עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    באינטרפרטציה אישית

    ארכיון

    תגובות (2)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      6/5/10 00:37:


    תודה!

    :)

      5/5/10 23:40:

    יפה מאוד, משה!

    תאור מאוד מוחשי שהעלה בי זיכרונות רחוקים מילדותי ונעוריי, כמשתתפת קבועה בהצגות של בית הספר.

    אצלי זה התבטא ביובש בפה ובמעט פיק ברכיים, אבל אחרי רפליקה אחת או שתיים האולם והעולם היה בשליטתי.

    0

    מה הם מחפשים על הבמה

    2 תגובות   יום רביעי, 5/5/10, 00:27

     הייתי בן 8 כשעליתי לראשונה לבמה. אולם קונצרטים קטן מלא עד אפס מקום , מורים ותלמידים , הורים ואורחים מחכים לשמוע את סיכום היצירות שנלמדו בשנה האחרונה.הילדים החלו לעלות בזה אחר זה , מנגנים בצורה מושלמת , נהנים מכל רגע וצוברים כמויות אדירות של מחיאות כפיים , עוד שני ילדים נשארו לי לספור ואז יגיע תורי , איך לעזאזל בורחים עכשיו ומה אני עושה פה באולם צפוף שבעוד כמה דקות כל העיניים יהיו נשואות רק אליי ויחכו לשמוע ילד פלא שפוחד להתקרב עכשיו לפסנתר יותר מתמיד.

     

     

    אני מציץ מהחלון ורואה שהחל לרדת גשם, אני נושא תפילה שכל זה יהיה מאחוריי ואז מקריאים את שמי. אני ניגש לפסנתר בידיים קרות ורועדות ומתחיל להעביר אותן על הקלידים , ממש כמו בבית אבל בבית לא היה אף פעם קהל שמבין ומקשיב כל כך. כשנגמר הקונצרט גם אני קיבלתי מחיאות כפיים . זאת כנראה התמורה הכי הולמת ליסוריו של ילד בן 8 .

     

     

    עם הזמן מתרגלים לפחד מבני האדם שמתבוננים ונותנים ציונים , לחוסר הרגיעה לפניי וההקלה שאחריי , למבחנים שהחיים מציבים לנו ואנחנו צריכים להתמודד מחדש כל פעם בפני אתגר חדש וכשחוצים אותו נעשים מעט מאושרים, בעיקר ממחיאות כפיים.

     

     

    10 שנים אחרי כשעליתי בפעם האחרונה לבמה הרגשתי כמעט כמו ביום הראשון , ההתרגשות שמלווה לאורך כל הדרך אפילו גוברת כשהציפיות ממך הופכות לגבוהות יותר ויותר.

     

     

    כעבור 15 שנה החלטנו להופיע בבר קטן ברחוב דיזינגוף מול קהל שבא לשמוע ולהשמיע את יצירותיו. חיכיתי לפרפרים בבטן , להתרגשות הגדולה , לידיים הקרות אך כל זה לא הגיע. 15 שנה לקח להם להעלם כמעט לגמרי , השנים כנראה הופכות אותנו לחזקים יותר ופוחדים פחות , מרגישים יותר ומתרגשים פחות.ניגנו שני שירים ואפילו נהנתי מעשרות העיניים שננעצו בנו וכמות האוזניים שהקשיבו , עודדו ובסוף אפילו שלחו לנו באהבה מחיאות כפיים וכמה שריקות. 

     

     

    אחרינו עלו נגנים מופלאים שהרשימו בנגינה ובשירה , לכולם היה מכנה משותף – הם באו להשמיע ולשמוע מתוך אהבה ולא מתוך פחד , מתוך רצון לחזור לבמה ולקבל אהדה מאנשים אחרים , מבלי מחוייבות , מבלי שיכריחו אותם ויתנו להם ציונים , הבמה הזאת נראתה לי באותו ערב כמו המקום היחידי שאיפשר לאמנים לברוח אליו מאנשים, מאלה שמצפים ממך , מאלה שלוקחים ממך את הרגשות ולא מחזירים ובעיקר מאלה שבמשך 15 שנה גרמו לך לאבד את התמימות וההתרגשות שהיתה בך שאולי מחיאות הכפיים האלה יחזירו לך באחד הימים. 

     

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      משה צ'יטיאת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין