אני בטוח שכל אחד מכם כבר חווה את התחושה.
אתם נוטלים ספר לידכם. חלמתם תמיד לקרוא את הספר הזה. חברים המליצו. במסיבה האחרונה כולם דיברו עליו. חברים שאלו אתכם בתמיהה: "טרם קראתם? אל תחמיצו".
מגיע סוף סוף הרגע והספר בידיכם. אתם קוראים, מקמטים מצח, ממשיכים הלאה, מרימים גבה. נחים מעט. שותים משהו. ממשיכים לקרוא, ו... כלום. פלופ. ריקנות. אין. אינכם מבינים מה מצאו בו רבים וטובים ועל מה ההתלהבות.
אתם חשים בושה... אינכם כאחד האדם... כיצד תראו פניכם בציבור... איך ימשכו חייכם עם הבושה הזו...
אעצור. נסחפתי מעט.
אז הנה, יצרתי לכם כאן תשתית לקבוצת תמיכה. נפגעי ספרים אנונימיים (לא הספרים, הנפגעים). הוציאו הכל החוצה. הקיאו את מצוקותיכם והיטהרו.
אני אהיה הראשון לעשות זאת (ואולי היחיד), אך אנא מכם: אל תנודו לי ולאחרים שאולי יופיעו כאן, אל תוכיחו ואל תנסו לשכנע אותנו, ואל תלעגו לטעם הקלוקל שיופגן כאן. התיסרנו דיינו בקוראנו את התבשיל המוקדח ולא יאה להוסיף חבטות על מכותינו. נהגו באחריות וברגישות...
ברור לי שערכנו יפחת בעיני המבקרים בדיון. אך אנשים מבקשים כאן הבנה. כל אחד ייטול מן הפינה האפילה הפרטית שלו את הציפיות שהתנפצו ויניח אותן כאן לפנינו, ובמקום ספרים מומלצים, נאסוף כאן מוקשים פוטנציאליים.
האמינו לי הנאתי מן הספרים רבה. הם ממלאים תפקיד חשוב בחיי. איני נרתע מספרים מורכבים. איני נכנע בקלות לאתגרים. איני מניח את הספר מידי לאחר קריאת דפים ספורים. אני חותר הלאה בעקשנות. ובכל זאת, היו ששברו אותי ואני בטוח שהדבר קרה גם לכם.
כשאני סוקר את הפורום הזה כמו גם דומים לו באתרים אחרים, הרוח הכללית היא של שבחים, המלצות, מילים טובות, סופרלטיבים. אזהרות מאוד נדירות. ביקורת מחמירה כמעט ולא תמצא. משנה זהירות ננקטת כאן שלא להסתייג מחבר טוב שכתב כאן שבחים.
אז בבקשה, זה המקום. כל מי שרוצה לזעוק: המלך הוא עירום, ואולי לא להיחשב לחכם, הניחו את הספרים כאן. כל אחד יטיל לכאן את היצירות מהם, לדעתו, צריך להישמר.
רק ספרים טובים בבקשה...
אהיה נחשון. ראשון לטבול במדמנה שאני בוחש כאן. לא היו לי ספרים רבים כאלה, אך קל ליפול בהם, כיוון שההסכמה הכללית משבחת אותם, ואיש אינו מזהיר מפני הסכנה.
הרי אחדים לפניכם:
סול בלו, הרצוג. נחשב לטוב בספריו. הסתערתי עליו בחמדה מצפה לחוויה מרנינה. שקעתי בתוך סיפור עגום, מסורבל. חיטוט עצמי, מתפתל, ללא קצב ללא כיוון וללא אמירה ברורה. נראה שאמשיך לדבוק ביהודים אמריקנים אחרים בני תקופתו: מלמוד, בשביס זינגר, פיליפ רות, הנרי רות.
פירסיג, זן ואמנות אחזקת האופנוע. בכל מקום גומרים עליו את ההלל. פתחתי בקריאה כדי להבין באופנועים. התרשמתי לטובה דווקא מהמסע. אני אוהב ספרי מסע. אך לאחר כמה עשרות דפים הספר שקע בקשקשת ולא עלה בידי למצוא את הסיפור. יכול היה ללמוד כיצד כותבים ספר מסע בעל משמעות ממלוויל, מובי דיק.
מרקס, מאה שנות בדידות. סיפור מרתק, כתוב היטב. אך אינני מבין על מה ההסכמה הכללית. לא מצאתי בו כל ייחוד. הספר מוצארט לא היה יהודי של גבריאלה אביגור-רותם נושא מוטיבים דומים ולא נופל ממנו... מרקס כתב טובים יותר: שנים עשר סיפורים נודדים, כרוניקה של מוות ידוע מראש, הסיפור העצוב שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית. כאלה.
הנה, התערטלתי. עכשיו תורכם...
הוספת תגובה על "וידויים: ספרים משובחים שלא אהבתם. הדייט שלא צלח"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה