עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    מי אני בכלל

    ארכיון

    משהו על תוכניות ריאליטי ואכזריות

    12 תגובות   יום שבת, 26/7/08, 23:20

    אני חייבת להודות. אני צופה באדיקות בתוכניות ריאליטי. כבר משנת 2000 כשראיתי באנגליה את העונה השניה של big brother  שבה אותי הקונספט. ואין לי  כמעט עניין בתכנים אלא דווקא בהיבט החברתי תרבותי ובהשלכות שלו. כבר לפני מספר שנים הבנתי שמשהו משמעותי קורה כאן, בעצם שם. כל הרעיון שמאחורי ה"סטאר" : כוכב הטלויזיה/קולנוע הנשגב והילת הזוהר שעוטפת אותו די ירד לטמיון. מת המלך, יחי המלך החדש:כוכב הטלויזיה המייצג את "השכן ממול". החלה להיווצר מעין תחושה/ אשליה שכל אחד אם רק היה רוצה, היה יכול להשתתף בתוכניות הללו ולזכות במיליון דולר/להשיג את הרווק השווה/ להיות הכוכב הנולד החדש.האיש הממוצע הוא הכוכב החדש. המישהו הזה עם החולשות והחסרונות. לא רק בובת הבארבי עם שמלות הנשף אלא מישהו, בשר ודם כמוני וכמוך.

    גם הידוענים הבינו את זה וכך סלבריטאים מהדרג הבינוני ומטה או סלבריטאים שנס ליחם ושרוצים להחזיר את הבאז סביבם, משתתפים בתוכניות ריאליטי המכניסים אותם למשטר דיאטה או למרכז גמילה. שם הם גם מודים בכל החטאים שלהם, מודים בחולשות שלהם מראים צד אנושי ואף מושפלים  ומוצגים כפתטים ורק כדי שאנחנו הצופים נזדהה איתם, נמצא  מכנה משותף איתם. נרגיש אמפתיה כלפיהם. 

    בעולם של האצה טכנולוגית וזיהום נפשי מוגבר* במקום שתתהווה תרבות מהירה ושטחית מתהווה דווקא תרבות איטית יותר הנותנת יותר תשומת לב לאפקט ותצוגה. תרבות אולי יותר מודעת וביקורתית. קחו לדוגמא את התוכנית big brother. מי היה מאמין שמיליוני צופים יצפו במספר מתנדבים הכלואים בסביבה טוטאליטארית בניסוי פסיכולוגי לכאורה. מחוה שהוא עדין אך גם די אכזרי. כל המבנה והמשמעות של מציאות מול מצלמות נועדו כדי להציג ולתאר אותה. להתעקש על מציאות דרך ריאליזם כי מציאות ללא ייצוג אינה אמיתית כאן. הצופה נמק מול תיאורים ארוכים של חיים רגילים, מול אירועים חסרי משמעות ואנקדוטות. ( הם מרכלים מתקלחים ישנים אוכלים). תהליך הצילום והעריכה נועדו כדי ליצור מציאות כאילו אמיתית וככול שהצופה רואה יותר ומהרהר בכך הופכות האנקדוטות והפעילויות הארוכות והמפורטות לאמיתיות. מדובר כאן בסוג של טלויזיה שהיא תיאורית ומעלה שאלה של אכזריות ( נושא שתמיד מעסיק בני אדם)  .התרבות העכשווית בניגוד לתרבות הפוסט מודרנית הולכת לכיוון של חוקים ייצוגיים של ודאות וסוג חדש של ניאו ריאליזם  האם אולי  האפקטים של הריאליזם החדש הזה גורמים לכך שהצופה חווה בהתאכזרות שאין בידו לעשות משהו כנגדה.** 

    כיום נעות תוכניות הראליטי בין טראש לבין ניסויי וניסיוני. אפשר לומר שרוב תוכניות הראיליטי יוצרות בי תחושה שאנו צופים בתוכניות אכזריות. האם אנו נהנים מאכזריות? האם הטולרנס שלנו כל כך גבוה שאנו לא מבחינים באכזריות?לא מזמן ראיתי איזו כתבה על שנפתח בית ספר למען כאילו שרוצים להשתתף בתוכניות ריאליטי. בבית הספר הזה מלמדים משחק מול מצלמה, מקבלים שיעורי ריקוד וכו'. המוני אנשים נוהרים לבית הספר לפני שהם ניגשים למבחנים ומיונים. מעניין אם זה יגרום לכך שמשתתפי תוכניות הראליטי הדור הבא יהיו יותר מודעים לעצמם ולאכזריות שסובבת אותם. או שזה לא ממש ישנה כי המצלמה והעריכה המניפולטיבית תמיד יגרמו לכך שהאכזריות תצוץ שם על פני השטח או שפשוט הקונספט  של התוכנית יהיה אכזרי. 

    תוכניות ראליטי עד כמה שהן אכזריות, משקפות את התרבות ולכן החברה בה אנו חיים. מסקרן אותי לראות עד לאן האכזריות תוביל את הריאליטי במהלך השנים הקרובות או שמא תעלם האכזריות בכלל כי היא תהיה כבר פאסה ( ההשערה הכי אבסורדית שעלתה במוחי בזמן האחרון..)

      

    *על זיהום נפשי- תרבות הצריכה, בשילוב עם התפתחות התקשורת, הפרסום והמיתוג, הפכו את עיצוב התרבות לנובע מצורכי פופולריות של ארגונים כלכליים. השליטה התרבותית למטרות רווח של עולם התקשורת, המיתוג והצריכה, הפכה את האוכלוסייה למושא פסיבי לעיצוב נפשי מתמיד, בעיקר באופן לא-מודע. נוצרו תהליכים שונים של פגיעה נפשית בצרכן התרבות המשובשת, במובן הפשוט של העמסת המוח האנושי במגוון מניפולציות ומצבים בלתי אפשריים מבחינה קוגניטיבית. תהליכים אלו זכו לשם זיהום נפשי, על משקל זיהום הסביבה שנוצר על ידי מפעלים כתוצר לוואי של פעילותם. זיהום נפשי כולל, בין היתר, רעש, הפצצת מסרים, הגברת העוצמה והתדירות של הפחד והמין בתקשורת, שטיפת מוח בלתי-מודעת (במובנה הגס), עליית סף הרגש, עומס מידע תלוש מהמציאות ועוד. 

     **  הפסקה מבוססת על המאמר הנפלא ,?  after postmodernism של מורי ורבי  David Bate

     http://www.lensculture.com/bate1.html

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/8/08 02:47:
      כתבת:
      "מסקרן אותי לראות עד לאן האכזריות תוביל את הריאליטי במהלך השנים הקרובות "
      אני חושב שהתשובה לשאלתך נמצאת בערוצי הטלוויזיה ביפן.
      מסתבר שעם כל ה"קידמה" שלנו אנו מפגרים.
      אני מסכים עם קודמי שציין כי הריאלטי של היום הוא זירת הגלדיאטורים החדשה.
      דם תמיד מכר יותר מפיות  וחדי קרן עושי שלום.
      דורנו : כסף כסף כסף, רייטינג רייטינג רייטינג...
      חרם צרכני יעשה את שלו.
      את תהי מוכנה לוותר על התענוג שבצפיה, למען הצלת נפשך?
      תהי מוכנה לוותר על המחקר האקדמאי בנושא?
      האם לא הגיע הזמן שהעם יאמר את דברו?
      התשובה לשאלה האחרונה היא: לא!
      העם (רובו) שטוף מוח וכלל לא יודע מה הנזק הנגרם לו, וחי תחת אשליה שזהו בידור טוב להרגע עמו בסוף היום .
      אני ספק אם שינוי בתרבות זו יבוא עלינו לטובה בזמן הקרוב, ולהפך יהיה נכון יותר לומר שיקרה.
      ואני תקווה שכל מי שיקרא פוסטים כאלה ודומיו יתעורר מציניות הריאליטי ויעביר ערוץ, יפה שעה אחת קודם, ומוטב יקח ספר לידיו.
        28/7/08 13:42:

      צטט: ganit 2008-07-28 12:04:30


      . כמו שבאמנות הולך ודועך עידן הציור או הצילום האסתטי על הקיר שדי בו להקסים את הצופה, עתה יש את עידן המיצג. הצופה חייב לבוא ולחוש על בשרו, להריח בעצמו, לשמוע וכו', אחרת הוא לא מרגיש. בסרט "פרנהייט 451" של טריפו נאמר שיש צורך בקריאת ספרים כדי שנוכל להכיר ולהזדהות עם הזולת. בעולם ללא ספרים שם, אין יותר רגשות. ישראל הופכת להיות ארץ ללא ספרים (ביריד הספרים האחרון בשדרות קנו בעיקר ספרי בישול וספרי אינסטנט איך להפוך למאושר/עשיר וכיוצא בזה). השלב הבא הוא די ברור: קרבות גלדיאטורים, פורנוגרפיה, שהזבל יעוף לפרצוף של הצופה וכל צופה יוכל להרים את הבוהן או להורידה ולחוש במו עיניו איך הוא חורץ את גורל המשתתף.

       

      לא הייתי מספידה את הציור והצילום ככ מהר.

      מבחינת צילום דווקא יש חזרה לשורשים האסתטית ופחות קונטקסטואלים לתולדות האמנות

      חזרה לשורשים המודרניסטים. הצופה מהרהר מול הצילום ללא משמעות..contemplating without meaning. את ההירהור הזה ללא משמעות הצופה גם עושה מול תוכניות טלויזה כמו תוכניות הראליטי. ואני דווקא חושבת שהתרבות כעת היא יותר ביקורתית ומודעת . תרבות יותר איטית. פורנוגרפיה היתה תמיד קרבות גלדיאטורים היו מאז ומעולם. השלב הזה כבר היה בשנות ה80-90..( תרבות מהירה ושיטחית).

       

        28/7/08 12:04:

      החיבה לתוכניות ריאליטי היא כתוצאה מקהות רגשות שהולכת ומתפתחת בקרב התרבות המערבית ובישראל בפרט. דרמות עם סאבטקסט, רגישויות של משחק, הבעה וכו' כבר לא מספיקות. רוצים לראות רגשות מוקצנים, קנאה, שנאה, מכות, דם, זיעה ושנאמין שזה אמיתי. לא עוד משחק אלא על-אמת. כמו שבאמנות הולך ודועך עידן הציור או הצילום האסתטי על הקיר שדי בו להקסים את הצופה, עתה יש את עידן המיצג. הצופה חייב לבוא ולחוש על בשרו, להריח בעצמו, לשמוע וכו', אחרת הוא לא מרגיש. בסרט "פרנהייט 451" של טריפו נאמר שיש צורך בקריאת ספרים כדי שנוכל להכיר ולהזדהות עם הזולת. בעולם ללא ספרים שם, אין יותר רגשות. ישראל הופכת להיות ארץ ללא ספרים (ביריד הספרים האחרון בשדרות קנו בעיקר ספרי בישול וספרי אינסטנט איך להפוך למאושר/עשיר וכיוצא בזה). השלב הבא הוא די ברור: קרבות גלדיאטורים, פורנוגרפיה, שהזבל יעוף לפרצוף של הצופה וכל צופה יוכל להרים את הבוהן או להורידה ולחוש במו עיניו איך הוא חורץ את גורל המשתתף.

      ניתוח מרתק, אני מסכימה עם רובו,

      סופסוף מישהו נותן סקירה מעמיקה המבוססת על תיאוריות אקדמיות,

      במקום ביקורת של "היה טוב, היה תת-רמה או ציון 4 מתוך 5"

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=542367

        27/7/08 12:53:


      דניאלה יקרה,

      מרביתן של תכניות הריאליטי הן,לטעמיי, פורנוגרפיה תרבותית

      .אני מסכים שהם ללא ספק משקפים תופעה תרבותית, אך לטעמי זו תופעה תרבותית מכוערת למדי גם אם היא מספקת לכאורה את רצון כל הצדדים.

      הטענה שנשמעת ממצדדי התכניות הללו לפיה המשתתפים יודעים בדיוק למה לצפות ום הולכים לשם בחדווה ,איש וטעמיו (המובנים)עימו. אחד מאושר מהאקסביצוניזם המתלווה לחשיפה ואחר נהנה מהחשיפה עצמה כששם המשחק בתרבות של סלבס היא = אתה מופיע בטלביזיה יותר מאשר באופן חד פעמי = אתה מוכר ואם אתה מוכר אתה גם מוכר. (בצירה). וכך הופכים פליטי הישרדות לכוכבים לגע גם אחרי סיום התכנית.

      כתבתי  בעבר כאן בקפה פוסט שמחקתי יותר מאוחר שבו השוויתי את תכניות הריאליטי לקרבות הגלדיאטורים ברומא העתיקה . גם כאן אנחנו נהנים מהדם המטפורי ,נהנים מהאכזריות ולכן אני מודה שאני סולד  מהתופעה. ההנאה שחווה צופה מהשפלתו של האחר ב"חיי" היא לטעמי האלמנט הפורנוגרפי שבריאליטי.

      והואיל והתכניות דנן השתלטו על לוח התכניות בכל מקום בעולם  אני מבין שאני די במיעוט שמאמין שהתכניות לא היו מתקיימות ללא שיתוף פעולה וביקוש של הצופים ועל כך אני מצר.

        27/7/08 10:40:
      יש הפניה לפוסט הזה בעמוד הראשי של אתר "הארץ"!
        27/7/08 10:37:

      למה ירד הרעיון לתת לארקדי גאידמק תוכנית ריאלטי ??

      זו היתה יכולה להיות הזדמנות מצוינת לעמוד סוף סוף על "חידת גאידמק" - האם הוא באמת מצוי בחובות, והאם הוא באמת עתיד לרקד בקרוב כ"סוציאליסט" בפרסומת של פלאפון כדי להרוויח לחמו.

      חברת הכנסת שלי יחימוביץ מיהרה לצאת חוצץ נגד התוכנית, ומנעה בכנסת מגאידמק את האפשרות לתת לנו "גוד טיים" (כפי שנתן ב"ריאלטי" לתושבי הצפון במלחמה ותושבי שדרות המופגזים).

      גברת יחימוביץ, ריאלטי ב"ריל-טיים" היא שיא הדמוקרטיה. מי ששורד אותה, ומוכיח לעם שיש לו באמת מה להציע, זוכה, ובדין, להכי הרבה רייטינג.

      לא היתה הצדקה לפגוע בזכות הביטוי הדמוקרטית של גאידמק. חברת הכנסת יחימוביץ: תסמכי על "השבט" שידע לומר את דברו.

      גם את יכולה להציג מועמדות לתוכנית ריאליטי, למשל לעונה הבאה של "סופר נני".

        27/7/08 09:14:


      הצפיה בתוכניות הזבל האלה מהווה שיתוף פעולה מובהק.

      הדרך היחידה להמנעה ממה שכינית 'זיהום נפשי' היא לא לצפות.

        27/7/08 08:32:


      תוכניות הריאליטי הן זירות הגלדיאטורים של ימינו.

      "תנו לנו דם" צועק ההמון. ומקבל.

      כן...אנחנו מעט יותר מתורבתים מהרומים של המאה הראשונה לספירה. אבל המהות לא השתנתה.

       

        27/7/08 08:04:

      תוכניות המציאות לעולם לא היו כוס התה שלי..

      אבל אני עדיין זוכר את את העולם האמיתי של MTV שבאמת היווה זווית ראיה שונה וחדשנית לעריכה האין סופית של תוכניות..  ומאז התחרות האין סופית של מי יגרום לסף הרגש שלנו להדלדל יותר, טיפה הרסה את החוויה.. 

      [לא לשכוח, פרדייז הוטל 2 משודרת עכשיו!!!!!! לשון בחוץ ]

        26/7/08 23:56:

      מעניין.

      ציפור קטנה לחשה לי שייתכן שעוד השנה תופק הגירסה הישראלית של ביג בראדר.

        26/7/08 23:42:

      לא אוהב ריאליטי. למעשה, אני מתקשה להבין איך אנשים מתמכרים לזה. כמעט בכל הפעמים שניסיתי לצפות - זה פשוט היה משעמם (אוקיי, פה ושם גם מבדר). ראיתי פרק אחד של השרדות (בחורה שיצאתי איתה באותה התקופה היתה מכורה, ופעם אחת ישבתי לצפות איתה) ובחיי שלא הבנתי מה הטירוף.

       

      הריאליטי היחידי שאהבתי היה זה של דונאלד טרמפ. כנראה מהסיבה שזה היה ריאליטי מסוג אחר (לא כל מני "ווייט טראש" שמפלרטטים אחד עם השני, אלא חבורה איכותית באמת של אנשי עסקים, שמתחרים על ג'וב באימפריה שלו. לכן זה היה יותר אינטליגנטי ומעניין).

      אבל גם זה איבד מקסמו אחרי כמה עונות והפך לממוחזר ודל.