עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    זה לא הולך לקרות

    זה לא הולך לקרות הוא שם אלבום הבכורה שלי שצפוי לצאת בדצמבר 2010. בחרתי לקרוא לאלבום על שם אחד מהשירים שמופיעים בו כי הוא מבטא באופן מושלם את התחושה המלווה אותי לאורך כל תקופת העבודה על האלבום בפרט ולאורך כל הקריירה היצירתית שלי בכלל.

    למרות שהכותרת לא אופטימית כל כך בלשון המעטה, אני ממשיך קדימה ומנסה להתגבר על הנבואה הזאת.

    כאן תוכלו לקרוא על המסע שעברתי בשלוש השנים האחרונות, וכמו כן יהיו פוסטים שלא קשורים לתהליך יצירת האלבום.

    ארכיון

    זה לא הולך לקרות - פרק יג

    0 תגובות   יום חמישי, 13/5/10, 19:44

    השבוע סוף סוף קיבלתי את הרכב שלי בחזרה, אחרי שבשבוע שעבר הוא יצא מהמוסך רק בשביל להיכנס בחזרה למוסך אחרי שהוא לא עבר טסט והיה צריך לסדר כל מיני דברים שכביכול לא היו קשורים לתאונה.

     

    ביום שני שעבר הופענו בקוקה בר, שזה בר סטודנטים חביב ליד אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. אחרי חצי שנה שלא הופענו, היה נחמד להגיע למצב שבו מופיעים "כל שבוע". הנסיעה הארוכה גם נתנה תחושה נחמדה של טור. היה קהל נחמד ואוהד, יחס טוב ופלטת טוגנים לא רעה בכלל!

     

    יום צילומים שלישי

     

    יום הצילומים השלישי, שהוא בעצם יום הצילומים השני של הקליפ של "זה לא הולך לקרות", התחיל באופן די דומה לקודמו. הייתי צריך להגיע לאולם "מופת" בהוד השרון בשעה שבע בבוקר, אך לפני כן הייתי צריך לאסוף את עדן המאפרת מבת ים.

     

    קמנו מאוחר (חמש וחצי במקום ארבע וחצי!), וברגע שאוריה סיימה עם הסנדביצ'ים, יצאתי לדרך. למרות שביום הקודם מצאתי את דרכי אל דירתה בבת ים ללא בעיה, הפעם איכשהו הסתבכתי והייתי צריך להתקשר אליה כדי לקבל הוראות. למזלנו זה היה האיסוף היחיד שלי באותו יום, וידעתי שלצוות הייתה הרבה עבודה על הסט לפני שמישהו מאיתנו בכלל יזכה לעמוד מול המצלמה.

     

    האולם ששכרנו כלל בדיוק את מה שהיינו זקוקים לו בשביל השוט. הכל מלבד ציוד ללהקה. עומר ביקש שנשיג כמה שיותר ציוד, וכך כל אחד מאתנו הביא מגברים, מיקרופונים עם סטנדים וכמובן כלי נגינה. אחיה של אוריה, צביאל, תרם את מערכת התופים הצנועה שלו (ואחר כך מצא את עצמו בתורנות הסעות, כמובן).

     

    בנסיעה בבוקר הייתי מודאג מכמות הציוד שיכולנו להביא, במיוחד הבקשה של עומר, ופתאום קלטתי שאני מכיר לפחות שני אנשים שמנהלים אולפן ויכולים להשאיל לי ציוד. שלחתי סמס לאייל עמיר, שבמקרה היה ער בשש בבוקר, והוא הסכים לתרום כל מה שביכולתו (בין היתר, סטנדים, מיקרופונים, מגבר גיטרה מנורות של פנדר וסטנד למצילה). הודעתי לאנג'ליקה ואמרתי שאני יכול גם לעבור אצלו ולאסוף את הציוד, אבל היא התעקשה שאגיע מהר ומקסימום נשלח מישהו מההפקה.

     

    הגעתי עם עדן לאולם, וכצפוי, כולם היו עדיין עסוקים בארגון הבמה, ציוד הצילום והתאורה. התיישבתי בחדר האמנים שמאחורי הבמה עם שאר הלהקה ועדן איפרה אותנו בזה אחר זה.

     

     

     

    ההכנות לצילום החשוב הזה ארכו מעבר למצופה. אני והלהקה כבר היינו מאופרים ולבושים עוד לפני שהבמה הייתה מוכנה בשבילנו. אנג'ליקה שלחה את צביאל לאולפן של אייל כדי להביא ממנו את הציוד, וכשהוא חזר השתלמנו לנו קירות של מגברים כראוי ל"הופעה אמיתית".

     

    מערכת התופים של צביאל, מצד שני, הייתה מערכת בסיסית מאוד והיו לה רק שני סטנדים עם היי-הט ורייד. הסטנד שאייל סיפק לנו למצילה נוספת היה עוזר יותר אם הייתה לנו מצילה לשים על הסטנד, אבל לא הייתה. זה לא ממש הטריד אף אחד חוץ ממני, אז לא התעקבתי על זה.

     

    הצוות סיים להרכיב את התאורה ואת המסילה של עגלת הדולי. קראו לנו להתייצב במקומות שלנו ולהתכונן לצילום. השמענו את השיר באמצעות הבידורית שקיבלנו מאוטופיה והיינו צריכים לנגן בכאילו ביחד עם השיר.

     

     

    בהתחלה עשינו טייק שבו אנחנו מנגנים עם הפלייבק בטמפו המקורי, אבל אז העניינים הסתבכו: לא השתמשנו בגרסאות המואצות של השיר שאני הכנתי, אלא בכאלה שדודו הכין. אני לא יודע באיזו תוכנה הוא השתמש, אבל בתהליך שינוי הטמפו הוא גם שינה את הסולם. מבחינת נגינה ההבדל בסולם לא שינה הרבה (פשוט ניגנו את האקורדים המקוריים), אבל מבחינת שירה זה היה קצת בעייתי, כי הייתי חייב לשיר באמת בשביל שזה יראה אמין.

     

    לנגן את השיר במהירות פי שניים היה קצת מאתגר, אבל לא באמת בעייתי. אבל אז נתבקשנו לעשות משהו שלא ציפינו לו - לנגן את השיר לאט יותר. עכשיו, מדובר בשיר איטי מלכתחילה, והגרסה האיטית שלו ארכה כמעט עשר דקות!

     

    הצילומים התחילו בכך שהלהקה מנגנת את הפתיחה בזמן שאני מתקדם לעבר קדמת הבמה ומרים את הגיטרה האקוסטית ומתחיל לשיר. צעדתי בחששנות על מסילת הדולי בזמן שהמצלמה עקבה אחרי מאחורה.

     

     

     

    במהלך הצילומים האלה הגיעו תומר יעקבסון וזיו שנהב, אותם הזמנתי לצלם תמונות סטילס בשביל האלבום. תומר צילם את תמונות היח"צ של סולסטיס קויל, והרגשתי שהוא האדם המתאים למשימה הזאת. היה קצת קשה לתאם את העבודה בין צילומי הוידאו ובין צילומי הסטילס - היה ברור שלצילומי הקליפ עצמו יש עדיפות ולכן אי אפשר היה לצלם עם פלאש, אבל מצד שני, גם צילומי הסטילס היו חשובים.

     

    כשסיימנו לנגן את השיר בגרסה הסופר איטית, חזרנו לנגן אותו בטמפו המקורי. כמובן שאז הטמפו המקורי נשמע לא בסדר כי כל הפרספקטיבה שלנו התעוותה, וגם בגלל שתוך כדי הנגינה הגיטרה שלי יצאה מכיוון (אחר כך גיליתי שהיא הייתה מכוונת חצי טון אחורה!)

     

    סיימנו לצלם מאחורה, והגיע הזמן לצלם בזווית ההפוכה, וכמובן שזה אומר - עוד התארגנות, עוד זמן, עוד המתנה. התחלנו להתקרב לדד-ליין שלנו עם המקום ועם הלוקיישן הבא באופן מדאיג. בינתיים אני והלהקה פנינו בחזרה לחדר ההלבשה ותומר וזיו צילמו כמה תמונות ביניים.

     

     

    לפני שפנינו לצלם את הלהקה מופיעה בחזית, היו כל מיני סצנות של כל חבר להקה בנפרד שהיה צריך לצלם. כשסוף סוף הגענו לצלם את ההופעה החזיתית, הסבלנות שלי כבר החלה לפקוע והרגליים שלי התחילו לכאוב מהנעליים האלגנטיות והממש לא נוחות שנעלתי. לפחות אלה לא היו נעלי עקב.

     

    את הדד-ליין שלנו כבר עברנו, הבנאדם שאחראי על המקום הגיע והתחיל לעשות רוח, וכמובן שאנג'ליקה טיפלה בו. התחלנו לקבל גם תלונות מדיירים שגרים ליד האולם ונתבקשנו להשמיע את השירים בווליום נמוך יותר, ויואב הצטרך להכות בתופים בעוצמה חלשה יותר גם כן. מה גם שהוא היה צריך לצאת בכל רגע כדי לנסוע בחזרה לעבודה שלו ברחובות.

      


    בשלב הזה כבר בכלל נמאס לי, אבל היינו צריכים עוד טייקים מזוויות שונות. עומר ביקש ממני לעשות כל מיני דברים עם ההופעה שלי אבל בשלב זה כבר בקושי שמעתי אותו. ואפילו כשסיימנו עם השוט הזה, לא בדיוק זכיתי למנוחה. כולנו פרשנו לאכול את ארוחת הצהריים שאוריה הביאה, אך ברגע שסיימתי לאכול, הייתי צריך להתייצב בחזרה לבמה, כדי להתחיל את צילומי הסטילס לעטיפה של האלבום!

     

    הצוות התחיל לפרק ציוד, אך השאיר את מכונת העשן לרשותם של תומר וזיו, שקצת התקשו להתמודד איתה מכוון שעשה רושם שלמכונה היה רצון משל עצמה.

     

    הקונספט היה פשוט (והוא נחשף כאן באופן פומבי לראשונה): החזון שלי לעטיפה היה צילום שלי עומד עם גיטרה באולם מפואר ומופיע מול קהל של כיסאות ריקים, כיאה לכותרת של האלבום. תומר בהתחלה לא הבין אותי, וצילמנו די הרבה תמונות בהן מכונות העשן הסתירה את הכיסאות הריקים. לא, אמרתי לו, אני רוצה שכן יראו אותם. התחלנו מחדש.

     

    בהתחלה פשוט עמדתי וניגנתי אקורדים אקראיים, בשלב מסוים תומר הציע שאתחיל גם לשיר. התחלתי לנגן את האקורדים של הפזמון של זה לא הולך לקרות ושרתי אותו. כבר איבדתי לגמרי תחושה של זמן ושאר הלהקה התפזרה בזמן שהצוות העמיס את הציוד למשאית. אחרי עשרות פעמים של פזמון, התחלתי לאלתר ולהמציא מלודיות חדשות לחלוטין לשיר. כנראה שהעצבים, חוסר הנוחות והתסכול הובילו לתוצאות טובות - תומר עצר באיזשהו שלב, הראה לי כמה תמונות במצלמה, החלטנו שיש לנו את זה וסיימנו.

     

     

    נשמע פשוט, נכון? צ'יק צ'ק? אני לא זוכר בדיוק כמה זמן זה לקח, אבל אחר כך נאמר לי שעבדנו על זה מעל לשעה. האושר שהתמלאתי בו כשנאמר לי שאני יכול לחלוץ את הנעליים ולצאת מהחליפה היה אדיר. התמלאתי גם בתחושת הערכה גדולה לדוגמנים - זה ממש קשה לעשות פוזה ולהצטלם במשך שעות!

     

    שוב מירוץ נגד השעון. מיהרתי לאסוף את כל החפצים שלי ולנסוע לבת ים. אוריה כבר הגיעה לשם עם עדן וקטיה, השחקנית שהייתה אמורה לשחק בסצנה הבאה. גפן, בנה הצעיר של בת דודתי אתי, היה גם הוא צפוי לשחק באותה סצנה. אתי וגפן הגיעו למקום שעה לפני שקבענו ושעתיים לפני שבאמת יצאנו מהוד השרון, אז הם ניצלו את הזמן לטייל לאורך החוף של בת ים.

     

    בסצנה הבאה גפן וקטיה נועדו לשחק אמא ובן, אשר עוברים ליד חנות צעצועים שבחלון הראווה שלה עומד רובוט מסקרן. הבן מצביע על הרובוט והרובוט מגיב אליו, אך האם העסוקה גוררת את הילד מהמקום.

     

    גם להשיג את הלוקיישן של חנות הצעצועים היה מבצע בפני עצמו, שבסופו של דבר הגיע לפיתרון בזכות צירוף מקרים. כאנג'ליקה פנתה לעדן לגבי העבודה, עדן אמרה שביום שבת היא לא תוכל לעבוד איתנו מכוון שיש לה עבודה. איזו עבודה יש לך ביום שבת, אנג'ליקה שאלה. עבודה בחנות צעצועים, עדן השיבה. כמובן שבסוף התברר שהמקום התאים בדיוק לצרכים שלנו.

     

    כשאני עוד הייתי בדרך לחנות, מסתבר שאוריה ועדן נקלעו להרפתקה קטנה משלהן: כשהן הגיעו לחנות הצעצועים הן מצאו מכונית חונה על המדרכה וחוסמת את החנות לחלוטין. כעבור ניסיונות לאתר את בעל הרכב, הן נאלצו להתקשר למשטרה. הגיע שתי שוטרות והתחילו להעיר את כל השכונה עם המגאפון שלהן, בניסיון לאתר את הפושע הסורר - אחת מהשכנות שחנתה במקום לתומה.

     

     

    קשה לעבוד עם ילדים, במיוחד כאלה שאין להם ניסיון במשחק. גפן הוא אחד מהילדים המצחיקים ביותר שיצא לי לפגוש, אבל כמו ג'ורג' קוסטנזה, הוא לא תמיד יודע מתי להפסיק, והיה חשש שהוא יהיה קצת שובב מדי בשביל הצילומים. למרבה המזל, עומר ידע בדיוק איך להתמודד איתו, הדריך אותו לגבי מה שצריך לעשות בגובה העיניים ובסבלנות רבה.

     

     

    השמש התחילה לשקוע, ובזמן שעוברים ושבים צצו ושאלו שאלות לגבי מה אנחנו עושים שם בעצם, הצילומים התחילו בדחק רב. היה מדובר בשוט של לא יותר מעשר שניות - גפן וקטיה עוברים ליד חלון הראווה, גפן מצביע וקטיה מושכת אותו משם. אה כן, והרובוט מזיז את הראש ונדלקות לו העיניים. שכחתי לציין את זה?

     

    את הרובוט בנה שמעון ראיצ'ק, והוא גם הפעיל אותו, תוך כדי שהוא שוכב על הרצפה וערמה של צעצועים מסתירים אותו מעיני המצלמה. התזמון בצילום הזה היה מורכב - עומר היה צריך להורות לקטיה ולגפן להתחיל ללכת, לסמן לשמעון להדליק את העיניים של הרובוט ולסובב לו את הראש. כשהתברר שלמתג של הרובוט הייתה השהייה קלה אז שינינו גישה, ובמקום להשתמש במתג עדן קיבלה את התפקיד של להכניס את התקע לשקע החשמל בהינתן הסימן.

     


    גפן מסתכל ישר למצלמה, ועומר יוצא החוצה בשביל לתת עוד הסברים. אור השמש הולך ומתמעט, והפרוצדורה של לצאת מהחנות, לדבר עם קטיה וגפן ועם עוזרת ההפקה, לחזור פנימה ולהתחיל לצלם, גודל מאתנו הרבה שניות שלא היו לנו. ואז נמצא קיצור דרך - עומר דיבר עם קטיה במכשיר הסלולרי תוך כדי הצילום כדי להגיד לה בדיוק מה לעשות ומתי. מכוון שמדובר בקליפ ולא היינו צריכים להקליט, זה עבד טוב מאוד, וזה גם התאים לתסריט המקורי שבו האם הייתה אמורה לדבר בפלאפון.

     

    בסוף זה עבד, סיימנו עם השוט, נפרדנו מאתי וגפן ועברנו לשוט הבא. הצוות הרכיב את המסילה של הדולי בתוך החנות עצמה אל מול הרובוט. ישבתי בצד עם אוריה והבטנו בהם מצלמים אינספור טייקים של הרובוט מסובב את ראשו אל המצלמה בזמן שהדולי נוסעת לקראתו ומבצעת "זום-אין" טבעי.

     

    מה אתם מנסים להשיג פה בעצם, שאלתי את עומר.

    אנחנו מנסים לגרום לרובוט להיראות עצוב.

    בטייק מספר #483, עשה רושם שכמעט הצלחנו. עומר שאל את איציק, עוזר הבמאי, מה הוא חושב, והוא ענה "יש לך את זה ב-95%." צילמנו עוד מספר טייקים ואז כל הצוות קרא בקול ביחד "או! יש לנו את זה!"

     

     

    היה איזשהו שוט נוסף ששמעתי עליו לראשונה באותו הרגע, ואז גם נאמר לי שהוא בוטל. השוט הבא כלל אותי, לבוש בבגדי "פקיד" (מכנסיים שחורים וחולצה לבנה מכופרת), מנקה אבק בחנות ומביט לכיוון הרובוט בזמן שהרובוט פונה אלי בבקשה לצאת החוצה על הילד. אני כמובן אומר לו שזה לא הולך לקרות.

     

    אני לא שחקן, למרות שהרבה פעמים אני מרגיש שיש לי כישרון טבעי או "נטייה" למשחק. אחרי החוויה הבאה, הבנתי באמת כמה לשחק זה קשה. המשימה שלי הייתה פשוטה: לעמוד מול קיר המחזיק אריזות של צעצועים שונים, לנקות מהם אבק תוך כדי שאני שר את מילות השיר, ואז לסובב את הראש לכיוון המצלמה ולהניד בראשי בשלילה תוך כדי שאני שר "זה לא הולך לקרות". אה, וכמובן, התנועות שלי מתבצעות בקצב נורמלי ואפילו איטי, בזמן שהשיר מתנגן ברקע במהירות כפולה!

     

     

    כל העייפות והלחצים של שלושת הימים האחרונים ישבו עכשיו על הכתפיים שלי. ידעתי שזה השוט האחרון ושבעצם בין אם נוכל לקפל את הציוד וללכת הביתה או לא היה תלוי בי ובי בלבד. אבל מה לעשות, מסתבר שלעשות את כל הדברים האלה בבת אחת זה מסובך יותר ממה שזה נשמע!

     

    אחרי חמישים מיליון טייקים, אני חושב שהצלחתי. פירקנו את כל הציוד, העמסנו למשאית ועזרנו לעדן לסדר את החנות מחדש. בחוץ היו הרבה עגלות לתינוקות שבדרך כלל נמצאות בתחום החנות, וכשבאנו לקחת אחת מהן מצאנו אורח מפתיע.

     

     

    מחוץ לחנות חגגנו את סיום הצילומים בהצלחה עם פיצה וקולה, בירכנו זה את זה ונפרדנו לשלום. אבל כמובן, זה לא נגמר שם. עדיין הייתי צריך להחזיר את הציוד של אייל לאולפן שלו, ואחר כך נסעתי לאוטופיה בשביל לעזור להחזיר את כל הציוד ששכרנו. היינו שישה אנשים אז זה לא לקח יותר מדי זמן (בדיעבד נודע לי שאיתמר ואבשה עזרו להעמיס את הציוד למשאית, כשרק אחד מאנשי הצוות איתם).

     

    התפזרנו. הסעתי את דין בחזרה לחולון ונסעתי הביתה. הגעתי לקראת אחת בלילה, מותש אך מסופק, ויודע שסוף סוף אני יכול לישון עד מאוחר (שש בבוקר!), כדי לקום למחרת לעבודה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      שיר דויטש
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות