוצת הבנות של רמת השרון (כנראה קבוצה טובה), הגמר החשוב היה אמור להתחולל ברמלה באולם הכדורסל העירוני.

    המשחק ב 20:30 חיכו לנו 4 הזמנות אצל מנהלת הקבוצה. כבר ב 19:45 שהתחלנו להתקרב הבנתי שאנחנו בצרות, החניה הלא חוקית הכי קרובה הייתה רחוקה חצי שעה מהאולם וכל האזור היה מפוצץ באנשים, רכבים ושוטרים.

    הסתבר שבתוך האולם 2,000 איש ובחוץ עוד 1,000 ללא כרטיסים. זאת ששמרה לנו את ההזמנות לא ענתה בכלל לטלפון, והסיכוי להכנס להיכל נראה בלתי אפשרי בעליל.

    לרגע שמחתי, חסכתי מעצמי את השעה וחצי של ישיבה בתוך עצות שנצרחות בקולי קולות, תופים וצפצפות, קהל מאופר וערמות של קליפות גרעינים,  הרווחתי עוד קצת מהשקט שלי.

    הילדים שאתי לא התרגשו ולא סימנו צורך מיוחד בלראות את המשחק, שום סימני מצוקה. מבחינתם שום דבר לא באמת דחוף או חשוב.

    פתאום נכנסתי לדמות הגיבור של נמלטים, ניסיתי לחשוב כמוהו, להימלט פנימה להיכל, הוא חייב להכנס פנימה.

    מצאתי את עצמי מקיף את המחסומים והולך אחרי הכבל של ניידת הצילום, אולי בפוקס הבמאי למד אתי בחוג לקולנוע...

    הכבל עבר מתחת לדלת נעולה היטב, שמאחוריה  נשמע בבירור רעש של אלפיים אוהדים נרגשים.

    נשמתי עמוק הסתכלתי מסביב, ניסיתי באמת לחשוב חיובית ולהבין איך 'הוא' היה נוהג, איך הוא היה פותר את הסוגייה.

    הסתכלתי ישר וראיתי חושך, דלת נפתחת מרחוק, מאחוריה אור לא ברור מאין לאין. סימנתי לילדים לבוא  אחרי התקרבנו בריצה אל הדלת בחושך, המניאק שבפנים ראה אותנו רצים חייך חיוך ניבזי הסתובב ונעלם תוך כדי שהדלת נטרקת.

    הדלת מהסוג של 'דלתות פאניקה' מה שאומר שהן ננעלות רק מבפנים, אין ידית בכלל בחוץ, שום כלום שמאפשר להכנס, רק חושך ותסכול.

    שמרתי על קור רוח (השמור לגיבורי קולנוע) הרמתי את ראשי וראיתי קצה חוט, פיסית, חתיכת חוט שנתלתה מהחלון והובילה אל הידית הפנימית, הסתכלתי ימינה ושמאלה השטח נקי, שרקתי לילדים שיבואו מייד, משכתי בחוט בבטחון של אלופים, הדלת נפתחה בקלילות, חדרנו פנימה שפופים, לתוך חושך, במהירות וסגרנו את הדלת מאחורינו מבלי לזוז.

     אחרי שתי דקות  התרגלנו לראיית לילה וגילינו שולחנות עמוסים כיבוד,  מטעמים שמחכים אחר כך, למנצחים....

    הרגשנו כמנצחים, היינו ראויים, מילאנו כיסנו בכל טוב ונכנסנו לאולם לראות את המשחק.

    הקבוצה שבגללה באנו הפסידה את הגמר, הבנים היו מרוצים ואני מנסה כל הזמן לזכור שזה רק סרט.

    הילדים שאתי היו כל כך המומים שרק בדרך חזרה הם ביטאו את השתאותם ממה שקרה שם... הם פתאום הבינו מה ההבדל בין אפשרי לאפשרי.

    חייכתי ואמרתי להם שטלויזיה לא רק מזיקה.

     

    קליוסטרו זה קוסם

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/3/09 04:24:

      יופי של פוסט.

      חיוך

        13/3/09 00:29:

      למרות שאינני מכירה אף אחת מהנפשות הפועלות - אתה כותב יפה. נהניתי מהקריאה!
        12/3/09 23:11:

      מעולה!!

      מאוד אהבתי

        12/3/09 20:14:


      לא מכירה את זאת אבל מכירה אחרות שהתמכרתי..

      כן כן גם אני.

       פשוט כיף

       ואני הרי כמעט ולא רואה טלויזיה..

       זה האדם ולא הסדרה . היופי הוא בעיני המתבונן.

       היה כיף לקרוא אותך כרגיל

       

       *שלך שרי

        12/3/09 07:26:

      נמלטים -אחת מהסדרות המעולות..גם אני נשאבתי..איך אפשר שלא..

      ויש לכם מזל שהמניאק ויתר ולא עשה מזה עיניין..(-: