עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    להיות כוכב רוק בארץ- זה מזה לא סקסי

    ארכיון

    רעידת אדמה- סוף סוף סיפור שאני גאה בו.

    0 תגובות   יום ראשון, 15/1/12, 23:56

    חלק 1

    הבית היה גדול מאוד, והיה בו יותר מידי מקום. וכל הילדים של השכנים והבני דודים הקטנים היו מבלים שם את כל החופש הגדול. הם היו מתחלקים באופן טבעי לשתי קבוצות, הקטנים והגדולים, והגבול עמד על עלמה, שלא ידעה בדיוק לאן היא אמורה להשתייך. בתרגולי רעידת אדמה עלמה היא זו שלוקחת את כולם החוצה, אבל מצד שני היא אף פעם לא הייתה מספיק גדולה כדי שייתנו לה לטעום קוקטייל עם אלכוהול באירועים. כשאבא שלה נפטר החוק הזה השתנה. באמצע יום אחד בחופש הגדול, ארבעת החברים של עלמה שהיו "הגדולים" החליטו שמספיק להם כבר להתערבב והם כולם עלו לחדר של עלמה בעליית הגג כדי להיות לבד. עלמה מצאה את עצמה ממשיכה לדבר עם "רון הקטן" שהיה חבר של אחותה הצעירה, יעל. עלמה הרגישה שהוא היחיד מבין כל הקטנים שמספיק מבוגר כדי להצטרף איתה לעליית הגג ושניהם עלו יחד במדגות. היא הרגישה איך הלב שלו דפק מהר מן הרגיל והגוף שלו פלט אדים של חוסר שייכות. הם לא ראו אור עולה מתוך החדר, הם דחפו את הדלת לאט וראו שכולם ישנים. הילדים הגדולים שמעו את הדלת נפתחת ומהרו להזדקף, להכחיש את ההרדמות הזאת שהשתלטה עליהם באמצע יום של חופש. עלמה ורון יצאו מהחדר והלכו למאחורי הרחוב, לגג של המקלט. שניהם טיפסו בזהירות, עלמה ווידאה שרון מצליח לעלות על החלון בלי להתנדנד,שניהם ישבו על הגג באמצע היום.

    מה אתה רוצה לעשות בצבא? – עלמה חייכה אל רון. "אני לא ממש יודע עדיין, אני בטח יעשה את המבחנים לטייס כמו כולם, אבל אני לא בטוח שזה מה שאני רוצה. מתי הטיסה שלך? את מתרגשת?" הוא חקר. "הטיסה שלי בסוף אוגוסט. ואני כבר לא יודעת אם אני מתרגשת. כל כך התרגשתי כל השנה ועכשיו אני פשוט חיה במין חלום ארוך כזה. אני מרגישה כאילו אני חיה איזה סרט של מישהו אחר, שאני פשוט צופה מהצד בחיים שלי"- רון הביט בה וחשב על מה שהיא אמרה. "אני לא בטוח למה, אבל אני יודע על מה את מדברת, אני גם מרגיש ככה"

    אחותה הקטנה של עלמה בדיוק הייתה בדרך חזרה מלימודי קיץ, היא ראתה את שניהם יושבים על גג המקלט בכניסה לרחוב. היא צעקה להם "היי!" כזה, קצת מופתע, ושאלה אותם "מה אתם עושים שם?" .שניהם ירדו מהגג והלכו לכיוונה. יעל נזפה קלות בעלמה שהשאירה את הקטנים לבד בבית, ושהם עושים מהפכה. עלמה לא אהבה את האופן שבו אחותה הקטנה מדברת אליה.

    בצבא רון התגלגל מפה לשם ובסוף נעצר בצנחנים. את רוב השירות שלו, לא כולל הטירונות, הוא עבר בהנאה. עלמה נשארה בארצות הברית שנתיים ושמונה חודשים עד שלקח לה להבין שהיא בטוחה שהוא לא רוצה להיות שחקנית, ושלהיות לבד פשוט כואב מידי. היא הייתה מטיילת בפארקים הענקיים, אלו שהיו בהם אגמים ושבילי אופניים, מביטה בכלבים הקטנים שרצים חופשי, ובבעליהם שקראו ספר מתחת לעץ ענקי. ובבטן חשה כאב עמום ועמוק שאין לה איש לידה שתוכל להתפעל איתו מהיופי והשלווה הזאת של הטבע החופשי שמצליח למצוא הרמוניה גם בתוך העיר.

    כשחזרה לקח לה מעט זמן" להשתקם", היא החליטה להשאר קצת בבית. כל הקטנים כבר היו גדולים, וכל הגדולים כבר לא היו בסביבה. רון היה ממשיך להגיע כל חופשה לבקר את יעל. עלמה עדיין לא הייתה בטוחה בדיוק מה קורה בין שניהם. פעם אחרונה שהיא ראתה אותו לפני החתונה, כלומר, פעם שאפשר להתייחס אליה ברצינות הייתה בקיץ של 2010. רון נכנס הבייתה, ואמא של עלמה, אורלי, קפצה עליו כאילו שהוא היה כוכב קולנוע. ועלמה, שהייתה במטבח לא הבינה על מה המהומה. היא הלכה לכיוון הדלת.

    "רון!" זה באמת אתה? עלמה הביטה בו, מופתעת לחלוטין מהמראה הרציני שהתסרוקת הקצרה והמדים של הצבא הסבו לו. "זה אני" הקול שלו גם היה שונה, שטוח יותר וכהה יותר. "נכנסתי לחופשת שחרור, זה למה אמא שלך משתגעת." הוא הרגיש פתאום צורך לחבק אותה."מתי חזרת??" הוא שאל תוך כדי חיבוק- "חזרתי לפני חצי שנה, לא יצא לנו להיפגש, תראה לי איך אתה נראה." היא לקחה צעד אחורה ובחנה אותו, ומיד חשה שהיא מתנהגת כמו מבוגרת, והפסיקה. "איך היה הצבא? אני זוכרת שפחדת מזה מאוד."תראי בטירונות היה נורא קשה" גם הוא דיבר קצת כמו מבוגר. "אבל בסוף הגעתי לתפקיד מעולה והכרתי מלא חברים טובים, וגם המשכתי לכתוב פה ושם"-"אני שמחה שאתה אומר את זה, אני כבר פחדתי שתפסיק"-"גם אני פחדתי. אבל עזבי שטויות את חייבת לספר לי איך היה לך, חשבתי עלייך כל הזמן" עלמה חייכה לעצמה, אבל הבעת פניה יצאה החוצה טיפה מבולבלת.

    יעל יצאה מהחדר שלה וצעקה "רוני!" היא הייתה מוארת, היא ירדה מהר במדרגות וזינקה הישר לזרועותיו. היא נצמדה אליו חזק ונשקה לו על הפה במשך לפחות שתי דקות.

    "ארזתי לכם פירות, ושני סנדוויצ'ים עם ביצה קשה וגבינה צהובה, ויש פה גם בקבוק שתייה. קרם הגנה לקחתם?" לקחנו הכל אמא, לא הייתה צריכה להשקיע. יעל אמרה בקול מעט אדיש. "עלמוש, מה התכניות שלך להיום? למה שלא תצטרפי אליהם לים?" יעל התלהבה מהרעיון "כן עלמה תבואי איתנו, יהיה ממש כיף!" עלמה נשמה פנימה אוויר. היא הביטה באמא שלה, ואז ביעל, ואז ברון. הוא היה היחיד שרק הביט בה, בלי לומר מילה על הים. "לא יודעת אם בא לי כל כך ללכת לים, תמיד בימים האלה יש שם כל כך הרבה אנשים".-" נו אבל אנחנו נוסעים לחוף רחוק, מבודד כזה, יהיה שם נוף מדהים. תבואי בבקשה תבואי!"- "האמת חשבתי לבקר את אתי וגלי, לא ראיתי אותה הרבה זמן"- אמא שלה מיד קפצה "נו באמת מה אתי עכשיו, הייתי אצלם לפני יומיים הם אמרו שהן נוסעות לירושלים היום. נו לכי איתם, מה תעשי, תשבי כל היום עם המחברות שלך? היי, למה שלא תביאי אותם איתך לים?" אמא שלה הרגישה שהיא פתרה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "למה באמת שלא תביאי איתך את המחברות, אולי תביאי את המחברת שהקראת לנו שהיינו ממש קטנים, זאתי עם הסיפורים המפחידים" עלמה חייכה. היא כבר שכחה שפעם לפני שכולם התפצלו כל הקטנים היו מתחננים שהיא תקריא להם את אחד מסיפורי האימה שלה, תמיד על ילד, (שכשהם היו ממחישים לה את הסיפורים לאחר מכן היה מגלם אותו רון) שבדרך כלל תקפו אותו חפצים דוממים. פעם העצים לכדו ובלעו אותו לאדמה, ופעם מכסחת הדשא בחצר כמעט השחיתה לו את הפנים, ותמיד היו גופות בפחי האשפה ודם מסתורי מטפטף מהתקרה, את הרוצחים והמטורפים ומכסחות הדשא תמיד גילמה יעל.

    באוטו בדרך לים, עלמה חשבה על אותם הימים שהבית היה מלא בילדים, והיא הרגישה שהיא האחות הגדולה של כולם. כל אזור בבית היה מלא, במטבח תמיד היו ריחות מתוקים, ובחצר כל הילדים היו קופצים בטרמפולינה...רון הסתובב אליה, היא הפנתה את מבטה מהחלון. היא הביטה בו, הוא היה היחיד שלא התקלקל, לא נשחק, לא נהרס לחלוטין. היא חייך אליה והיא הרגישה איך היא שוקעת לאט לאט בתוך החיוך שלו, ובעייניו העדינות, עד שנעצמו עינייה והיא נרדמה. כעבור חצי שעה, שנראתה כמו לילה שלם התעוררה. הם כבר היו בים והחנו את האוטו על צוק, הם העמיסו עליהם את התיקים, הדרך לחוף הייתה מפותלת ומלאה ירידות תלולות. יעל ירדה בקלות, היא כבר הכירה טוב את החוף, היה בה משהו חיוני ומלא חיים. היא הייתה בהירת שיער, היו לה פנים עגלגות אך מאוד יפות, ועיניים כחולות ענקיות שתמיד המיסו את כל מי שהביט בה. עלמה ירדה לאט במורד הצוק, היא נראתה כמישהי מארץ אחרת שמנסה להתאים את עצמה לסביבה זרה. עייניה הירוקות הסתנוורו מהשמש, שערה הפריע לה לראות טוב, היא נעצרה ואספה אותו, חשפה נמשים שהתחבאו על הלחיים שלה. יעל כבר התרחקה, אבל רון לא מיהר לרדת, הוא ירד צעד אחד וחיכה לעלמה, מוודא שהיא יורדת בזהירות ומחזיק לה את היד כשצריך, וכך הם המשיכו, רון התקדם צעד, ועלמה אחריו, לקח להם עשר דקות לרדת למטה.

    על החוף שלושתם ישבו על מפה פרוסה ונהנו מהשמש, עלמה לבשה שמלה שכיסתה את רוב גופה, וקיפלה את החלק התחתון למעלה כדי שתוכל לשזף את רגליה. "אני כל כך מקאנה ברגליים שלך, אני רוצה את הרגליים שלך!"- "תפסיקי, תסתכלי על עצמך, את מדהימה, את נראית כמו הבנות בטופ מודל!" יעל גלגלה את עיניה "נו באמת עלמה, אל תתחילי עם זה"-"יעל, את מדהימה! על מה את מדברת, את לא זוכרת כשהיינו קטנות איך כולם התלהבו מאיך שנראית? כולם אמרו שנראית כמו נסיכה קטנה, כזאת מלכותית, היית יפייפיה, את עדיין!" יעל חייכה אלייה, זה לא היה חיוך מסופק. היא אמרה לאט "ומה אבא היה אומר?" עלמה פרצה בצחוק כזה של חוסר נוחות  "נו באמת יעל מה הקשר?" יעל הסתכלה על רון, כאילו שהיא מדברת רק אליו ואמרה "כשכולם היו אומרים כמה שאני יפה, וכמה שאני מלכותית ובלה בלה כזה...אבא היה מסתכל לאמא ואומר, היא יפה, באמת יפה, אבל לא יפה כמו עלמה."-"הוא לא היה אומר את זה!" עלמה התרגזה מעט, אך ניסתה לכבוש את הרגשות שלה. "הוא ועוד איך היה אומר! והוא היה גם אומר לך שאת הכי מיוחדת, הכי יפה, ושהוא אוהב אותך"-"גם לך הוא היה אומר!"- "אף פעם!"-"הוא כן היה אומר, את היית תינוקת, את לא זוכרת"-"אפילו לא-פעם-אחת."

    "בנות, בבקשה! בואו נשכח מזה, נהנה מהחוף, הנה עובר פה ההוא עם הבירה אני אזמין לנו שלוש" רון הרגיש כל כך לא בנוח ועלמה התביישה בשבילו. אחרי זה כולם נרגעו, יעל ניגנה ושרה שירי פולק על הגיטרה, היה לה קול צלול ועדין, מדוייק. עלמה ורון שכבו על הגב, הביטו בשמיים,הם היו בהירים מידי כדי להסתכל בהם ישירות. הם התמסרו לצלילי הגיטרה, מלויים בקצב שנתנו לה גלי הים, צלילים שחזרו על עצמם, הם הרגישו שניהם רחוקים מאוד.

    לבסוף הנגינה הפסיקה, ויעל לבשה על רגליה נעלי ריצה, "אני אחזור עוד שעה, אני לא רוצה לפספס את השקיעה, תשאירו לי סנגביץ" תמיד הצחיק את עלמה האופן שבו יעל לפעמים משנה את המילים, למשל מסז' היא אומרת משז', והיא תמיד אומרת סנדוויץ', עם גימל, וב', סנגביץ.

     היא כאילו הייתה צריכה להיזכר שיש עוד סיבות, הרבה סיבות, שבגללן היא אהבה מאוד את אחותה הקטנה.

    רון ועלמה השתהו באותה התנוחה, הם שניהם שמו לב לריק העצום שהשאירה אחריה נגינת הגיטרה. רון הזדקף והתיישב. הוא הביט בעלמה שוכבת על הגב עם משקפי שמש. "את נראית כמו מישהי מהפיפטיז, כמו פגי לי, רק עם שיער שחור"- "למה אתה מכיר את פגי לי? זה מה שאתם שומעים בצבא, פגי לי?" רון צחק- "רק במקלחת שומעים פגי לי, ברגיל שומעים ג'וני קאש ובוב דילן." "אתם לא שומעים בוב דילן...." עלמה חייכה, חשפה את השקר של רון." היא התיישבה ליידו והתחילה לשיר, תוך כדי חיקוי של פגי לי:

    Well it’s a good day, for singing a song and it’s a good day, for moving along yes it's a good day, and nothing can go wrong, a good day from morning till night.

    רון הצטרף, תוך שהוא משתדל מאוד לספק חיקוי הולם של פגי לי:

    I said to the sun…

     ואז פתח בסוג של צרחה כזאת:

    Good mooooorning sun!

     ועלמה פשוט לא יכלה לעמוד בזה ושניהם פצחו בצחוק פראי. "שכחתי כמה את כייפית." עלמה עוד צחקה את הצחוקים האחרונים האלה, עד שהיא נרגעה והקשיבה לו. "לא התכוונתי לזה ככה אבל, כאילו שכחתי כמה היה לי כיף איתך"-"זה בסדר, אני מכירה אותך"-"לא פשוט את יודעת בדרך כלל שבחור אומר למישהו שהיא כייפית זה כאילו היא סתם לא מעניינת, אבל את ממש מעניינת" לעלמה עוד היה קשה לראות אותו ממש כמו שהוא, כי למרות שהוא נשאר אותו הדבר, הסביבה השתנתה. "האמת גם אני שכחתי שאני כייפית, בזמן האחרון אני באמת קצת מגזימה עם הספרים, אני כל הזמן חושבת שהם יתנו לי תשובה לאיזה שאלה שאני בכלל לא סגורה מה היא בכלל"-"אני די מבין אותך" הוא ניצל את העובדה שהוא תמיד יכול היה לדבר איתה על מה שהוא באמת רוצה. "אני גם בזמן האחרון קורים לי דברים מוזרים. מאז שהשתחררתי. אני קם בשש בבוקר, ולא מצליח לחזור לישון. בערך בשבע אני גם מהמיטה, ועושה טיול בכל היישוב. אני יודע שזה לא טוב שאני לא ישן ככה, אבל משהו באויר הקפוא, הנקי הזה, והצבעים האפורים והאדומים של הבוקר...אני לא יכול אני פשוט מת על זה." עלמה חייכה אליו, היא הרגישה שהם מדברים באותה שפה שהם דיברו בה לפני הרבה שנים. כשרון היה מנסה כל כך לגלם את הילד כמו שצריך. ועלמה תמיד אמרה לו שהוא נהדר כמו שהוא. זאת לא שפה של מילים, של רעיונות גדולים, היא חשבה לעצמה. "מה עם כל החברה הגדולים?" הוא שאל והפסיק את זרם המחשבה של עלמה. "אנחנו עדיין מדברים עדיין פה ושם, מידי פעם יש הופעה פה או שיושבים אצל זה, אבל שום דבר לא ממש כמו שהוא היה... כולם כמו מתמסרים לתכניות שלהם, מנסים לבנות לעצמם בסיס יציב. הבנות אתה יודע, אחת במשרד והשנייה מסיימת תואר, והבנים על קו ישראל הודו, לא כל כך התגברו על זה..."רון חייך. "מעניין אם גם אני יהיה ככה" הוא פלט החוצה לאוויר "לא נראה לי שתהייה ככה."- "למה לא?" הוא שאל, באמת רצה לשמוע תשובה. "כי אתה כבר מי שאתה, אתה-אתה." הוא הביט בה, זה לא הספיק לו. הוא המשיך בחיוך "לכי תדעי, אולי גם אני אתאהב במזרח ולא יתגבר על זה, או אתהב בעצמי ויחליט שאני הולך להיות האיש הכי עשיר בעולם, או שאני סתם אמצע באמצע איזה נקודת אחיזה נוחה, עם בית אמריקאי וילדים וגולדן רטריבר בחצר." עלמה צחקה. "אתה ויעל מתכננים להביא גולדן רטריבר לעולם?" הוא שתק ונתעצב. "אני צוחקת! אני חושבת שאתם זוג נהדר"-"באמת? זה לא הפתיע אותך?"-"לא ממש, אולי קצת, אבל זה בהס"כ הכל היה די ברור שאם כל החיים אתה מסתובב אצלינו בבית חייבת להיות איזה שהיא סיבה." רון הביט בה ושתק. ואז מיד אמר. "ברור שאני אוהב אותה, אני תמיד אהבתי אותה...היא באמת מדהימה."-"נו אז הנה לך, ברור."-"אבל פשוט לפעמים זה מפתיע אותי, כאילו ברגע שהתחלנו בקטע הרומנטי, לכולם היה כל כך ברור, לכל המשפחה וזה, שזהו. אנחנו נתחתן. ועכשיו כשזה עומד לקרות אני טיפה מופתע" עלמה הששתקה לרגע. "את יודעת מזה נכון?" רון שאל אותה בבלבול. "כן, ברור שאני יודעת, סליחה, סתם חלמתי. תקשיב אתה ויעל מושלמים ביחד. היא תהייה בטח אמנית או זמרת מפורסמת, ואתה תהייה...טוב אני מקווה שסופר."-"סופר? אני לא יכול להיות סופר, אני אף פעם לא מצליח לסיים שום דבר עד הסוף"-"זה לא משנה, זה בכלל לא משנה, יש בך את מה שצריך כדי להיות מה שאתה רוצה להיות. ואתה כותב נהדר. אני זוכרת את כל הסיפורים שלך". "באמת? זה ממש כבוד לשמוע את זה ממך"-"איזה כבוד?" היא אמרה והתרגזה טיפה. "רון תפסיק לדבר אלי כאילו אני מבוגרת ממך. אתה כבר בן 22. אתה לא ילד." הוא שתק לרגע. הוא חשב על מה שהיא אמרה. "את לא מבינה אותי, אני אף פעם לא ראיתי אותך כאילו את מבוגרת. אני פשוט חושב שאת בחורה באמת מיוחדת, ואת מוכשרת, ואני תמיד חשבתי את הדברים האלה עלייך". הם שניהם שתקו.

    חלק 2

    כולם כבר הגיעו הבייתה והקייטרינג היה מוכן. בחוץ נשמעה מוזיקה עדינה ושקטה, כזאת של קבלת פנים. כל השולחנות היו מכוסים במפות לבנות, על כל שולחן אגרטל מלא חבצלות צבעוניות, החופה הייתה מקושטת בבדים מלאי קישוטים ואנשים חגיגיים ושמחים מילאו את החצר. מבחוץ המקום נראה כמו ממלכה קסומה, מבפנים היה מבולגן ורועש: ה"גדולים-גדולים" נכנסו הבייתה כל כמה דקות להוציא עוד משקה מהארון- כזה שאמור לצאת רק אחרי החופה, "הקטנים-גדולים" השוו ביניהם שפמי בר-מצווה. ו"הקטנים החדשים" פשוט הפריעו לכולם באמצע מה שהם עשו. אורלי וכל הדודות של עלמה, כולם התרוצצו כאילו הן יודעות בדיוק לאן הן הולכות, איזה כלי לשים איפה ומה לשים בכל כלי, אבל כולם-כולם כקבוצה נראו כמו אנשים היסטרים בזמן אסון טבע.

    בת הדודה שלה, גלי, עזרה לה להרכיב לבוש שיראה לא חגיגי מידי, שהיא תוכל ללכת משם בלי להפתיע אף אחד. היה זה תרכובת של חצאית ורודה ובגד גוף כסוף שגלי הזהירה את עלמה לא למתוח אותו יותר מידי בגלל הגובה היוצא דופן שלה. היא נראתה כמו ילדה מגודלת. אבל היה בהבעת פנייה משהו עדין ונוגה. היא הביטה בעצמה במראה. והביטה בגלי מאחוריה, מסדרת לה את השיער כאילו שהיא זאת שעומדת להתחתן.

    "לא תדברו?" היא שאלה את עלמה בחשש.

    "אין לנו על מה לדבר. זה סתם יהיה מוזר."

    "כולם יודעים את יודעת. הם מדברים על זה פה. אפילו יעל יודעת."

    דמעות עלו בעיניה של עלמה, היא כבשה אותם. היא הביטה בעצמה במראה הגדולה שעמדה במרכז עליית הגג.

    החופה הייתה מרגשת עבור כולם, האורחים עמדו לצידי השביל והביטו בזוג חולף על פניהם המוקסמות. הולך לאט לאט לצלילי שיר רוק קלאסי רומנטי. כולם התפעלו מיופיה של הכלה הצעירה שנראתה זוהרת כמו כוכב רחוק. עלמה הבחינה באמא שלה מביטה בה. שולחת אליה מבט דואג ואימהי וכמעט מפספסת בעצמה את החופה. לאחר מכן נשברה הכוס, וכולם צעקו ומחאו כפיים. האוכל היה טעים, סלמון בתנור ולקינוח קרם ברולה.

    עלמה מצאה את עצמה מובלת בכח ההכרח על ידי גופה החוצה מהשער, ליד האוטו היא ראתה את רון. על פניה היה מבט נסער, והיא לא הצליחה להסתיר אותו. היא התקרבה אל רון ואמרה לו בשקט, "בוא נלך רגע לדבר." הוא הנהן ושניהם הלכו לכיוון המקלט שבקצה הרחוב. הוא רצה להחזיק לה את היד אבל הרגיש שזה לא הולם את המצב. הם התיישבו. היא נשמה בכבדות. במחנק. היא הביטה בפניו, הוא היה נרגש ועצוב, היא הביטה בעינייו, הן ביקשו ממנה להציל אותו. היא ליטפה את פניו, את הזיפים שמורדים גם ביום החגיגי הזה. ואמרה לו שהכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר. הם התחבקו ארוכות. היא לא בכתה. "אני מתגעגע לחופש, הכל היה מלא עקצוצים וצמרמורות כאלה בכל הגוף. אני יודע שכולם יודעים. אני יודע שכולם תמיד ידעו שאני אוהב אותך." נשימתה נעצרה. היא הייתה מבולבלת. ענייניה היו רטובות וכואבות. היא הביטה בו, הוא דמע בשתיקה. בשלווה. היא ראתה איך אותו הילד שהביט בה תמיד בהערצה הפך לאדם הכי חשוב בעולם. היא חייכה אליו. והמשיכה לגעת בפניו. ללטף אותם בעדינות. לרגע אחד היא לא חשבה לשאול אותו מדוע היה חייב להתחתן בגיל כל כך צעיר.

    הטלפון צלצל, על המסך הייתה תמונה של כלה בלונדינית יפייפיה. "אני פה בסוף הרחוב, אל תהיי נסערת, אני תכף מגיע, הנה אני בא." הם שניהם קמו במהירות. הוא הביט בה. "לך מהר, זה בסדר" היא אמרה לו. והוא רץ אל הבית. היא התעכבה מעט ואז נעלה שוב את סנדלי העקב המטופשות של יערה, והלכה חצי צולעת אל הבית. בחוץ הייתה אווירה מתוחה, עלמה עלתה לעליית הגג. היו שם כל הקטנים החדשים. היא התקרבה אל החלון, כשפתאום ילדה קטנה בגיל שלוש בערך, אחזה בחצאית שלה ועצרה אותה. "אמא שלי חושבת שהם לא באמת התחתנו, שהם התחרטו"- היא אמרה בקול דק ומודאג "הם כן התחתנו, הם יהיו בסדר, הם סתם מתרגשים." עלמה מיד הרגיעה אותה. היא הביטה מחלון עליית הגג אל כיוון החצר. בחצר האחורית הגדולים היו שכובים על ספות וכריות, במרכזם שולחן מלא בבקבוקי שתייה ומעפרות. הם נראו מעולפים. בשביל שמחבר בין החצרות עובדי הקייטרינט עברו הלוך ושוב, מחזירים הבייתה שולחנות, מפות, עמדות מזנון וסירים, נותנים לחתולים שאריות של אוכל בכל פעם שהם עוברים. בחצר הקדמית עמדו שני ההורים של רון ואמא של עלמה. דרך עינייה של אמה, עלמה יכלה להרגיש בחיסרון העצום של אביה. אנשים החלו לעזוב, הם אמרו לאורלי שלום מנומס, נשקו על לחייה והביטו בה בדאגה, לפחות זה מה שעלמה חשבה שהיא רואה. היא הסתכלה קדימה, לכיוון הגדר, וראתה את רון ויעל מתווכחים, מנסים להתרחק מכולם, יעל בכתה ונראתה קצת כמו "כלת האימה" כי האיפור שלה נמרח. שערה הבלונדיני שהיה אסוף לתסרוקת גבוהה החל מתפזר מעט לצדדים, היא פלטה צעקה קטנה, רצה ויצאה מהשער. רון רץ אחריה. עלמה הסירה את מבטה מהחלון והתיישבה על הכיסא, היא הביטה בכל הילדים משחקים בגולות שקיבלו בחתונה, ואוכלים ממתקים בשקט. היא נשמה נשימה ארוכה ועצמה את עייניה. פתאום האדמה החלה לרעוד.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      רוזן מיכל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין