עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    זה לא הולך לקרות

    זה לא הולך לקרות הוא שם אלבום הבכורה שלי שצפוי לצאת בדצמבר 2010. בחרתי לקרוא לאלבום על שם אחד מהשירים שמופיעים בו כי הוא מבטא באופן מושלם את התחושה המלווה אותי לאורך כל תקופת העבודה על האלבום בפרט ולאורך כל הקריירה היצירתית שלי בכלל.

    למרות שהכותרת לא אופטימית כל כך בלשון המעטה, אני ממשיך קדימה ומנסה להתגבר על הנבואה הזאת.

    כאן תוכלו לקרוא על המסע שעברתי בשלוש השנים האחרונות, וכמו כן יהיו פוסטים שלא קשורים לתהליך יצירת האלבום.

    ארכיון

    איך להופיע באמצע השבוע ולהישאר בחיים

    8 תגובות   יום חמישי, 24/6/10, 13:49

     

    כן, אתם רואים נכון - כותרת בבלוג שהיא לא "זה לא הולך לקרות פרק X". החלטתי שהגיע הזמן לשבור את השבלונה מאחר שסיימתי לסקור את כל מה שקרה בעבר ולהתחיל לכתוב על ההווה (והעתיד?) עם כותרות ממוקדות יותר.

     

    חוץ מזה, זה הרבה יותר נכון מבחינת SEO, נושא שלמדתי עליו לא מעט בחצי השנה האחרונה שלי בדרונט, כפי שמודגם במאמר שכתבתי בבלוג של סולסטיס קויל על רוק מתקדם ישראלי ו-SEO.

     

    בחודשיים האחרונים התחולל שינוי חיובי ביותר מבחינת הופעות. אחרי חצי שנה ללא הופעות, התחלתי להופיע במרץ עם ההרכב המשודרג, ובינתיים הולך לא רע בכלל. הייתי צריך להתגבר על עצמי ולהתקשר לבעלי מועדונים בעצמי בשביל לקבוע הופעות - משהו שלא עשיתי כבר די הרבה זמן.

     

    העולם הזה השתנה הרבה מאז שהתחלתי להופיע בשנת 2002. בימים ההם הייתי משיג טלפונים של מקומות דרך פורום מוסיקאים כמו Zound או Musicians ופשוט מתקשר וקובע. לא היה מייספייס, אפילו אתר אינטרנט לא היה לנו, ולשלוח קבצי MP3 דרך המייל היה בגדר מדע בדיוני. במקרה הטוב בעל המקום סמך עליך כשאמרת "אנחנו טובים", ובמקרה הרע ביותר היית צריך לקפוץ למועדון ולתת לו דיסק עם הקלטות נוראיות מחזרה.

     

    אתה שוב מדבר על העבר, שכחת מה אמרת בהתחלה?

     

    חייבים לבסס את הרקע! בכל אופן, ההופעות הראשונות של סולסטיס קויל התקיימו בסופי שבוע, וגם באותה תקופה עדיין לא עבדתי ולא הייתה לי שום בעיה להופיע בלילה ולקום מאוחר ביום שאחרי. חוץ מזה שבאותה תקופה עשינו בעיקר קאברים לרדיוהד והיה ממש קל להשיג תאריכים טובים (וקהל, אבל זה כבר פוסט אחר...)

     

    במשך שנים הופעתי בסופי שבוע ולא שקלתי אפילו לעשות משהו אחר. בינתיים העולם מסביב השתנה, סולסטיס קויל התחילה להופיע עם חומר מקורי, יצאה לפגרה, חזרה מפגרה, ובאיזשהו שלב העברתי את סמכות קביעת ההופעות לאנשים אחרים.

     

    הופעה פעם בשבוע, הופעה פעמיים בשבוע

     

    רצה המזל והמאמצים שלי לקבוע הופעות בחודשים האחרונים הניבו מספר הזדמנויות מעניינות. לא היה קשה לקבוע את הופעת הבכורה של ההרכב החדש בבלום בר, אבל בתזמון מעניין חזר אלי במייל הבנאדם שאחראי על הופעות בקוקה בר בבאר שבע, בעקבות התכתבות שהתרחשה לפני חודשים ושכחתי ממנה לגמרי. כך יצא שהופענו ביום שני, שבוע אחר שבוע.

     

    החודש לקחנו את זה שלב אחד קדימה  - ביום שני הופענו פעם נוספת בבלום בר, וביום רביעי של אותו השבוע הופענו בכנען בר, בירושלים. הופעה זאת נולדה אחרי ששלחתי עשרות הודעות למוסיקאים שחברים שלי בפייסבוק עם הצעה להופעה משותפת. מעטים מאוד חזרו אלי.

     

    היחיד שהגיע עם הצעה קונקרטית להופעה היה בנצי חלפון. הוא כבר היה בקשר עם הכנען בר והשיג תאריך להופעה - ה-9 ליוני, במקרה היום שבו הייתה אמורה להופיע כאן להקת הפיקסיז. אמרתי לבנצי שמוכרחים להיערך בהתאם ושאי אפשר לעשות הופעה בכרטיסים בזמן שאחת מהלהקות המצליחות של ה-30 שנה האחרונות מופיעה בארץ.

     

    גם הצעתי שננקוט בטקטיקה המתייחסת למצב ולהציג את הערב שלנו כאלטרנטיבה למי שלא הצליח להשיג כרטיסים לפיקסיז (ולמי שפשוט לא אוהב אותם).

     

    כידוע, בסוף ההופעה של הפיקסיז התבטלה, אך בכל מקרה כנראה שלא הייתה לזה השפעה גדולה על ההופעה שלנו.

     

    ההבדל בין הופעה בסופ"ש להופעה באמצע השבוע

     

    אם אתם קוראים קבועים בבלוג הזה, אתם כבר יודעים שרוב המוסיקאים בארץ עובדים בעבודה יומית. ולכן יש הבדל מהותי בין החוויה של הופעה בסוף שבוע ובין החוויה של הופעה באמצע השבוע.

     

    כשאתה מופיע בסוף שבוע אתה זוכה לנוח מתלאות השבוע, להתארגן על הציוד שלך בלי לחץ, להתקלח לפני שאתה יוצא לסאונד צ'ק ולהגיע להופעה רענן ורגוע. אם מופיעים בשישי ואין יום עבודה למחרת, בדרך כלל יוצאים אחרי ההופעה לאכול או לשתות, חוזרים הביתה עייפים אך מרוצים ונחים ביום למחרת, תוך התענגות על ההופעה המוצלחת (אם היא באמת הייתה מוצלחת).

     

    זה קצת שונה כשמדובר בהופעה באמצע השבוע. אני גר בפתח תקווה, עובד ברמת גן ומסיים בסביבות 17:00, והסאונד צ'ק ב-19:00, כלומר שאין טעם לנסוע הביתה רק בשביל לצאת לתל אביב בשנייה שאני מגיע. הפעם קבעתי לי שיעור פיתוח קול בין לבין, כך שלא מצאתי את עצמי בלימבו חסר מעש.

     

    אז אני מגיע אחרי יום עבודה מלא, אוסף את אבשה ועוזר לסחוב את הציוד לבלום בר. עד שמסיימים את הסאונד צ'ק נותר רק מעט זמן לצאת החוצה ולתפוס משהו לאכול כי הפעם האחרונה שאכלתי הייתה בארוחת הצהריים שהתקיימה ב-12:00. אז קופצים לאיזו שווארמיה ואוכלים מהר וחוזרים בזמן להתחיל את ההופעה.

     

    בפנים מתחילים להגיע אנשים, חלקם אני מכיר וחלקם להפתעתי - לא. אנשים אקראיים מפייסבוק מגיעים ומשמחים אותי מאוד. בחור שהכרתי ב-IRC לפני 15 שנה מגיע ואני פוגש אותו במציאות בפעם הראשונה. מרגש, קצת מביך, אבל נחמד מאוד. והמורה שלי לפיתוח קול הגיעה, עם שלוש חברות שלה. בסה"כ היענות לא רעה.

     

    אני עולה לבמה ומתחילים לנגן. כמו תמיד בהתחלה אני לא מרגיש נוח, לא נע בחופשיות, מנסה לקרוא את הקהל ולהתעלם מהעכבות שלי.

     

    אני מנסה להתרכז במוסיקה ולהתמסר לרגע, אבל בינתיים מתרוצצות לי מחשבות שונות בראש: כמה קהל הגיע, מי הגיע, האם הגיע קהל חדש, מי מצלם ואיך אני יוצר איתו קשר אחר כך, מה תהיה ההשפעה של ההופעה הזאת על המשך הדרך... אני מעיף מבט מדי פעם למראה שנמצאת בקצה הבר כדי לראות אם העמידה שלי על הבמה נראית טוב ואני לא עושה מעצמי צחוק, ואז מחזיר את העיניים לקהל ואומר לעצמי - תהיה רק פה עכשיו.

     

    ואז אנחנו מנגנים את הקאבר הראשון של הערב - Hold Me, Thrill Me, Kiss Me, Kill Me של U2. אני שונא את הלהקה אבל את השיר הזה אני ממש אוהב, והוא עוזר לי להיכנס לעניינים.

     

    למרות סאונד הבמה הקשה אנחנו נותנים הופעה טובה והקהל נראה מרוצה. הקאבר השני, Peaches של The Presidents of the USA, מלהיב את הקהל אף יותר. בתום ההופעה אנחנו מחלקים את הסטיקרים החדשים שלנו ומרגישים די טוב עם עצמנו.

     


    השעה כבר חצות, מייקי, איתמר ואבשה התל אביביים רוצים להישאר ולשתות קצת, אבל אני חותך מיד. הרי צריך לקום למחרת בשש בבוקר. עד שמסיימים לארוז את הציוד ולפרוק אותו בבית, כבר אחת בלילה, ואני זוכה לשינה קצרה ואלימה.

     

    להתעורר גמור מוקדם בבוקר אחרי הופעה וללכת לעבודה היא ללא ספק אחת מהחוויות הכי דו-קוטביות שיש. אחרי ערב שבו אתה זוכה לעשות את הדבר שאתה הכי אוהב לעשות בעולם, אתה מגיע לעבודה חסר כוחות וכל מה שאתה יכול לחשוב עליו זה כמה ההתקיימות הזאת חסרת טעם ולא רלוונטית. פתאום אתה מרגיש שאתה מבזבז את הזמן שלך, שאתה יכול להשיג כל כך הרבה יותר, אילולא היית נכנע לצורך הבלתי נשלט הזה לשלם חשבונות ולאכול באופן סדיר.

     

    יומיים לאחר מכן, אותו סיפור - רק שהפעם צריך לנסוע לירושלים. יואב מודיע לי שאין לו רכב בניגוד לציפיות, ואני נוסע לאסוף אותו מרחובות כי בכנען בר יש מערכת תופים חסרה וצריך להביא סטנדים ושאר ירקות ואי אפשר לסחוב אותם ברכבת או באוטובוס.

     

    כמובן שלעצור לנוח או להתקלח ולהחליף בגדים לא בא בחשבון. אני מגיע as-is ישר מהעבודה, עושים סאונד צ'ק ומזמינים משהו לאכול לפני שהקיבות שלנו פוקעות.

     

    ההופעה הולכת לא רע, יש קהל, חלקו חדש, והמוח שלי לא נודד ליותר מדי מקומות. אני נכנס לקטע ומתקשר קצת עם קבוצת התיירות שהגיעו מטנסי וטסות הערב בחזרה. אני מנסה לשדך להן את אבשה ("Have you.. met Avsha?") אבל הן צריכות ללכת לקראת סוף ההופעה.

     

    נשארנו לראות את ההופעה של בנצי, מתוך כבוד ונימוס כמובן אבל גם בגלל שהלהקה שלו ניגנה על שניים מהמגברים שלנו כך שלא הייתה לנו ממש ברירה גם אם היינו רוצים ללכת.

     

    בחצות אני הולך להביא את האוטו ומעמיסים עליו את הציוד ונוסעים בחזרה לרחובות ואז לפתח תקווה. שעת שינה: אחרי 2 בלילה.

     

    כדאי גם לציין שבמהלך החודש אני בהקלטות, מיקסים, חזרות ועניינים אחרים. לסוף השבוע אני מגיע סחוט לחלוטין, ומוצא שגם אז יש לי דברים שאני צריך לעשות. רואים קצת טלוויזיה ובין רגע סוף השבוע מגיע לסיומו והכל מתחיל מחדש.

     

    שלוש הופעות בחודש!

     

    צחקתי על הספין שיצרתי ביני לבין עצמי: אם במאי יכולנו לטעון שאנחנו "מופיעים כל שבוע", וביוני אנחנו יכולים לטעון שאנחנו "מופיעים פעמיים בשבוע", אז כנראה שביולי נתחיל לעשות שתי הופעות ביום! (אגב, למצב הזה היה פוטנציאל להתרחש באמת, אבל הנסיבות בסופו של דבר לא אפשרו את זה).

     

    מה שכן, לפני מספר חודשים פנו אלי החבר'ה של דייס מרקטינג והזמינו אותי להופיע בחג המוסיקה בהרצלייה. השבוע ההופעה הזאת התקיימה בפסטיבל הופעות רחוב שהוא חלק מחג צרפתי שבמקרה מתקיים בסולסטיס הקיץ (21.6).

     

    לא זכיתי להופיע שלוש פעמים בחודש מאז הימים הטובים (והמתישים!) של The Grip. זה כיף ומספק, אבל כאמור - מתיש. אחרי העבודה נסעתי לאסוף את איתמר ואבשה ויצאנו להרצלייה. הגרון שלי התייבש לחלוטין מהשרב והמזגן, אבל אני בשלי, מדבר איתם כל הנסיעה ומכביד על המיתרים שלי.

     

    שוב סוחבים ציוד, מגיעים לבמה ורואים שזה לא בדיוק מה שהבטיחו לנו. מוניטורים לא היו, ולמזלנו הבאנו מיקרופון וסטנד שבמקור נועדו בשביל הקול השלישי של איתמר אבל בסוף שימשו את הקול השני של מייקי.

     

    החבר'ה של סן פדרו הסכימו בנדיבותם לתת לנו לנגן על מגברי הגיטרה שלהם תמורת שימוש במגבר הבס שלנו. כך או כך , להגיד שהיה סאונד במה גרוע זה אנדרסטייטמנט, מכוון שלא היה סאונד וגם לא ממש הייתה במה. במרחק של מאה מטרים בלבד הייתה במה של "היפ-הופ", הווליום שלה היה גבוה משלנו באופן מוגזם, כך שכל פעם שהתופים שלנו היו שקטים הביטים שלהם חדרו לנו לתוך המוסיקה ובלבלו אותנו.

     

    בהופעה הזאת הרשיתי לעצמי קצת יותר. בשלב מסוים הזזתי את הסטנד של המיקרופון ולקחתי מספר צעדים קדימה כך שהייתי רחוק מהמגברים ושמעתי את עצמי שר ברמקולים שהיו מכוונים לקהל. אנשים עברו והתעניינו. הייתה אישה בת 40-50 שעברה באזור והסתכלה עלינו, ומיד הפניתי את מבטי אליה והתחלתי לשיר לכיוונה, והיא נשארה עד סוף ההופעה. הרגשתי די גאה בזה כי לעיתים קרובות קשר עין ישיר עם אנשים יחידים בקהל גורם לי לאי נוחות.

     

     

    הבחור שאחראי על הארגון מסמן לנו שצריך לסיים, אז אני מסמן לו "עוד שיר אחד" ואנחנו מקצצים מספר שירים וקופצים מ"זה לא הולך לקרות" ל"כוכבים קירחים". סיימון מחלק סטיקרים ומצרף אנשים לרשימת התפוצה שלנו.

     

    בסוף ההופעה החבר'ה רוצים לקפוץ לטמפל בר לאכול ולשתות, אבל אני ואוריה עייפים ונאלצים שוב לוותר. מייקי הסיעה את אבשה ואיתמר הביתה, כך שלא הייתי צריך לסחוב ציוד אז פשוט נסעתי הביתה. כלומר, בהתחלה הלכתי לאיבוד בהרצלייה ואז נסעתי הביתה.

     

    למרות שהייתה הופעה מוצלחת ונחשפנו לקהל חדש, תמיד אני יוצא בהרגשה שהייתי יכול לעשות יותר. היו מאות אנשים באזור, בעיקר מול הבמה עליה הופיעה יהודית רביץ, ובעודי הולך לרכב הסתכלתי מעבר לכתף ותהיתי אם אולי אני צריך להישאר ולנסות לדבר עם אנשים ולחלק להם סטיקרים.

     

    ואז הגיע יום שלישי, וגיליתי לשמחתי שאני לא צריך לעשות שום דבר אחרי העבודה! שינוי מרענן...

     

    טוב, יצא פוסט ארוך למדי, אבל מצד שני כבר לא כתבתי מספר שבועות. ביום ראשון אני ואוריה טסים לקפריסין להתחתן, ובשבוע שלאחר מכן, אם הכל ילך כמתוכנן, אני ושי סיון סוגרים את המיקסים של האלבום באופן סופי. שני הקליפים צריכים להיות מוכנים ביולי, לכן כל מה שנשאר זה לעצב את החוברת, לעשות מאסטרינג, להדפיס ולהתחיל למכור בכמויות!


    העמוד שלי בפייסבוק

    ישן: עכשיו גם במייספייס!

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/8/10 13:38:
      רוקנ'רול איש יקר, רוקנ'רול!
      תן בראש
        23/8/10 23:06:
      הבצלחה בקמבק של העידן החדש..
      :-)
        27/6/10 12:51:

      בהצלחה ענקית......
        25/6/10 13:53:


      נהניתי לקרוא

      כבוד על הדבקות במטרה.

      מה עם כפר סבא? כבר הייתם בבית השני?

       

      (אני חושבת שהוא עוד קיים:)

       

      המון בהצלחה

      וד"ש לאבשה

        25/6/10 07:39:

      נהנתי מההזדמנות להציץ  מעבר לכתף בחדר חזרות ובהופעה תודה
        25/6/10 01:49:

      מתיש משהו...אבל מרתק. מזל טוב ובהצלחה.
        24/6/10 17:51:


      פוסט ארוך בהחלט...

      מעניין אם בתכניות שלכם גיחה
      עתידית לאיזור הצפון.

      ובהצלחה רבה!

        24/6/10 16:49:


      אין עליך!  הלוואי והייתי עומדת בעשירית מהקצב שלך, רק מלקרוא חלק, הייתי מותשת!

      תנצל כל רגע שאתה צעיר!

      פרופיל

      שיר דויטש
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות