עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    אני וחיות אחרות

    הכל ולא כלום

    שונד - גאווה משפחתית

    5 תגובות   יום חמישי, 13/5/10, 10:50

    עידו ויעל (צילום: דניאל צ'צ'יק)

     

    לאחי ולגיסתי מנהג מוזר: בכל פעם שנולד להם ילד, נולד לו במקביל גם סרט. שני ילדים ושני סרטים, כולם נעשו באהבה גדולה והרבה כשרון. מיותר לציין שאנחנו מאד גאים בהם. את ההודעה על קבלתו של הסרט האחרון לפסטיבל דוקאביב, שמתקיים בימים אלה, קיבלה יעל כמה שעות לפני שנכנסה לחדר לידה. עבודה של שנתיים על פרויקט שכולם הרימו גבה למשמע הנושא בו הוא עוסק, הסתיים כשהתחילו הצירים.

    מחר מוצג הסרט של גיסתי, יעל ליבוביץ'-זנד, "שונד", בפסטיבל. הסרט, שהופק ונערך יחד עם בעלה, הלוא הוא אחי, עוסק בתיאטרון היידי בישראל של המאה שעברה. יידיש זה של זקנים? כדאי שתראו את הסרט ותראו שסיפור טוב הוא סיפור טוב. נקודה. בקרוב יוקרן הסרט גם בערוץ 8.

    הסרט המוקומנטרי (תיעודי בשילוב עלילה בדיונית) משך את תשומת ליבם של אנשי "גלריה" בהארץ והיום הופיעה הכתבה הבאה (אין לי שום קשר. נשבעת):

    דוקאביב: היעלמותו המסתורית של מיכאל קצפ / נירית אנדרמן

    מי היה מיכאל קצפ ומה היתה תרומתו לתיאטרון היידיש בישראל? "שונד", סרטם של יעל ליבוביץ-זנד ועידו זנד, מבקש להתחקות אחר תעלומה גדולה 

    שורה של שחקני תיאטרון מדברים על מיכאל קצפ בפתח הסרט "שונד". "הוא היה מאוד מוכשר, כמו שד", אומרת שרה'לה פלדמן. "הוא היה שחקן מוביל", מוסיפה ליא קניג. "שחקן גדול. שחקן שתענוג לראות אותו על הבמה", קובע יעקב בודו. "כישרון היה לו, הופעה היתה לו, ובכל זאת לא הצליח", מציינת חנה ריבר. "בקושי בקושי מכירים אותו, למרות שללא ספק הוא היה הגדול מכולם", חורץ לבסוף יו"ר הרשות ליידיש, מלך זיו.

    העריכה קצבית ומהירה. קטע ארכיון קצר בשחור לבן, מעט מטושטש, מציג את קצפ על הבמה, מגלם את "טוביה החולב". הדוברים ממשיכים לספר על אודותיו, ואז המצלמה מתמקדת בקטע עיתון הנושא את הכותרת "הונאה בשם התיאטרון". "בראשית שנות ה-80 נחשפה פרשיית הונאה ענקית", מלווה קריינות את התמונה. "שחקן היידיש מיכאל קצפ נמלט מהארץ ונעלם עם סכום של כ-800 אלף שקל אותם אסף כתרומה בעבור עמותה פיקטיבית, שפעלה כביכול להקמתו של תיאטרון יידיש אמנותי".


    תמונות סטילס של גיבור הסרט, כשהוא מגלם דמויות שונות, מופיעות על המסך, גם הן בשחור לבן. תמונה צבעונית מרעננת את המסך ובה ילדה יושבת ליד סבתה על חוף הים. "מיכאל קצפ היה דמות יוצאת דופן בשכונה האפורה שבה גרה סבתי", אומרת יעל ליבוביץ-זנד, במאית הסרט. "את הסיפורים שהילכו עליו שמעתי הרבה בילדות, מסבתא ושכנותיה. אצלן הוא זכה לכינוי ‘שונד', בגלל הכתובת המוזרה שהופיעה בגדול על קיר ביתו. השמועות עליו רק גברו לאחר היעלמותו המסתורית. כיצד יכול שחקן כזה גדול, אמרו בשכונה, להגיע למצב כזה? תמיד סיקרן אותי לדעת מה האמת מאחורי הסיפורים עליו. כשהתחלתי לעשות סרטים, ידעתי שיום יבוא ואגיע גם לסיפור שלו".


    הצגה פיקטיבית בהשתתפותו כביכול של קצפ. מתוך "שונד" (תצלום: אוהד מילשטיין)

    ראיונות, קטעי ארכיון, תמונות סטילס, דמות מסקרנת שרוצים לספר את סיפורה - עד כאן, הכל נשמע ונראה כמו סרט תעודה רגיל. גם בהמשך, ממש עד סופו של הסרט "שונד", התחושה הזאת נשמרת. מי שלא קרא את התוכנייה של פסטיבל דוקאביב, שבו יוקרן הסרט ביום שישי, יכול להאמין לאורך רובו של הסרט - עד מעט לפני סופו - כי הגיבור שלו אמיתי לחלוטין, שחקן שהיה דמות מרכזית בסצינה המקומית של תיאטרון היידיש בשנות ה-60 וה-70. אבל חדי העין יבחינו שבתוכנייה מצוין כי זהו סרט "דוקו-מוקומנטרי".

    סרט מוקומנטרי נראה כמו סרט דוקומנטרי לכל דבר, אבל הסיפור שהוא מספר בדיוני. "שונד", לעומת זאת, אינו עונה להגדרה הזאת. יוצריו, יעל ליבוביץ-זנד ועידו זנד, יצרו פה תת-ז'אנר חדש של סרט, שעדיין לא זכה לשם משלו, ולכן מוגדר בינתיים כ"דוקו-מוקומנטרי": הסרט שלהם משלב אמת ובדיון, מציאות ובדיה.

    "ברור שזה סיפור בדיוני, נכון?" שואלת ליבוביץ-זנד בעת הראיון עמה. חשוב לה לוודא שהכתבת שמולה אכן מבינה כי זו דמות שלא היתה קיימת במציאות. אבל איפה עובר הקו המפריד בין מציאות לבדיה בסרט? "הגבול מאוד ברור", היא מסבירה, "כל מה שקשור לסיפור הספציפי של האדם הזה הוא בדיוני. וכל מה שקשור לתיאור התקופה ולתיאטרון היידיש של אותם ימים - אמיתי לחלוטין".

    יחס מזלזל

    אמיתי או לא, הצפייה ב"שונד" מרתקת. הסרט מצליח באמצעות ראיונות עם שלל אנשים - מרביתם שחקני תיאטרון היידיש שכיכבו על הבמות בישראל בימי הזוהר של התיאטרון הזה - לצייר תמונה חיה, תוססת ומאירת עיניים של הימים ההם. סיפורו המלודרמטי של קצפ סוחף, ולא פחות מכך העליות והמורדות שאיפיינו את תיאטרון היידיש המקומי. גם צופים שאינם מבינים יידיש ומעולם לא ראו הצגה בשפה זו עשויים לצלול לסיפורו המרתק ועתיר היצרים של התיאטרון היידי בישראל. וזו מטרה שאינה פשוטה להשגה.

    הסרט (שנוצר בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה וערוץ 8 וישודר בערוץ זה ב-31 ביולי) מספר על האיסור שהיה קיים בארץ עד 1951 להעלות הצגות ביידיש, מכיוון שהדבר נתפש אז כאיום על החברה העברית. הוא מזכיר את תור הזהב של התיאטרון הזה, שבו קהל עצום נהר אל הקופות וההצגות עלו מול אולמות מלאים. הוא מציין כי התיאטרון היידי לא רק שלא קיבל תמיכה מן המדינה, אלא אף נאלץ לשלם מס מיוחד. הוא מזכיר את היחס המזלזל של התיאטרון העברי כלפי שחקני היידיש, והוא גם מעלה מן האוב את המלה "שונד" - תיאטרון נחות, עממי, מבדר ולא איכותי - כינוי גנאי שהוטח לא פעם בתיאטרון היידיש המקומי.


    השחקן יעקב בודו בראיון עם יוצרי הסרט


    ליבוביץ-זנד מספרת כי היא עצמה אינה דוברת יידיש, אבל הכירה את השפה בזכות סבתה, ש"גרה באיזה שטייטעל קטן ברחובות, שכאילו העתיקו אותו ממזרח אירופה, ובו כולם היו יושבים ומדברים יידיש במשך שעות, ואני הייתי יושבת בצד בלי להבין כלום". כעבור שנים, כשהוריה חזרו מביקור ברומניה וסיפרו שהיו שם בתיאטרון יידיש, שבו לא השחקנים ולא הקהל אינם מכירים את השפה - התעורר אצלה אותו עצב רדום. "פתאום הבנתי שהעולם הזה של התיאטרון מבטא בצורה מעניינת את הדעיכה של השפה הזאת, כי הוא תלוי בשפה, וברגע שפחות ופחות אנשים מדברים אותה, יש לו פחות ופחות זכות קיום", היא אומרת. "זו נראתה לי דרך מאוד דרמטית ומעניינת לספר את סיפור דעיכתה של השפה".

    אבל בהתחלה לא היה לה מושג איזה מין סרט היא רוצה לעשות. לפני שש שנים היא החלה להיפגש עם אנשים רבים הקשורים בתיאטרון היידיש, רובם שחקנים, כדי ללמוד על הנושא ולחפש כיוון לסרט. "בפגישות האלה שמעתי הרבה סיפורים מעניינים, אבל לא מצאתי את האחד שעליו אני רוצה לעשות את הסרט", היא אומרת. "בסופו של דבר עלה הרעיון ליצור דמות בדיונית. זה בא גם מתוך הצורך לאסוף את כל הסיפורים ששמעתי ולספר אותם, וגם כדרך לספר את הסיפור הזה בצורה יותר צעירה, יותר ממזרית אולי. להכניס לתוכו קצת מסתורין, להשתגע אתו קצת".

    "בסרטים דוקומנטריים תמיד רואים את הזקנים מנמנמים על הכיסאות בתיאטרון בהצגות יידיש", מוסיף עידו זנד, שצילם, הפיק והיה שותף פעיל ביצירה. "אנחנו חיפשנו דרך לעשות את הסרט נגיש ומגניב, לא זקן. וגם הדמויות שפגשנו שבו אותנו. אנשים מאוד יצריים, צבעוניים, שחיים את העולם הזה. בוהמה ישנה".

    תחנות מציאותיות

    יעל ליבוביץ-זנד ועידו זנד, בני זוג שגם יוצרים יחד, עובדים שניהם כעורכי וידיאו בטלוויזיה, בחדשות ערוץ 10 ובתוכניות שונות. ב-2008 הם יצרו יחד את "גוט שאבעס וייטנאם", סרט תיעודי שבו ליוו משפחת חב"דניקים שיוצאים לגור בווייטנאם כדי להקים שם בית חב"ד. בעבודה על "שונד" הם נדרשו לבצע גם מטלות השמורות בדרך כלל לסרטי עלילה, כמו למשל לביים שחקנים ולדאוג לתלבושות ולארט (כך למשל צילמו סצינה של הצגה פיקטיבית, שבה הופיע כביכול קצפ).

    השניים המציאו את דמותו של קצפ, אבל שילבו בה אלמנטים אמיתיים. "המרואיינים סיפרו לנו כל מיני סיפורים, חלקם על אנשים צבעוניים ומעניינים שכבר נפטרו", אומרת ליבוביץ-זנד, "וזו היתה דרך להכניס גם את הסיפורים של האנשים האלה לסרט, דרך סיפורו של השחקן הבדיוני. כך שהסיפור שלו לא צמח משום מקום, אלא הוא למעשה סיפור שהיה יכול לקרות במציאות".

    לכל אחד מהמרואיינים סיפרה ליבוביץ-זנד על כוונתה לשלב דמות פיקטיבית בסרט שיציג את המציאות של תיאטרון היידיש בארץ. בחלקו הראשון של הראיון היא שאלה שאלות על המרואיינים עצמם ועל זיכרונותיהם מתיאטרון היידיש, ואילו חלקו השני של הראיון הוקדש לצדו הבדיוני של הסרט.

    "סיפרתי להם את הסיפור הממוצא של קצפ, ולפי זה כל אחד מהם ענה על השאלות שלי. חלק היו שאלות כלליות, כמו ‘ספר לי עליו, איזה אדם הוא היה', וחלק כיוונתי לדברים ספציפיים, לכל מיני תחנות בעלילה, שרציתי שהם יובילו אותי אליהן. בדרך כלל הם פשוט אילתרו באופן חופשי על פי מה שאני אמרתי, והרבה פעמים המשיכו הלאה בכל מיני סיפורים ורעיונות משלהם, שברובם הגדול נכנסו בסופו של דבר לסרט. הסיפור שהם כתבו הרבה יותר טוב מזה שאני חשבתי עליו בהתחלה. הם הרי חיו את התקופה הזאת והכירו דמויות שקרובות לדמות הזאת שעליה עשיתי את הסרט".

    "מה שמדהים הוא, שרוב התחנות של הדמות הזאת, שהגינו אותן בעצמנו, גילינו אחר כך שבעצם הן התקיימו במציאות", אומר זנד. "כמו למשל הצגה שקצפ העלה ב-1967, מין קברט סאטירי על המלחמה שמזכיר את ‘מלכת אמבטיה' של חנוך לוין, אבל מאחר שהיה ביידיש לא הגיע אל הציבור הרחב". לאחר שכבר כתבו את הקטע הזה בביוגרפיה של קצפ, בחיפוש אחר קטעי עיתונות מהתקופה, הם מצאו כתבה על רביו מלחמתי, שבאמת נוצר בארץ ב-1967 ביידיש וכלל קטעי מחאה. "אנחנו המצאנו את זה, אבל גילינו שזה באמת קרה".

     
    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/5/10 20:48:


      נשמע שהם מוכשרים מאד.

      את בטח גאה ומתרגשת.

       

      מזל טוב גם על הלידה וגם על הסרט :-)

       

        14/5/10 17:33:

      מצוין לעסוק בנושאים בלי סקס אפיל של היום.

      אצפה בשמונה.

        14/5/10 16:51:

      דוז פואה לגיסתי על סרט מקסים לנושא שאינו בעל סקס אפיל כיום. מוכשרת הבחורה, אין מה לומר

      שיהיו עוד ילדים ועוד סרטים וגם שימור של השפה האידיש שיהיה לעולם.

      שפה מדהימה ,מצחיקה, מרגשת ומיוחדת ,

      ואיזה מזל יש לי , מזל גדול שאני מבינה ,

      מדברת ויכולה להינות מרזיה ובעיקר מהבדיחות המדהימות

      ,אך גם משירי אהבה שספר מהם קיים על מדפי ספרייתי ,

      שהמילים שלהם, והניואנסים, מרגשים עד דמעות ומכל הלב .
      דוז פואה על העלאת הנושא שוב על סדר היום.

        14/5/10 00:21:


      מגניב

      תשלחי לי בבקשה "התראה" כשזה עולה לערוץ 8

      (לינק פירטי גם טוב לי "רחמנה ליצלן")

      לילה טוב יגיל

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ליאת z
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין