אני בטוח שכל אחד מכם כבר חווה את התחושה.

אתם נוטלים ספר לידכם. חלמתם תמיד לקרוא את הספר הזה. חברים המליצו. במסיבה האחרונה כולם דיברו עליו. חברים שאלו אתכם בתמיהה: "טרם קראתם? אל תחמיצו".

אתם חשים בושה... אינכם כאחד האדם... כיצד תראו פניכם בציבור... איך ימשכו חייכם עם הבושה הזו...

אעצור. נסחפתי מעט.

אני אהיה הראשון לעשות זאת (ואולי היחיד), אך אנא מכם: אל תנודו לי ולאחרים שאולי יופיעו כאן, אל תוכיחו ואל תנסו לשכנע אותנו, ואל תלעגו לטעם הקלוקל שיופגן כאן. התיסרנו דיינו בקוראנו את התבשיל המוקדח ולא יאה להוסיף חבטות על מכותינו. נהגו באחריות וברגישות...

ברור לי שערכנו יפחת בעיני המבקרים בדיון. אך אנשים מבקשים כאן הבנה. כל אחד ייטול מן הפינה האפילה הפרטית שלו את הציפיות שהתנפצו ויניח אותן כאן לפנינו, ובמקום ספרים מומלצים, נאסוף כאן מוקשים פוטנציאליים.

האמינו לי הנאתי מן הספרים רבה. הם ממלאים תפקיד חשוב בחיי. איני נרתע מספרים מורכבים. איני נכנע בקלות לאתגרים. איני מניח את הספר מידי לאחר קריאת דפים ספורים. אני חותר הלאה בעקשנות. ובכל זאת, היו ששברו אותי ואני בטוח שהדבר קרה גם לכם. 

כשאני סוקר את הפורום הזה כמו גם דומים לו באתרים אחרים, הרוח הכללית היא של שבחים, המלצות, מילים טובות, סופרלטיבים. אזהרות מאוד נדירות. ביקורת מחמירה כמעט ולא תמצא. משנה זהירות ננקטת כאן שלא להסתייג מחבר טוב שכתב כאן שבחים.

אז בבקשה, זה המקום. כל מי שרוצה לזעוק: המלך הוא עירום, ואולי לא להיחשב לחכם, הניחו את הספרים כאן. כל אחד יטיל לכאן את היצירות מהם, לדעתו, צריך להישמר.

אהיה נחשון. ראשון לטבול במדמנה שאני בוחש כאן. לא היו לי ספרים רבים כאלה, אך קל ליפול בהם, כיוון שההסכמה הכללית משבחת אותם, ואיש אינו מזהיר מפני הסכנה.

הרי אחדים לפניכם:

סול בלו, הרצוג. נחשב לטוב בספריו. הסתערתי עליו בחמדה מצפה לחוויה מרנינה. שקעתי בתוך סיפור עגום, מסורבל. חיטוט עצמי, מתפתל, ללא קצב ללא כיוון וללא אמירה ברורה. נראה שאמשיך לדבוק ביהודים אמריקנים אחרים בני תקופתו: מלמוד, בשביס זינגר, פיליפ רות, הנרי רות.

פירסיג, זן ואמנות אחזקת האופנוע. בכל מקום גומרים עליו את ההלל. פתחתי בקריאה כדי להבין באופנועים. התרשמתי לטובה דווקא מהמסע. אני אוהב ספרי מסע. אך לאחר כמה עשרות דפים הספר שקע בקשקשת ולא עלה בידי למצוא את הסיפור. יכול היה ללמוד כיצד כותבים ספר מסע בעל משמעות ממלוויל, מובי דיק.

היי דג זהב מנוקד

קודם כל לא חשוב מה תכתוב, אני נהנית לקרוא אותך. 

תודה על ההזמנה המיוחדת.

מה שמוזר - כרגע לא עולה לי משהו מהסוג שאתה מתאר. אבל כן עולים לי מקרים הפוכים.

ספרים באמת אנונימיים, שאף אחד לא שמע עליהם, ואז אני קוראת, מרגישה שגיליתי אוצר, ואף אחד לא מבין...

ותאמין לי שזה לא ממש משנה, החוויה היא אותה חוויה...

בינתיים אני שוקלת להצטרף למועדון...

שירלי

אשתו של...

כמה שלא ניסיתי.

זה בטח בגללי. 

בזמנו המליצו לי על לילי לה טיגריס

 לפני יומיים התחלתי, הגעתי עד לאמצע ולפני כרבע שעה סגרתי ולא אגמור אותו לעולם

צטט: דני.ל 2008-09-02 12:37:33

בזמנו המליצו לי על לילי לה טיגריס

 לפני יומיים התחלתי, הגעתי עד לאמצע ולפני כרבע שעה סגרתי ולא אגמור אותו לעולם

היי דני

הנה הזכרת לי...  הספר היה מאד מדובר. כמנהגי המשכתי לקרוא גם כשלא התחברתי, אבל היה קטע כזה באיזה שהוא שלב, שכבר פשוט לא יכולתי. סגרתי אותו, וידעתי שלזה לא אחזור.  עברתי איתו ממש חוויה לא טובה. מבחינתי הוא מסוג האמנות שבאה לזעזע, ויש כאלו שיתלהבו ויגידו שזה עושה את העבודה... אני לא יכולתי

וזה בלי קשר לסופרת - אלונה קמחי, אותה אני בהחלט מעריכה. 

שירלי

ואני קראתי את "חיי פיי" , ש  כ  ו  ל   ם     גמרו עליו את ההלל .

ממש לא התחברתי .

וגם לא הבנתי  ממה כולם נהנים . 

מתאורים נוטפי דם של חיות טורפות ?

לא יודעת .

אני יכולה להבין את האלגוריה למציאות  שיש בו , אבל מזמן לא קראתי ספר שכל-כך לא נהניתי ממנו .

וקראתי אותו עד הסוף . הכרחתי את עצמי ...

( ואני קוראת לא מעט ) .

אני נזכרת בשני ספרים כאלו - "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה, שגם זכה בפרסים, ואני ממש, אבל ממש לא אהבתי את הספר.

הספר השני הוא "אלוהי הפרטים הקטנים" של ארונדהטי רוי שאחרי כמה עמודים החלטתי שהשתעממתי מספיק וסגרתי את הספר.

ותלתלית - אני כבר נאבקת חודשים עם "אשתו של שומר הזכרון", עדיין מנסה אבל לא מצליחה להתקדם

אדיר.....

כבר בכותרת עלה לי ישר לראש "זן ואומנות אחזקת האופנוע", נוכחתי לדעת שלא רק אני חושב ככה על הספר.

מעניין ומעודד

צטט: דג זהב מנוקד 2008-09-02 15:12:55

וידויים: ספרים משובחים שלא אהבתם. הדייט שלא צלח

אני בטוח שכל אחד מכם כבר חווה את התחושה.

   

אתם נוטלים ספר לידכם. חלמתם תמיד לקרוא את הספר הזה. חברים המליצו. במסיבה האחרונה כולם דיברו עליו. חברים שאלו אתכם בתמיהה: "טרם קראתם? אל תחמיצו".

   מגיע סוף סוף הרגע והספר בידיכם. אתם קוראים, מקמטים מצח, ממשיכים הלאה, מרימים גבה. נחים מעט. שותים משהו. ממשיכים לקרוא, ו... כלום. פלופ. ריקנות. אין. אינכם מבינים מה מצאו בו רבים וטובים ועל מה ההתלהבות.

     

אתם חשים בושה... אינכם כאחד האדם... כיצד תראו פניכם בציבור... איך ימשכו חייכם עם הבושה הזו...

      

אעצור. נסחפתי מעט.

      

אז הנה, יצרתי לכם כאן תשתית  לקבוצת תמיכה. נפגעי ספרים אנונימיים (לא הספרים, הנפגעים). הוציאו הכל החוצה. הקיאו את מצוקותיכם והיטהרו.

        

אני אהיה הראשון לעשות זאת (ואולי היחיד), אך אנא מכם: אל תנודו לי ולאחרים שאולי יופיעו כאן, אל תוכיחו ואל תנסו לשכנע אותנו, ואל תלעגו לטעם הקלוקל שיופגן כאן. התיסרנו דיינו בקוראנו את התבשיל המוקדח ולא יאה להוסיף חבטות על מכותינו. נהגו באחריות וברגישות...

        

ברור לי שערכנו יפחת בעיני המבקרים בדיון. אך אנשים מבקשים כאן הבנה. כל אחד ייטול מן הפינה האפילה הפרטית שלו את הציפיות שהתנפצו ויניח אותן כאן לפנינו, ובמקום ספרים מומלצים, נאסוף כאן מוקשים פוטנציאליים.

           

האמינו לי הנאתי מן הספרים רבה. הם ממלאים תפקיד חשוב בחיי. איני נרתע מספרים מורכבים. איני נכנע בקלות לאתגרים. איני מניח את הספר מידי לאחר קריאת דפים ספורים. אני חותר הלאה בעקשנות. ובכל זאת, היו ששברו אותי ואני בטוח שהדבר קרה גם לכם. 

      

כשאני סוקר את הפורום הזה כמו גם דומים לו באתרים אחרים, הרוח הכללית היא של שבחים, המלצות, מילים טובות, סופרלטיבים. אזהרות מאוד נדירות. ביקורת מחמירה כמעט ולא תמצא. משנה זהירות ננקטת כאן שלא להסתייג מחבר טוב שכתב כאן שבחים.

        

אז בבקשה, זה המקום. כל מי שרוצה לזעוק: המלך הוא עירום, ואולי לא להיחשב לחכם, הניחו את הספרים כאן. כל אחד יטיל לכאן את היצירות מהם, לדעתו, צריך להישמר.

     

רק ספרים טובים בבקשה...

      

אהיה נחשון. ראשון לטבול במדמנה שאני בוחש כאן. לא היו לי ספרים רבים כאלה, אך קל ליפול בהם, כיוון שההסכמה הכללית משבחת אותם, ואיש אינו מזהיר מפני הסכנה.

    

הרי אחדים לפניכם:

      

סול בלו, הרצוג. נחשב לטוב בספריו. הסתערתי עליו בחמדה מצפה לחוויה מרנינה. שקעתי בתוך סיפור עגום, מסורבל. חיטוט עצמי, מתפתל, ללא קצב ללא כיוון וללא אמירה ברורה. נראה שאמשיך לדבוק ביהודים אמריקנים אחרים בני תקופתו: מלמוד, בשביס זינגר, פיליפ רות, הנרי רות.

       

פירסיג, זן ואמנות אחזקת האופנוע. בכל מקום גומרים עליו את ההלל. פתחתי בקריאה כדי להבין באופנועים. התרשמתי לטובה דווקא מהמסע. אני אוהב ספרי מסע. אך לאחר כמה עשרות דפים הספר שקע בקשקשת ולא עלה בידי למצוא את הסיפור. יכול היה ללמוד כיצד כותבים ספר מסע בעל משמעות ממלוויל, מובי דיק.

     

מרקס, מאה שנות בדידות. סיפור מרתק, כתוב היטב. אך אינני מבין על מה ההסכמה הכללית. לא מצאתי בו כל ייחוד. הספר מוצארט לא היה יהודי של גבריאלה אביגור-רותם נושא מוטיבים דומים ולא נופל ממנו... מרקס כתב טובים יותר: שנים עשר סיפורים נודדים, כרוניקה של מוות ידוע מראש, הסיפור העצוב שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית. כאלה.

         

הנה, התערטלתי. עכשיו תורכם...

אז ככה: אנוכי הפסקתי להתבייש! הזכות הבסיסית של הקורא היא גם להחליט לא לקרוא!

.

זן ואמנות האופנוע - אפילו לא התקרבתי אליו! (האמת, בד"כ אני די נרתעת מ"רבי-מכר"....)

.

סול בלו - אני ממעטת לקרוא סופרים אמריקאיים עכשוויים. למעשה קראתי את "היה שלום קולומבוס" ו"מה מעיק על פורטנוי" (שניהם של פיליפ רות) וזה הספיק לי... גם מריימונד קרבר (סופר מאוד "אין" בחוגי האקדמיה לספרות בארה"ב) -  קראתי וממש לא התלהבתי!

.

לגבי "מאה שנים של בדידות", ובכן קראתי, אך למרות שקראתי רבות ממרקס (כלול "כרוניקה של מוות ידוע מראש", "אהבה בימי כולרע" ו"אף אחד אינו כותב לקולונל") - מה לעשות, איני כלל וכלל מתחברת אל סופר זה!

.

צטט: טוסקה 2008-09-02 15:12:55

אני נזכרת בשני ספרים כאלו - "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה, שגם זכה בפרסים, ואני ממש, אבל ממש לא אהבתי את הספר.

 

הספר השני הוא "אלוהי הפרטים הקטנים" של ארונדהטי רוי שאחרי כמה עמודים החלטתי שהשתעממתי מספיק וסגרתי את הספר.

 

ותלתלית - אני כבר נאבקת חודשים עם "אשתו של שומר הזכרון", עדיין מנסה אבל לא מצליחה להתקדם

"שום גמדים לא יבואו", תתפלאו חברים, אבל למרות הסופרלטיביים, בסופו של דבר, הספר ממש פושר, וזה בהמעטה! (וגם היו כמה ביקורות עליו שכלל לא התלהבו ממנו, רק שאין לי כעת את הקישורים אליהם).

.

לגבי "אישתו של שומר הזיכרון", אם איני טועה, הספר עצמו קיבל ביקורות ממש פושרות!

מישל וולבק, אחד הסופרים החשובים היום בספרו "הרחבת תחום המאבק": "אין לי עניין להקסים אתכם במונחים פסיכולוגיים מחוכמים. אני לא שואף לסחוט מכם מחיאות כפיים על העידון וחוש ההומור שלי. סופרים משתמשים בכישרונם כדי לתאר במעודן מצבים שונים של הנפש, קווי אופי, וכוליי. אותי לא יחשיבו ביניהם. כל ההצטברות הזו של פרטים ריאליסטיים, שאמורים לגלף דמויות ספרותיות מובחנות לגמרי זו מזו, נראתה לי תמיד, צר לי לומר, ממש קישקוש."

לארץ המהפכה הזו עדיין לא הגיעה מפני שאנחנו פריפריה זניחה מבחינה תרבותית, אבל "העולם החופשי" כבר מזמן קורא מה שהוא רוצה בלי שמישהו יצטרך להפליץ "דוסטוייבקי" בשביל להיות בן-תרבות. כאן, אם אתה לא מתפעל מצורה מסוגננת ומכתיבה וירטואוזית, שהיא אנכרוניסטית כבר יותר מעשרים שנה במערב, אתה לא יודע מה זאת ספרות.

הא, דיון כלבבי.

כמובן שאצטרף למשמיצי "זן ואמנות אחזקת האופנוע", אחרי כמה עשרות עמודים כשמבינים את הרעיון הכללי- והוא מאד מעניין, צורה ותוכן וכאלה- אבל אחר כך זה פשוט חוזר על עצמו בכל מיני גרסאות ומשעמם. כשהייתי בת 20 וקצת וחשבתי שאני חייבת לקרוא אותו, כי כולם אומרים וכאלה, נתתי לעצמי משימות - כל יום כך וכך עמודים, עד שבסוף הצלחתי לסיים אותו. היום כבר אין לי בעיה להניח ספרים בצד, אם אני לא מתחברת.

אחד מהספרם שנשאר מיותם הוא אכן 100 שנים של בדידות. אחרי עמוד 100, הרגשתי שדי. עמוד על כל שנה, זה מספיק, לא?

אם בלילה חורפי עובר אורח- איטאלו קאלווינו- לא הצלחתי לעבור את הפרק החמישי. גמרו עליו את ההלל, איזו כתיבה חכמה, איך הוא מנהל דו שיח עם הקורא. אני לא רוצה דו שיח, רוצה לשמוע סיפור!

ספר אחר, לא חושבת שהוא ברשימת רבי-מכר, אבל בכל זאת, קניתי יום אחד באקדמון כשהייתי במצב רוח עגום כזה ורק רציתי לבוא הביהת ולהתכרבל עם ספר. שם הספר- גם לך יהיה טוב בחיים (יצחק בר-יוסף) משך אותי לגמרי והרגשתי שזה בדיוק מה שאני צריכה באותו יום. בסופו של דבר זה היה ספר די מדכא, אנשים שחיים ליד החיים, ונראה לי שגם הוא ננטש באיבו. עד היום אני נזהרת יותר משמות מבטיחים של ספרים.

צטט: מיכאלה 2008-09-02 12:22:16

היי דג זהב מנוקד

 

קודם כל לא חשוב מה תכתוב, אני נהנית לקרוא אותך. 

 

תודה על ההזמנה המיוחדת.

 

מה שמוזר - כרגע לא עולה לי משהו מהסוג שאתה מתאר. אבל כן עולים לי מקרים הפוכים.

 

ספרים באמת אנונימיים, שאף אחד לא שמע עליהם, ואז אני קוראת, מרגישה שגיליתי אוצר, ואף אחד לא מבין...

 

 

ותאמין לי שזה לא ממש משנה, החוויה היא אותה חוויה...

 

 

בינתיים אני שוקלת להצטרף למועדון...

 

שירלי

 

 

 שירלי לספרים כאלה אני קורא ספרים שמצאו אותי