עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    מכשפים מיוסרים

    9 תגובות   יום ראשון, 8/2/09, 12:03


    אחד המיתוסים הגדולים של מאתיים השנים האחרונות הוא מיתוס האמן המיוסר. הרומנטיקה שהחלה לצמוח בתרבות האירופאית של המאה ה-18, יצאה נגד התחושה האופטימית שביכולתו של האדם לשלוט באמצעים רציונאליים בעולם שמכיל אותו. הרומנטיקנים ראו את האדם קטן בתוך הטבע המיסטי המאיים שאופף אותו ושאפו להדגיש את עולמו הפנימי של אותו אדם, את המרחב הרגשי הבלתי מוסבר שלו, את הצדדים האפלים ביותר של אישיותו. מול ערכים כמו אהבת אין קץ אפילו לערך החיים לא היה סיכוי, כפי שהוכיחה ההצלחה של "ייסורי וורתר הצעיר" של גתה – פרסום שהוביל לגל התאבדויות בגרמניה כאות הזדהות עם הגיבור המרוסק. כך נבנתה לה אגדה קודרת ומרגשת סביב האמן שמוכן לוותר על הכל, כולל על נשמת אפו, כדי לדבוק באמונותיו. כך נוצר מיתוס האמן שבורח למחוזות הפנטזיה כדי לא להתמודד עם עבר טראומטי או עם סוד כמוס. הספרות אהבה את זה, התיאטרון אהב את זה ולא הייתה שום סיבה שבעולם שהקולנוע ידחה את כל אותם סיפורים שבהם היצירה וההצלחה האישית, באים במגע עם המוות ומשרתיו. כמובן שהמציאות רק העניקה יותר ויותר חומרים עסיסיים: ורלן, רימבו, צ'ייקובסקי, ואן גוך, ווירג'יניה וולף, ג'ק קרואק, ועוד רבים וטובים – כולם יוצרים דגולים שנלחמו כל חייהם בחוסר קבלה עצמית, מחלות נפש, אלכוהוליזם, סמים וכו"ב.  

    התרבות האמריקאית הצעירה יחסית, שחיפשה את גיבוריה הייחודיים, מצאה אותם בשפע בשבילי האולפנים של הוליווד מראשיתה, ומאוחר יותר במועדוני הג'אז ועל במות הרוקנ'רול. תרבות הזוהר והפרסום יצרה מיתולוגיות שלמות סביב אישים בתעשיית השואו-ביזנס, חלק מהמיתולוגיה היה קשור בחייהם הפרועים של הנידונים, ונראה כאילו היה מצופה מהם לנהוג בחוסר אחריות כדי לספק סנסציות. מן הסתם, אנשים מוכשרים מאוד עם בעיות אישיות קשות נמשכו לעולם הזה כדי להוכיח לעצמם שהקהילה אוהבת אותם ושזרע ההצלחה נטוע בתוכם. פעמים רבות הם פשוט לא הצליחו לעמוד בלחצי הסלבריטאיות, מה שאפשר לפתולוגיות המובנות שלהם להתפרץ לממדים עצובים. כך צעדו בסך ארול פלין, מרילין מונרו, מונטגומרי קליפט, ג'יימס דין, ג'ודי גארלאנד ואלביס פרסלי – נשחקים תחת הלחץ של המנגנונים הכלכליים ששלטו בחייהם האישיים והמקצועיים, ותחת עול המצוקות המובנות בנפשם. מצוקות אלה הובילו לבריחה מהמציאות בצורת חיי מין פרועים וחסרי אחריות (כמו במקרה של פלין), לקיחת סיכונים מיותרים, הידרדרות לחומרים ממכרים, אישפוזים, תביעות משפטיות ופגיעה בקרובים.  

    מחוץ להוליווד, התעשייה השנייה שייצרה אייקונים פופולאריים הייתה תעשיית המוזיקה. כשזו נפגשה עם תרבות הנגד של שנות ה-60, זו שכללה הרבה מאוד סמים כחלק מהוויית השיחרור ופתיחת דלתות ההכרה, נוצר מיתוס כוכב הרוק המסומם. ההרס העצמי כמעט והתבקש מאלה שהגיעו לפסגת ההצלחה, עד כדי כך שבאופן ציני לחלוטין, למות לפני גיל שלושים היה סוג של הכרח כדי להפוך לאייקון תרבות. כוכב הרוק שנוגע באולימפוס ואז נופל ממרומיו על חודה של מחט, הפך לחומר רומנטי מאוד עבור תסריטאים ויוצרי קולנוע עד ימינו אנו. מעניין להזכיר את תופעת הסרט "כוכב נולד". הגרסא הראשונה מ-1937 והגרסא השנייה בכיכובה של ג'ודי גארלאנד מ-1954 – שתיהן מוקמו בתעשיית הסרטים ההוליוודיים, והפגישו את הנערה בעלת החלומות, אסתר בלודג'ט, עם כוכב הקולנוע נורמן מיין. השניים מתחתנים, ובעוד הקריירה שלה נוסקת, הוא מתחיל להדרדר לאלכוהוליזם וגומר מתחת לפני הים. הגרסא השלישית, זו שהופקה ב-1976 עם ברברה סטרייסנד וכריס כריסטופרסון, כבר הועתקה לעולם הרוקנ'רול, בעיקבות הבום המוזיקלי של הסיקסטיז. את הכוכב ההוליוודי מחליף כוכב הרוק, אבל הסיפור נשאר אותו סיפור – רומן בין זמרת מתחילה לכוכב רוק בירידה מוביל להצלחתה הפנומנלית בעוד הוא שוקע עמוק לתוך מרה שחורה. זה לא מפתיע בכלל בהתחשב בעובדה שעד 1971, שלושת הכוכבים הגדולים של הרוקנ'רול האמריקאי – ג'ניס, ג'ים וג'ימי -  מצאו את מותם, כולם בגיל 27.  

    תשע שנים לאחר מותה של ג'ניס ג'ופלין מקוקטייל שמן של הרואין טהור ואלכוהול, יצא למסכים הסרט המצליח בכיכובה של בט מידלר (שאף היתה מועמדת לפרס האוסקר), The Rose. הסרט מבוסס באופן חופשי ביותר על חייה של זמרת הבלוז האגדית שכבשה בהופעותיה האנרגטיות את דור תרבות הנגד, ומתמקד בסיור ההופעות האחרון שלה. תחת לחצי ההפקה והתהילה, נראית רוז פוסטר, בת דמותה של ג'ופלין, כנעה בין אופוריה דקדנטית לדיכאון קליני. הסרט לא חודר עמוק מדי למקורות הפסיכולוגיים של ההרסנות, אבל בפירוש מדגיש את השפעת הכוכבות - את הפיכתו של אמן לחצי אל שנושא באחריות לסיפוק הקהל הצמא לפולחן – על נפשו השברירית. יצר ההרס העצמי מיוחס לחוסר היכולת לעמוד בציפיות הללו, במיוחד אצל זמרת רגישה שרק רוצה שאמא תהייה גאה בה. מי שלוקח את העניין הזה כמה צעדים קדימה ומייצר ביוגרפיה קולנועית בעלת מימדים מיתולוגיים, הוא הבמאי אוליבר סטון, חוקר נאמן של הפוליטיקה והתרבות של שנות ה-60. סרטו "הדלתות" מ-1991, לוקח את דמותו של ג'ים מוריסון ומעניק לה אאורה בוטה של משיחיות. הקונוטציות הנוצריות הקשורות במאבק בין טוב לרע על נפשו של הנביא, מתבקשות הן מהתכנים והן מהצורה. יצר ההרס העצמי של מוריסון בא לביטוי תוך שימוש במושג "המוות" כמושג מיתי, והוא אף לובש צורה של צ'יף אינדיאני (הקשור בזיכרון ילדות רחוק של ג'ים), ששב ומופיע בין טריפ אחד למשנהו, על הבמה ומאחורי הקלעים. התייחסות זו מתבקשת לאור העובדה שמוריסון עסק בשיריו בנושא המוות לא פעם. דוגמא מצוינת לכך היא מן הסתם הבלדה המקאברית שלו, The End. סטון מכריז על הקו המחשבתי הזה של סרטו כבר מתוך אחד הדיאלוגים הראשונים בין ג'ים לחברה שלו, פאם. מוריסון, אותו מגלם ואל קילמר בכישרון נדיר, אומר לפאם: I feel most alive confronting death, experiencing pain, ולאחר מכן: Life hurts a lot more. When you die the pain is over. כל זאת, הרבה לפני פריצת הקריירה הפנומנלית. שני הכוחות המיתיים הללו שפועלים על מוריסון – החיים והמוות -  ממשיכים להציג את עצמם בדימויים קונקרטיים. פאם מייצגת את הרצון להיאבק במוות, למצוא את היופי וההרמוניה שבקיום האנושי, ואילו האישה האחרת, פאטרישיה קינילי, מייצגת בסאדו-מזוכיזם שלה ובטקסי שתיית הדם שלה, את ההתגרות במוות, את ההתפלשות בו. בניגוד לסרטי ביוגרפיה רבים המתארים את יצר ההרסנות כתוצר פסיכולוגי וחופרים בילדות (כמו סרטו של טיילור האקפורד, Ray, על חייו של ריי צ'ארלס), סטון מחפש את המימד האוניברסלי, את מלחמת האור בחושך המיתולוגית. זו הסיבה שכוכב הרוק מתואר כשאמאן, כמנהיג רוחני, כישו מודרני, והסרט כולו מורכב מדימויים מתוך עולם המיסטיקה. הרוקנ'רול, לטעמו של סטון, הוא הדת החדשה של המאה ה-20.  

    אולם התופעה המוזיקלית הבולטת ביותר הכרוכה בהרסנות היא תופעת הפאנק שפרצה כרעם ביום מעורפל בבריטניה שסועת ההפגנות של אמצע שנות ה-70. יותר מזרם מוזיקלי, הפאנק-רוק הוא תגובה תרבותית קיצונית לחברה שמרנית, מעמדית מאוד ומזויפת. להקת ה"סקס פיסטולס" ודמותו השערורייתית של חבר הלהקה, סיד וישס העסיקו את הקולנוע ואת הספרות יותר מכל להקת פאנק אחרת, דווקא משום שבסיפורם מגולמת הטראגיות של התנועה כולה. מה שהתחיל כיצר להרוס מוסכמות חברתיות אנכרוניסטיות, נגמר בהפניית אותו היצר עצמו כלפי פנים. מן הסתם, דמויות כמו וישס והסולן ג'וני רוטן (שימו לב לשמות שהשניים העניקו לעצמם...), שהיו אכולים שנאה עצמית מודחקת, מצאו מפלט ליצריהם בתנועה שכל מהותה הייתה התנגשות עם העולם. את סיפורם המלא של אקדחי הסקס האלה ניתן למצוא בסרטו התיעודי המוערך של ג'ולייאן טמפל מ-2000, "הזעם והזוהמה", אולם סיפור הדרדרותו של וישס כבר תואר בעלילתי מ-1986, "סיד וננסי". ננסי ספאנג'ן התחברה לסיד במהלך הסיור האמריקאי של הסקס פיסטולס, תרמה לנטישתו את הלהקה ועזרה לו להתמסר לחוד המחט. היא נרצחה במלון צ'לסי הניו יורקי בשנת 1978, ווישס הואשם ברציחתה, עובדה שלא הוכחה מעולם. שנה לאחר מכן הצטרף אליה וישס לאחר שמת ממנת יתר. מעניין לציין שאחת המועמדות לתפקיד ננסי בסרט הייתה לא אחרת מאשר קורטני לאב, אשתו לעתיד של סולן נירוואנה קורט קוביין, שהתאבד בביתו בשנת 1994. סרטו התיעודי של ניק ברומפילד, Kurt and Courtney, חושף כמה פרטים מטרידים ביותר על סופו של קוביין, בין היתר גם קונספירצייה לרצוח אותו, בה הייתה מעורבת לאב. בשני הסיפורים, זה של וישס וזה של קוביין, מעורבת אישה שלכאורה תורמת למצב העגמומי של בן זוגה כוכב הרוק. יהיה זה פשטני ומכוער להסיק מכך שכל צרותיהם של כוכבי הרוק מגיעות מהנשים שלצידם, אבל ברור שהתחברותם של הכוכבים הללו לנשים מתוסבכות, מניפולטיביות ולעיתים קרובות נרקומניות, מעידה על היצר ההרסני שהיה טבוע בהם מלכתחילה. עוד ברור שהתרבות הפופולארית והקולנוע בתוכה, אוהבים מאוד את סיפורי הזוגיות החולנית הללו.  

    הדיכאון של קורט קוביין שהועצם עם השימוש האקססיבי בהרואין מהווה בסיס מעניין לבמאי גאס ואן סנט, בסרטו המדיטטיבי Last Days שחותם את טרילוגיית המוות שלו (אחרי "ג'רי" ו"אלפנט"). ואן סנט אינו מעוניין לדבר על תעשיית המוזיקה, על תופעות חברתיות כמו רוקנ'רול, פאנק או גראנג'. הוא גם אינו מעוניין לספק מחקר פסיכולוגי מעמיק על דמות המוזיקאי או על מערכות היחסים שלו עם קרוביו. מהבחינה הזאת, יש משהו מאוד נקי בסרט, מאוד ממוקד, אם כי גם מאוד סהרורי ואניגמאטי. במצלמתו משוטט ואן סנט אחר בלייק – בן דמותו של קוביין, ביומו האחרון עלי אדמות. בלייק מתבודד, ממלמל לעצמו, שרוי במצב חצי אוטיסטי, מתקשר בקלישות עם הסובבים אותו שלא שמים לב לעובדה שמישהו כאן הולך ומתפגר להם מול העיניים. הסרט כמעט חסר עלילה ומספק הצצה נטורליסטית להוויית הריק הגדול שמרכיב את הדיפרסיה של האמן, זו שמובילה אותו אל מותו. בניגוד לסטון הוא אינו מבצע רומנטיזציה של המוזיקאי הסובל ולא נותן לו אינטרפרטציות חוץ טקסטואליות. הוא לא בוחר להראות אותו על הבמה, מול המעריצים. הוא לא בוחר לעבור לרגעי התהילה בפלאש-בק. אז למה בכל זאת להשתמש דווקא בדמותו של קוביין? אולי דווקא בשביל להגיב לרומנטיזציה שעושה התרבות הפופולארית לכוכב הרוק ולהראות אותו ברגעיו האוניברסליים, שבהם הוא לא אל; שבהם, ככל האדם, הוא קטן מול המוות המתקרב.     

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/2/09 22:21:


      לצערי הרב, ידידי, אתם חוטאים למטרת הפוסט שלי. אני חוקר סרטים ומנסה לפענח את הרעיונות שעומדים מאחורי הסרטים. יכול מאוד להיות שהמציאות שונה מאיך שהיא מוצגת בסרטים, לעיתים היא שונה, לעיתים היא דומה, בדרך כלל היא איפשהו באמצע. סרטים מביעים רעיונות שלא בהכרח נובעים מהמציאות של האובייקטים האמיתיים שעל פיהם עשו את הסרט אלא על פי הדרך שבה הבמאי\יוצר רואה את הדברים. השקפותיו ורעיונותיו מובעים באמצעות האימאג'ים והדיאלוגים ואני מנסה לפענח אותם. גם הפיענוח שלי הוא סובייקטיבי.

       

      משום מה אתם מתייחסים למה שאני כותב כאילו אני מפרש את המציאות כשאני רק מפרש את הביטוי שלה בקולנוע. לא כתבתי על הזפלינים משום שאני לא מכיר סרטים עליהם ולא היה לי עניין לעסוק בהם כפי שהיו במציאות כי זה לא התחום והעניין שלי. הרבה מאוד יוצרי קולנוע נמשכו להראות את התהליך היצירתי של מוזיקאים ככזה שמהול בהרבה הרס עצמי. זאת עובדה. אין לכם על מה להתווכח. תצפו בסרטים ותראו שאני צודק. גם בדרך כלל יותר מעניין ליוצרי קולנוע להתעסק באלמנטים של הרס עצמי אצל אמנים כי זה מאוד דרמטי ומעורר התעניינות אצל כולם (צפו גם ב"פולוק" וב"ןינסנט ותיאו" כדוגמא להתעסקות בציירים מתוסבכים). בשום מקום לא קבעתי שאין אף סרט שמתעסק בצד הנפלא והמקסים והחיוני של היצירה המוזיקלית. זה פשוט לא היה הנושא של הפוסט הזה, זה הכל.

       

      אני מקווה שהסברתי את עצמי עכשיו ובכל מקרה זה נחמד לדעת שמתייחסים למה שאני כותב. אז תודה לכם!! :)

        23/2/09 14:45:

      שלום בחור יקר,

      ראשית תרשה לי להחמיא על הבלוג המושקע שלך... רואים שאתה רציני והדברים שאתה כותב מקיפים.

       

      שנית, גם בנוגע לפוסט הזה אני רוצה להחמיא- השקעה מרשימה בשביל מדיה שכזו...

      ולמרות זאת; אני מוכרח להביע את אי-הסכמתי לגישתך הבסיסית פה :)

       

      ניתן לראות שאתה מציין שתי נק' שבגללן לדעתך, הנטייה של כוכבים להרס עצמי:

      א. אופנה

      ב. אי-יכולת לעמוד בציפיות אדירות שתולים בהן...

       

      אני מוכרח, להסתייג משתי הנק' הנ"ל ואתחיל כאן-

      תחילה, אציין, שאיני מבין למה בחרת דווקא את הסקס פסטולס כדוג' בזמן שהלד-זפלין הם, הם אושיות הרוק שהמציאו את סצנת ההרס-העצמי הרבה לפני כולם וכמובן בצורה המקורית ביותר.

      כמו-כן איני יודע למה בחרת דוגמאות כמו מותה של ג'ניס ז'ופלין ואגדות הוליווד אחרות כאשר ידוע שלרוב מדובר באגדות בעיקר אשר נועדו למכור (יש שטוענים אפילו שג'ניס ג'ופלין נרצחה ולא מתה ממנת-יתר בלבד), אם כבר אז הייתי הולך על הרצח של אשתו של פולנסקי וידידיה ע"י הכת של מנסון- זה בערך הדבר היחידי שאין עליו עוררין בעולם הזה.

      ולמה אני מציין את הדברים הנ"ל?

      אומר לך מדוע, אני מציין אותם כדי לנסות להראות שלא מדובר בהרס-עצמי, מדובר במשהו אחר לדעתי אף עמוק יותר והוא העובדה, לא שהכוכבים לא מסוגלים לעמוד בציפיות הקהל אלא שהם לא מסוגלים לעמוד בגאונות\הצלחה האדירה שלהם.

      בעוד אנו מסתכלים על אחת מלהקות הרוק המוכשרות ביותר בהסטוריה- ה"זפלינים" בהחלט סיפקו את הסחורה (ההוכחה הטובה ביותר לכך טמונה בשאלה- איזו עוד להקת רוק מתפרסמת בעיקר בזכות הגיטריסט שלה "ג'ימי פייג'" במקרה זה ולא בזכות הסולן? אם לא רק הלקהות שעשו מוסיקה אמיתית). ההרס העצמי שלהם לדעתי נבע דווקא מהכשרונות האדירים שלהם, הם היו מוגזמים בשביל עצמם כפי שקרא למבריקים רבים (כגון מוריסון שעוד אדבר עליו). ואם אתה מעוניין אפרופו בסרט שמציג את זה באופן נהדר אזי שיש לך את "ליברטין" בכיכובו של ג'וני דפ הנפלא אשר מראה לך את ההרס-העצמי של מחזאי שהקדים את זמנו.

       

      אמשיך בעניין המשיחיות ואומר- לדעתי הדלתות (גם הלהקה הנהדרת וגם הסרט המצויין) היא ממש לא דוגמה למשיחיות... היא דוגמה לסולן כריזמטי בצורה בלתי-רגילה שהולך עד הסוף וכך סוחף את כל הקהל שלו. אבל זה לא בהכרח שהלכו אחריו כמו אחרי משיח... דווקא ניתן לראות איך שהוא אהב להיות אגרסיבי כלפי הקהל והקהל אהב לשנוא אותו.

      אם אתה רוצה דוגמה טובה למשיחיות- אזי כדאי שתראה את הסרט "טוני" של קן ראסל ולהקת THE WHO; שם אנו רואים איך משיח-רוק שכזה מביא לבסוף לכך שהגולם שיצר מתהפך על יוצרו... אבל זה לא מהרס-עצמי, זה מהרצון להיות משיח.

       

       

      ולסיכום:

      לדעתי האופנה לא יוצרת את היוצרים, היא יצרה את האגדות של הוליווד אבל לא את היוצרים; מי שיוצר את האופנה הוא היוצרים... וזה נכון גם לגבי ההרס-העצמי.

      אבל זה נובע לחלוטין ממניעים אחרים, מניעים של בני-אדם אשר גדולים מדי על הנעליים שלהם והם לא יודעים איך להביא לכך מזור.  

       

      מקווה שהתעניינת

       

      נ.ב- אהבתי את שם הפוסט!

        14/2/09 22:30:


      אתה צודק בכל הנתונים שהצגת.

      יחד עם זאת ,בניגוד לקשיים שתיארת בילדות, הוא היה בתקופה ההיא די בפיסגה (גם מוריסון ),

      אני לא מתווכח עם דבריך, וזה כמובן גם לא הנושא המרכזי של הפוסט,

      אך אני לא מוציא מכלל חשבון גם נסיבות אקראיות שלך אופוריית תהילה, חוסר מודעות לסיכונים, לצד נטיות לשינויי מצבי רוח קיצוניים וכדו'.

        14/2/09 16:34:

      תראה, זה לא אחד על אחד ולא עשיתי מחקר סטטיסטי, אבל רוב האנשים שמגיעים לצריכת סמים מוגזמת עד כדי סיכון חייהם זה בגלל משהו שמפעם בהם מגיל צעיר, משהו אפל והרסני. אם כבר הזכרת את הנדריקס אז ניתן להניח שילד בשם ג'ימי שהועבר ממקום למקום, גדל בלי אבא, איבד את אימו בנעוריו וחי עם אחים ואחיות פגועים שפונו למשפחות אומנות, לא יהיה מאוד מאוד מאושר.... אגב, ג'ימי לא היה שמו מילדות. אביו, לאחר שחזר מהצבא, החליף לו את השם באמצע הילדות. אתה חושב שאולי זה יצר אצלו עוד כמה בעיות זהות?
        14/2/09 14:29:

      מסכים עם הצד העקרוני של הניתוח,

      ויחד עם זאת קשה לי להניח בוודאות כי הנדריקס למשל הוביל את עצמו לשם מתוך הסיבות שציינת.

      מודה שלא קראתי על הנושא ממש לעומק (אם קיים בכלל מידע מוכח שכזה ),

      ויתכן ונישאר עם השאלה לנצח.

       

        13/2/09 10:39:


      אה, ברור!! אתה לא חושב שבנאדם שצורך סמים ואלכוהול בכמויות בלתי אפשריות הוא בן אדם אובדני? אתה יודע, זה שמישהו לא מצהיר על כוונותיו לחסל את עצמו, זה לא אומר שאין לו משיכה לא מודעת או מודעת פחות להרוס את עצמו. הוא מאבד עצמו לדעת בצורה עקיפה ולפעמים זה לוקח שנים....

       

      פרויד דיבר על שני מנגנונים שפועלים על הנפש: יצר ליבידינאלי שהוא יצר בונה ויצר מוות שהוא יצר הורס. אנשים עם בעיות קשות של סמים ואלכוהול (לא אלה שצורכים להנאתם אלא אלה שצורכים בכפייתיות כדי להרגיע כאב) הם אנשים שיצר המוות שלהם חזק יותר מהיצר הליבידינאלי שלהם. כשזה יוצא מכלל שליטה הם מגיעים אל פתח המוות, בין אם במודע או שלא במודע.

        11/2/09 22:12:

       

      תראה זה קצת מורכב.

      כוונתי הייתה שבניגוד לאחרים שהוזכרו,שמצאו את מותם בעיקר כתוצאה משימוש מופרז בסמים,אך לכאורה, לא היה בזה איזה משהו אקטיבי, מכוון ומוגדר כניסיון התאבדות הרי שאצל קוביין זה היה כן כך (למרות גרסת הקונספירציה הקיימת ) .

      באמירה "מורכב" לעיל , התכוונתי לכך שניתן בהחלט לקרוא גם להתנהלות האחרים כסוג של איבוד עצמי לדעת שהונע מכל הדברים שהזכרת לגביהם ולגבי קוביין.

        9/2/09 21:11:

      צטט: clear1 2009-02-08 20:59:36

      פוסט נהדר ועמוק.

      נהניתי לקרוא כל מילה.

      ראיתי את כל הסרטים שצוינו, למעט האחרון שמדבר על קוביין (נשמע מסקרן),

       ומכיר היטב את סיפור חייהם של אמני המוסיקה שהוזכרו.

      הפרט "הפיקנטי" על קורטני לאב, היה לי חדש.

      איכשהו תמיד יש לי איזו תחושה של הבחנה בין מותו של קוביין לאחרים (מניעים, נסיבות, תקופה וכו' ), אבל אני לא בטוח בכך.

      אשמח אם תביע דיעה או תשפוך אור בעובדות, דיעות של קרובים לענין וכדו'.

       

       

      אני לא בטוח שהבנתי. האם יש לי דעה ביחס לשוני של קוביין מהאחרים? האמת שאני לא יודע כל כך למה אתה מתכוון. אם תוכל להבהיר, אולי אוכל להביע דעה. המניעים בדרך כלל קשורים בדיכאון. משהו קורה לאנשים האלה שהופכים להיות גורואים. אולי זה מפחיד לקום בבוקר ולגלות שאתה אלוהים...

        8/2/09 20:59:

      פוסט נהדר ועמוק.

      נהניתי לקרוא כל מילה.

      ראיתי את כל הסרטים שצוינו, למעט האחרון שמדבר על קוביין (נשמע מסקרן),

       ומכיר היטב את סיפור חייהם של אמני המוסיקה שהוזכרו.

      הפרט "הפיקנטי" על קורטני לאב, היה לי חדש.

      איכשהו תמיד יש לי איזו תחושה של הבחנה בין מותו של קוביין לאחרים (מניעים, נסיבות, תקופה וכו' ), אבל אני לא בטוח בכך.

      אשמח אם תביע דיעה או תשפוך אור בעובדות, דיעות של קרובים לענין וכדו'.

       

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין