תפרו לחנה הקטנה

שמלת-שבת חדשה, לבנה כשלג.

ונעלים יפות מעור-זמש.

ובמטפחת יפה של משי

קישטו את תלתליה הבהירים.

יצאה חנה אל הרחוב והנה פחמי זקן

כורע תחת כובד השק השחור.

והשבת הייתה קרובה.

קפצה חנה לעזור לפחמי

לשאת את שק הפחם

כי לב רגיש היה לחנה'לה הקטנה.

והנה שמלתה מפוחמת

וגם נעלי-הזמש מזוהמות.

פרצה חנה בבכי מר

כי ילדה טובה נקייה ומסודרת תמיד.

שמע הירח הטוב במרומים את קול בכייה

ושלח קרניו לגעת בה לטובה

ולהפוך כל כתם לפרח-פז .

כי אין בעולם צער שאי-אפשר להפכו לשמחה גדולה.

- עמוס עוז

 מתוך הספר "מיכאל שלי", מפי הדמות 'חנה גרינבאום'