עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    פרטי קהילה

    שירה וכתיבה יוצרת

    קהילת "שירה וכתיבה יוצרת" בניהולם של שלמה אברמוביץ' ושל bfou, מיועדת למי שכותבים שירה, אוהבים לקרוא שירה ולמי שעוסקים בכתיבה יוצרת לסוגיה. הקהילה תעניק במה ליוצרים ותיקים ומנוסים לצד כותבים חדשים ומתנסים. הקהילה תיזום ותעודד דיונים ענייניים על יצירות וניתוחן, תוך שמירה על כבוד היוצרים. מדי פעם נארח כאן משוררים וכותבים בעלי שם, שחיים עדיין בינינו ונציג גם יצירות אלמותוית של יוצרי עבר, שכולנו גדלנו על ברכיהם. הקהילה תחשוף מפעם לפעם יוזמות חדשניות, שעיקרן עידוד הכתיבה והיצירה. בואו נהנה.

    אמנות ובמה

    חברים בקהילה (2290)

    ששת שצ
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    ארנה א
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    michela29
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    simple G
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    תנועת כמוך
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    aniat
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    עמנב
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    אמיר ניצן
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    אלוןארמה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    אלי אלון-עית...
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    שטוטית
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    פורום

    שירים שאני אוהב/ת במיוחד

    במה להצגת שירים ויצירות אהובות במיוחד.

    מירי בן שמחון

    16/10/17 15:13
    0
    דרג את התוכן:
    2017-10-26 14:04:49
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

     

     

    בפסטיבל הסרטים לא הסכימו להקרין את סרט התעודה 

    על חייה של מירי בן שמחון, והם בכלל לא ראו את הסרט

    כשנשאלו טענו שהם לא ראו והם לא מקרינים סרטים כאלה.

    כשבקשו מהם לראות את הסרט ולאחר שראו , אמרו שהם

    שזה לא מתאים להם.

     

    למה לא רצו להקרין ?

    כי מירי בן שמחון היתה מרוקאית, והאליטות הבוהמיים שונאים מרוקאים.

     

    ערוץ התאגיד הציבורי החליט שהמקום של הסרט זה אצלם,

    הרי בשביל זה קיים התאגיד הציבורי.

     

     

    על מירי בן שמחון ואחרים

    בזירה הספרותית של תחילת שנות השמונים היה מקובל מאוד לדבר על מזרחים, אבל צריך היה אומץ גדול מאוד כדי לדבר כמזרחי. על האנתולוגיה הביוגרפית של שירת מירי בן שמחון

    שמור 
     תגובותשתף בפייסבוק

    החלטתם לקרוא קצת? מעולה!

    קבלו את כל התכנים למשך שבועיים בחינם וללא התחייבות

    לשבועיים היכרות

    שירת מרים, אנתולוגיה ביוגרפית על שירת מירי בן שמחון, עורך דן אלבו, הוצאת כרמל, 2010, 157 עמודים

    מירי בן שמחון נהרגה בתאונת דרכים כאשר הלכה בכביש אפל, בלילה, ביוני 1996, במה שנתפש אצל רבים כהתאבדות. יש בספר הזה שירים שנכתבו לזכרה, כמו שיריהם של שלי אלקיים, אמירה הס ורוני לוי. יש רשימות ספוגות כאב, למשל זו של ז'יל אמויאל ושל שמעון צימר, שהיה חברה במשך כמה שנים לא טובות. היא היתה אשה מיוסרת ואין לי ספק שחלק מייסוריה היו קשורים בהגירה לכאן כילדה מרוקאית.

    אילו כתבו ביוגרפיה של מירי בן שמחון, היו מגלים בוודאי את בית הקברות הגדול של סבל העקירה וההתיישבות מחדש ב"מערב הישראלי", וגם את הסבל לגדול אצל הורים גרושים. היא רצתה-ולא-רצתה לכתוב על אחיה המזרחים. השיר שלה על עליזה אלפנדרי משמש היטב את הכתיבה על אודותיה כמשוררת אשר קולה המזרחי דוכא. אבל חשוב מכל: ההגירה לתוך הקהילה הספרותית היתה שונה וקשה יותר. הקהילה הספרותית פינטזה תמיד יותר מאחרות על "היות מערב".

    גם האירוניה של נתן זך בעניין זה לא ביטלה את התשוקה: "אני אזרח העולם./ הספרים שאני מזמין/ מגיעים דר? הים./ האם חשבתם פעם/ על הדר? שעושים ספרים בים". זה יכול להיות המוטו של הקהילה הספרותית. מצד שני, אם להשתמש במונחים של לאקאן, השיח ההיסטרי אינו יכול לבטל את תקפותה של הפנטסיה הזאת, השיח של האדון. זהו חלק מהחיים שלנו, אותה פנטסיה.

    יש בספר על בן שמחון הרבה אהבה של חברים וחברות מן העבר: דפנה שחורי ושמעון שלוש, למשל, ויש ניסיון להעלות את זכרה כמשוררת. בקצרה, הספר הוא מעין נר נשמה, שאולי יעורר מחדש את העניין במשוררת, אשר הזירה הספרותית הכירה, בהחלט הכירה, ואולי העריכה פחות מדי.

    מן הזירה ההיא, של אז, נדפסת בספר רשימה אחת שהתפרסמה חודש אחרי מותה, ובה ציטט מנחם בן בשלמותו את השיר "קשה לרדת מן העננים". התחלתי בקריאת מנחם בן, מתוך רצון לבדוק את עצמי. בניגוד לכותבים האחרים בספר, הוא כתב על בן שמחון אז, ואני ביקשתי באמצעותו לשחזר לעצמי זירה שבאמת לא העלתה את שירתה על נס. השיר שבן מצטט מתחיל כך: "קשה לרדת מן העננים/ כדי לוודא/ איפה עומד אוטובוס זה/ מספר זה וזה/ המגיע למקום זה./ ?זה' היא מלה לא מדויקת/ אבל עם יתרונות ברורים של מה שלא יוגדר..." כן, אוטובוס פגע בה, בלילה כשהיתה בת 46, והשנה היתה חוגגת את יום הולדתה השישים.

    ואולם, צריך לסדר קצת את הדברים, אחרת באמת כתבות מטופשות על הספר ישכפלו את העיוורון. בן שמחון היתה בת 33 כשראה אור ספרה הראשון, בעל השם הערמומי "מעוניינת לא מעוניינת". שנתיים אחר כך כבר ראה אור ספרה השני, "שיבולת דקה בכד חרס", ומקץ עוד חמש שנים, ב-1990, בטרם מלאו לה ארבעים, ראה אור ספרה "צמא". יש מעט מאוד משוררים שזכו לפרסם כל כך הרבה בפערי זמן לא גדולים. שנתיים אחרי מותה ראה אור ספרה האחרון, "אקזיסטנציאליזם חרד". גם הביבליוגרפיה בסוף הספר מלמדת שכתבו עליה מראשית דרכה די הרבה וגם כתבי העת לא היו סגורים בפניה. למרות זאת, חלק מן המאמרים רומזים, בזהירות, כאילו לא ניתנה לבן שמחון החשיבות הראויה, משום שהיתה מזרחית. יכול מאוד להיות. בזירה הספרותית של תחילת שנות השמונים באמת צריך היה אומץ גדול מאוד כדי לדבר - לא "על המזרחים", זה היה פשוט, יחסית, בעיקר אחרי האירוע של הפנתרים - אלא כמזרחי, בתוך הזירה הספרותית.

    אני לא בטוח שרוני סומק היה מתקיים לאורך זמן כמשורר מוערך, אילו התעקש תמיד לכתוב את מה שניסו להצמיד לו מתחילת דרכו (זהות מזרחית). אני מוכן להסתכן עוד יותר ולומר, שמשוררים אשר הופיעו בתחילת שנות השמונים והוצגו כמשוררים מזרחים (למשל פרץ דרור בנאי), ניזוקו, והפסיקו לעניין את סביבתם מהר מאוד. ספרו הראשון והנפלא של בנאי, "חמצן", היה רווי בתחביר של מי ששפתו השנייה היתה ערבית, והוא עצמו היה מלא גאווה על השכלתו הערבית מהבית, על עושר השפה שהכיר, על ההיכרות שלו עם השירה הערבית, מהבית. עניין זה קשה מאוד לומר על מנפנפי הזהות היום. בדרך כלל הם אינם יודעים ערבית וחזקה עלי טענתו של ידידי, הפרופ' ראובן שניר, שיש מין הקבלה בין רמת ההתכחשות בעבר לרמת "הזהותיות" בהווה.

    גם שמעון בלס, שבשנים האחרונות זכה להכרה אוהדת בתוך האירוע האקדמי של "הגילוי", העדיף לסגת מהזירה המזרחית למען מחקר אקדמי וחיים נוחים יותר, ואין כאן שום ביקורת על מי שלא היו אמיצים דיים. כשאנשים בוחרים לא להילחם, יש לבדוק קודם כל את סביבתם העוינת (בכלל, אין דוגמה מובהקת יותר לעליבות ה"גילוי האקדמי של הסופר הנשכח" מהיחס המתנכר של לימודי הזהות, אל משה מואיז בן הראש, בלי שום ספק הסופר היחיד המתעקש לחקור את המקום שבו חי היהודי המזרחי את גלותו מן העולם הערבי ומן העולם המערבי כאחד, והוא עושה זאת בהווה, ובלי האנטוראז' הפוסט-מודרני).

    בקצרה, בשנות השמונים לא היה נעים לדבר כמזרחי בספרות העברית, גם כהומוסקסואל או כפמיניסטית לא היה פשוט. קשי הזירה מוליד לימים את הביטוי "חתרני" וכאן צריך תמיד לפקפק. יתר על כן, גם את מי שממהרים לעסוק ב"גילוי" צריך לחקור: מה בדיוק מוליד את הגילוי הזה, מהם "לימודי הזהות", מי נהנה מהם? מה הופך לאוטומטי את הדיבור בשמו של פרנץ פאנון, בהוויה אנטי-היסטורית ואנטי-סוציולוגית, בין המזרחי הישראלי לדמותו של האפריקאי השחור במערב? שוב ושוב חוזרת מלאכת הציטוט של תיאוריות פוסט-קולוניאליות, המבקשות להעמיק את השסע, לא בין יהודים למערב, ולא בין פלסטינים ליהודים, אלא בין יהודים מזרחים ליהודים "מערבים", וכאן הרי לב ההכחשה הישראלית, שהרי אנחנו לא אזרחי העולם.

     

    וכלום אין היהודי המזרחי - כמי שחי את ההכחשה של אי-מערביותו - מיצוי כל מה שאפשר לומר על היהודי הישראלי? אני סבור שכן - היהודי המזרחי הוא הישראלי המובהק ביותר. כך צריך לקרוא אותו, ואת ההתכחשות התרבותית סביבו. למשל, הספר נפתח בזיכרונות העורך דן אלבו, והוא מתחיל בכך שמירי בן שמחון ידעה צרפתית, קראה צרפתית ושיחתם הראשונה היתה על "פרחי הרע" של בודלר. בדיוק מכאן צריך להתחיל הדיון על המזרחי-היהודי-בישראל, או על השתתפותו בחיי התרבות הגבוהה של ישראל. כמה פשוט לצטט שורה של רמבו ולהתחיל מכאן לטפס במעלות קדושים וטהורים. כולם יצאו מהביצים של בודלר, והפוסט קולוניאליזם נמצא בביצים של ברקלי.

     

     

    מְעֻנְיֶנֶת, לֹא מְעֻנְיֶנֶת / מירי בן שמחון

     

     

     

     

    נַעֲרָה מִן הָרֶחֶם

     

    נַעֲרָה מִן הָרֶחֶם

    לְאָן הִיא הוֹלֶכֶת, אֵין רִשּׁוּם

    שֶׁל צְעָדֶיהָ בַּאֲדָמָה אוֹתָהּ הִיא מְאַבֶּדֶת
    הִיא מְבַקֶּשֶׁת לָתֵת הוֹ mal de tête 
    אֲבָל תֻּכִּים בֵּין שִׂפְתוֹתֶיהָ 
    הַצְּלִילִים שֶׁל שְׂפַת אִמָּהּ.
    הַנְּסִבּוֹת הַטִּבְעִיּוֹת שֶׁלָּהּ 
    הֵן לֹא הַנְּסִבּוֹת הָאִידֵאָלִיּוֹת  שֶׁלָּהּ
    כֹּחַ מְשִׁיכָה מִשְׁתַּנֶּה וּמְבַכֵּר אֲרָעִיּוּת 
    מִתְחַוֵּר לָהּ.
    מַה שֶּׁהִיא מַעֲבִירָה מִכְּלִי לִכְלִי אַחֵר

    נִקְוָה לֹא לְשִׁמּוּשׁ מִחוּץ לַדְּפָנוֹת
    אֵין לָהּ קוֹאוֹרְדִּינַצְיָה בַּיָּדַיִם
    וּבְכָל זֹאת שְׂפַת הַגּוּף שֶׁלָּהּ
    הַלָּשׁוֹן שֶׁלָּהּ.
    מוּל הַדַּף הָרֵיק הִיא מְכַסָּה אֶת מְבוּשֶׁיהָ 
    מַה שֶּׁמְּבַקֵּשׁ לְהִשְׁתַּלֵּחַ 
    מִתְבַּקֵּשׁ לְהִשָּׁאֵר 
    "הוֹ זֶה יָפֶה מְאוֹד" אוֹמֶרֶת אִמָּהּ 
    רְכוּנָה לְהַקְשִׁיב 
    וְאֵינָהּ מְבִינָה דָּבָר 
    הִיא מְנַסָּה שׁוּב 
    הִיא בּוֹרֵאת בְּצַלְמָהּ אִמָּא אַחֶרֶת
    לָמָּה הִיא צְרִיכָה לְאִמָּא עַכְשָׁו
    נַעֲרָה מִן הַרֶחֶם
    כְּשֶׁבִּפְנִים מַעֲרֶכֶת עִצְבִּית פָּרָה-סִמְפָּטִית 
    כְּרוּכָה הֲדוּקָה אֶל לֹבֶן חוּט שִׁדְרָתָהּ 
    מוֹלִיכָה חַשְׁמַל אֶל בִּטְנָהּ וּפְנִים יְרֵכֶיהָ 
    בִּזְרָמִים קוֹדְחִים.
    לֹבֶן חוּט שִׁדְרָתָהּ אֵינוֹ עִנְיָן לִמְשׁוֹרְרִים 
    מַדְעָנִים אוּלַי יְסַמְּנוּ אוֹתוֹ בְּאוֹתִיּוֹת יְעִילוֹת 
    thm אוֹ chm
    זֶה קַל לְאֵין עָרוֹךְ עַכְשָׁו
    כְּשֶׁהִיא מְנוּעָה מִמְּעֹרָבוּת נַפְשִׁית 
    כְּשֶׁהִיא פְּטוּרָה מִן הַוִּיזוּאָלִיּוּת שֶׁלָּהּ 
    כְּשֶׁהִיא נוֹשֵׂאת בָּאַחְרָיוּת לְבַדָּהּ
    שְׁוַת נֶפֶשׁ וּפַנְטַזְיוֹת 
    רוֹאָה גַּם כְּבִישִׁים וְקִירוֹת
    מִתְבּוֹנֶנֶת בְּמַבָּע פָּסִיבִי נִימִי לֹא נִתְפָּס
    בְּהִשְׂתָּרְגוּת שֶׁל חַיִּים אֲרוּגָה 
    מַאֲצִילָה מַצְלִילָה 
    מְשַׁנָּה זָוִיּוֹת 
    הֲרוּגָה מִפַנְטַזְיוֹת 
    נַעֲרָה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית אֶפְשָׁרֻיּוֹתֶיהָ טְמוּנוֹת 
    אַהֲבוֹתֶיהָ עַכְשָׁו תְּמוּנוֹת.

     

     


    פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה


    הָיְתָה לוֹ מִקְדָּמָה שֶׁל שֵׁם טָעוּן
    מְסֹאָב וּמְלֵא קֶסֶם כְּאֶחָד 
    "מֵאִיר"
    מִלּוֹתָיו לֹא נִגְמְרוּ בְּסוֹפָן 
    הָיוּ לוֹ סֵיסְמוֹגְרָפִים בְּעֵינָיו 
    שֶׁהִסְגִּירוּ אֶת פִּעְנוּחָיו. 
    מַבָּטָיו הִסְווּ תָּמִיד מַשֶּׁהוּ אַחֵר.
    הָיָה מְמַתֵּן רִגְשׁוֹתָיו 
    וְלֹא הִשְׁפִּיעַ כָּל אַהֲבָתוֹ
    רַק לְעִתִּים הָיָה מְמַלֵּל אֶת שְׁמִי כְּלַחַשׁ.
    מַה בִּי הָיָה אִיּוּם
    שֶׁאִם יֹאהַב אֶהְיֶה מְנַצַּחַת. 
    מַה בּוֹ הָיָה תַּסְרִיט שֶׁאִם יֹאהַב 
    יֵצֵא מְנֻצָּח.
    הָיוּ מִרְוָחִים שֶׁל זְמַן בֵּין הַמִּלִּים
    פְּעָרִים חֲשׁוּכִים שֶׁל צִפִּיָּה
    שֶׁיָּדַעְתִּי לְאַתֵּר נְבוֹכָה וְאִלֶּמֶת 
    וְלֹא יָדַעְתִּי לְרַפְּדָם 
    דָּבָר בִּי גּוֹנֵן עַל עַצְמוֹ עַד מָוֶת
    נֶחֱשַׁבְתִּי דְּלִילָה עֲרוּמָה,
    חָשַׁב שֶׁאִם יֹאהַב אֶהְיֶה מְנַצַּחַת.
    זִכְרוֹנוֹתַי מְלֵאֵי אָשָׁם
    יָכֹלְתִּי זֶה וְיָכֹלְתִּי כָּךְ
    וְיָכֹלְתִּי וְיָכֹלְתִּי.
    אִלּוּ נִתַּן לְהַחֲיוֹת אֶת הַמִּיתוֹס הַזֶּה עַכְשָׁו.
    הֶפְרְשֵׁי הַגִּילִים נִשְׁאֲרוּ כְּשֶׁהָיוּ
    (תְּשׁוּרָה אֲמִתִּית שֶׁל חֻקֵּי הַטֶּבַע) 
    גִּילִי עַכְשָׁו כְּגִילוֹ אָז
    כָּל-כָּךְ שְׂבַע יָמִים הָיָה וְלֹא יָדַעְתִּי.
    אֲבָל הוּא צָעִיר מִמֶּנּוּ הַיּוֹם 
    הוּא אֵינוֹ מַזְקִין לְעוֹלָם
    דּוֹרְיאָן גְּרֵי מְעֻדָּן עַד כְּאֵב
    הַמְּעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה כְּשֶׁהִיא נֶחְפֶּצֶת 
    וּתְמוּנָתוֹ שְׁמוּרָה בֵּין דַּפֵּי שִׁירַי
    כְּמוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים 
    כְּמוֹ תְּפִלָּה 
    כְּמוֹ כִּסּוּפִים
    טָעוּן הֲזָיוֹת מְסֹאֲבוֹת וּמְלֵאוֹת קֶסֶם

     

     

     


    נַעֲרָה מִן הַקָּטָמוֹנִים (חֲתַךְ-אֹרֶךְ)


    נַעֲרָה שְׁחֹרָה עִם חֲטָטִים בַּפָּנִים
    עֲלִיזָה אַלְפַנְדָּרִי 
    בְּמָקוֹם  שֶׁנּוֹעַד לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים
    מְכַבֶּסֶת אֶת בְּגָדֶיהָ 
    כְּמִי שֶׁעוֹשָׂה הַטּוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים
    אַחַר כָּךְ תָּדִיחַ רִצְפָּה
    וּתְתַקֵּן פְּרָחִים בָּאֲגַרְטָל
    הִיא מַתְאִימָה אֶת צֶבַע הַחֻלְצָה לַחֲצָאִית 
    הִיא לֹא שָׂמָה עַל הַחֲטָטִים בַּפָּנִים 
    הִיא שָׂמָה עַל זֶה שִׁכְבָה עָבָה שֶׁל "מֵיק אַפּ"
    וְלֹא רוֹאִים כָּל כָּךְ. 
    בִּכְלָל זְכֻיּוֹתֶיהָ וְהַצְלָחוֹתֶיהָ לֹא תְּלוּיוֹת בָּזֶה 
    הִיא מַקְפִּידָה לְמַלֵּא אֶת חוֹבוֹתֶיהָ לְפִי הַסֵּדֶר 
    וַאֲמוּנָה הֵיטֵב עַל מִי "בְּסֵדֶר" מִי "לֹא בְּסֵדֶר".
    מִדֵּי פַּעַם יֵשׁ לָהּ הִתְפָּרְצֻיּוֹת, אֲבָל בְּצֶדֶק 
    בְּהִתְחַשֵּׁב בָּעֻבְדָה שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים לֹא יוֹדְעִים אֵיךְ לְהִתְנַהֵג 
    זֶה הַטֶּבַע שֶׁלָּהּ
    הִיא לֹא סוֹבֶלֶת אֶת כָּל אֵלֶּה שֶׁאוֹמְרִים שְׁטֻיּוֹת 
    שֶׁאֵין לָהֶם טַעַם 
    וְשֶׁלֹּא שׁוֹמְרִים עַל הַכָּבוֹד שֶׁלָּהֶם 
    אִמָּא שֶׁלָּהּ מֵתָה מֵהֶתְקֵף לֵב כְּשֶׁהָיְתָה קְטַנָּה
    וְאַבָּא שֶׁלָּהּ שָׁרָת בְּבֵית-סֵפֶר מַמְלַכְתִּי דָּתִי עַל יַד הַבַּיִת 
    הִיא אוֹהֶבֶת אֶת הָאָח שֶׁלָּהּ יַעֲקֹב 
    שֶׁהִתְקַדֵּם בַּחַיִּים
    וְהוּא אַדְמִינִיסְטְרָטוֹר בְּמַחְלֶקֶת הַמֶּשֶׁק שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה 
    אַחְרַאי עַל כָּךְ וְכָך עוֹבְדִים
    שֶׁמְּקַבְּלִים אֶת הַמַּשְׂכֹּרֶת מִיָּדוֹ וְנוֹתְנִים לוֹ כָּבוֹד.
    הִיא כַּתְבָנִית וּמַסְפִּיקָה 120 מִלִּים בְּדַקָּה
    הָעֲבוֹדָה זֶה הַדָּבָר הֲכִי חָשׁוּב בִּשְׁבִילָהּ בַּחַיִּים
    כָּל בֹּקֶר בְּ-7.30 בְּדִיּוּק רוֹאִים אוֹתָהּ בַּתַּחֲנָה 
    (יֵשׁ לָהּ קְבִיעוּת וְגַם הַפֶּנְסְיָה שֶׁלָּהּ מְסֻדֶּרֶת).
    בַּשָּׁעוֹת הַפְּנוּיוֹת הִיא סוֹרֶגֶת גּוֹבְּלֶנִים 
    שֶׁקָּנְתָה בָּעִיר הָעַתִּיקָה בְּשַׁבָּת.
    אָשֵׁר מִתְקַשֵּׁר לִפְעָמִים מִן הַמּוּסָךְ
    אֲבָל הִיא לֹא מַרְאָה לוֹ פָּנִים כָּל כָּךְ 
    זֶה טוֹב בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּדַע שֶׁהִיא רְצִינִית 
    וְשֶׁלֹּא יַחְשֹׁב שֶׁהִיא תַּסְכִּים לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה.
    לִפְעָמִים הִיא יוֹצֵאת עִם אָח שֶׁלָּהּ יַעֲקֹב לְסֶרֶט 
    מְגֻלָּח לְמִשְׁעִי וּבְנַעֲלַיִם מְצֻחְצָחוֹת 
    וְכָל הַשְּׁכוּנָה רוֹאָה שֶׁהִיא מְבַלָּה
    וְהַשֵּׁם שֶׁלָּהּ נִשְׁאָר נָקִי.
    כֻּלָּם בַּשְּׁכוּנָה יוֹדְעִים שֶׁעֲלִיזָה הִיא בַּחוּרָה לְלֹא רְבָב
    אוֹמֶרֶת "שָׁלוֹם" וּ"מַה שְּׁלוֹם הַיְּלָדִים" 
    יוֹדַעַת לִתְפֹּר וְיוֹשֶׁבֶת בַּבַּיִת 
    בַּחוּרָה רְצִינִית.
    יוֹם יָבוֹא וְהַמַּזָּל שֶׁלָּהּ יָבוֹא גַּם כֵּן
    יָבוֹא בָּחוּר לָעִנְיָן וְהִיא תִּתְחַתֵּן 
    וְתוֹלִיד יְלָדִים שֶׁיִּגְדְּלוּ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם
    וְיַעֲרִיכוּ אֶת הָאִמָּא שֶׁלָּהֶם.

     

    מתוך: מירי בן שמחון, מְעֻנְיֶנֶת, לא מְעֻנְיֶנֶת. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג.

     

     

     

     

    מה קרה?

    שכחו את פרשת ילדי תימן החטופים,

    זה ירד מהדיון הציבורי?

     

    מה אתם חושבים? מעתה קל יותר להוסיף תגובה. עוד...
     

    הוספת תגובה על "מירי בן שמחון"

    נא להתחבר כדי להגיב.

    התחברות או הרשמה   

    16/10/17 16:36
    1
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2017-10-16 16:36:19
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    שיר של מירי בן-שמחון ז"ל שהודפס בכתב העת "מאזניים" קודם להופעתו בספר זה: 
    *

    צָרִיך לֶאֱסֹף אֶת הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת
    שֶׁתַּתְאֵמְנָה לַנֶּפֶשׁ הַמִּתְאַוָּה, מִתְאַוָּה, מִתְאַוָּה
    לִמְצֹא אֶת הַמּוּזִיקָה הַנְּכוֹנָה
    לְהַשִּׁיל אֶת הַכְּאֵב אֶל תּוֹךְ מְכוֹנָה יְשָׁנָה שֶׁזֶּה יְעוּדָהּ
    מֶזֶג הָאֲוִיר בַּחוּץ
    אֶפְשָׁר לָצֵאת בִּלְבוּשׁ חַוָּה,
    לִמְשֹׁךְ כַּנְפֵי מְעִילוֹ, לְגַלּוֹת אֶת הָעֶרְוָה,
    לִפֹּל בְּאַהֲבָה
    רַק מֶזֶג הַנֶּפֶשׁ אָחוּז בִּכְבָלָיו
    צְרִיכִים אָנוּ לְדָוִד שֶׁיְּנַגֵּן בִּנְבָלָיו,
    לְהָסִיר אֶת הָרוּחַ הָרָעָה
    לְהַרְגִּיעַ מִן הַבְּעָתָה.
    הַחֵרוּת אֵינָהּ חֵרוּת לַאֲמִתָּהּ
    צָרִיךְ לְהַשְׁתִּיק אֶת הַקּוֹלוֹת
    לְהָגִיף אֶת הַנְּשָׁמָה
    לִמְנֹעַ קְטָטָה
    עִם מָסֹרֶת, עִם שִׁגְרָה, בְּלִי מַשְׂכֹּרֶת, בְּלִי אַהֲבָה
    הַקּוֹסְמוֹס כֻּלּוֹ מְעָרָה אֲפֵלָה.


    מתוך: "אקזיסטנציליזם חרד", כרמל, 1998 



    --
    הוליווד זה מקום בו ישלמו לך אלף דולר תמורת נשיקה ו-50 סנט תמורת הנשמה שלך.
    - מרלין מונרו
    26/10/17 14:00
    0
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2017-10-26 14:00:59
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ''

     

     

    מנחם בגין על בני עדות המזרח.mpg


    --
    הוליווד זה מקום בו ישלמו לך אלף דולר תמורת נשיקה ו-50 סנט תמורת הנשמה שלך.
    - מרלין מונרו
    26/10/17 14:04
    0
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2017-10-26 14:04:49
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

     

    ''


    --
    הוליווד זה מקום בו ישלמו לך אלף דולר תמורת נשיקה ו-50 סנט תמורת הנשמה שלך.
    - מרלין מונרו


    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    מה אתם חושבים? מעתה קל יותר להוסיף תגובה. עוד...
     

    הוספת תגובה על "מירי בן שמחון"

    נא להתחבר כדי להגיב.

    התחברות או הרשמה