זה התחיל בקושי לקום בבוקר. בעוד הקטנה מזנקת מהמיטה בשש וחצי בזעקות "שמלה, שמלה" ומתחילה לעשות אינטרוולים בין הסלון לאבא שלה, הגדול, בן 5, אפילו לא עושה סימנים של לקום. וגם כשאני כבר מרימה אותו מהמיטה הוא עצבני כמו דוב גר...

כנראה שעצב מוציא ממני את הצורך לשתף. יש פעמים שיותר קל לכתוב מלהגיד. השיר הזה, עם המילים  והלחן צובטי הלב שלו גורם לי להזיל דמעה אבל גם להעריך מאד את מה שיש לי.   תעצרו רגע, רצוי בשקט של הלילה ותקשיבו.  

קופסא קטנה מפלסטיק, כזאת של טייק אווי המכילה שיירי סלט ירקות, זה כל מה שהיה צריך בכדי לגרום לי לעצור. הלכתי לסופר, פעולה שגרתית לחלוטין והיא היתה מונחת שם, הקופסה הזאת, על הספסל. מישהו אכל ממנה והשאיר שיירים והקופסה הקטנ...