עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    פרטי קהילה

    ספרים

    "לא היו לנו רהיטים ולא וילונות, לא סדינים, לא מגבות ולא כלים. לא היה לנו רדיו והכי גרוע לא היתה לנו ספרייה..." (החיים והספרות - מרסל רייך רניצקי)  

    ספרים

    חברים בקהילה (6872)

    כפיר דן-ארי
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    חנה וייס
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    נדיר
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    ויילד רז 101
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    יוסי בר-אל
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    ד. צמרת
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    מריםרוזנצויי...
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    ליאורה19
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    say_yes
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    דוקטורלאה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    פורום

    ספרים - ראשי

    על החיים ועל הספרות ועל מה שביניהם.

    פרק ראשון - "התדע"

    7/8/17 19:36
    1
    דרג את התוכן:
    2017-08-07 19:39:26
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    [ ספר ביכורים ]

    החדר אפל, האוויר מכביד על הנשימה, עשן נרות וקטורת מתערבלים לריח מתקתק. עוצמת עיניה, נושמת עמוק מחזיקה את האוויר בריאותיה בניסיון לפרק את הריחות, לחלקיקים. תחילה היא מזהה מרווה מרירה של כנסיות ילדותה, ואז  לוונדר מרענן שמזכירים כביסה נקייה. זה אחר זה מכים בה ריחות הקמומיל, התפוז וריח שמזכיר לה את עץ הסנדל שהכירה מהחצר של סבתא , חלק מהריחות נותרים בלתי מפוענחים.


    מסוחררת מהריחות, פוקחת עיניה. עוברות  כמה דקות עד שנזכרת היכן היא. מסתכלת סביב ומבטה נתקל בווילון אדום דהוי המונח בכבדות על חלון, חוצץ בין אור מסנוור של חוץ לבין אפלולית וקרירות החדר, תלוי ללא תזוזה. היא יודעת מה יש שם מעברו.


    כאשר סוף סוף עיניה מתרגלות לאפלולית החדר, היא רואה.


    הוא שוכב שקט, עיניו הכחולות פקוחות, מקובעות על נקודה בלתי נראית בתקרה, ידיו נחות על סדין לבן שמכסה את גופו הנראה שונה ממה שזכרה, ראשו מונח על כרית שטוחה, כמו שאהב. שערו הדליל, המאפיר, עם שרידי תלתליו כמו ממסגר את פניו חרושות הקמטים, לתמונת זכרון אחת אחרונה. היא מכירה את קמטיו היטב, הרי אהבה להסתכל עליהם, לעקוב אחר מסלולם, ללכת בהם לאיבוד במפת השבילים המובילים מהחוץ אל הפנים, מספרים סיפורים, כאלה שידעה וגם אלה שלא. שפתיו מתוחות בחצי חיוך והיא יודעת  שלכבודה הוא. לאט היא מתקרבת אל המיטה מנסה שצעדיה לא ישמעו, לא להפריע, לא לו ולא לאלה שבאו לקבל את פניו, מתיישבת על הכסא הצמוד למיטה, ידו הקרה בידה, סוגרת עיניה ומנסה לעשות מה שהיא תמיד עושה כאשר הריקנות משתלטת על גופה, היא מזמנת אליה רסיסי זכרון קוראת להם במוחה לבוא. והם באים, זורמים אליה וחמימות מתפשטת בגופה. אוספת ומקטלגת אותם לתקופות ואחר כך לנושאים ולבסוף לתחושות. הוא אף פעם לא הרבה לדבר, לפחות כך זכרה, והזכרונות היו כמעט ללא מילים, רק תמונות ולעיתים סרטים קצרים, תנועות, מחוות, אך בעיקר תחושות.


    היא ניסתה ללכת אחורה בזמן, כמה שרק יכלה וכשהגיעה לבית הישן בסאו קריסטובאו, ידעה שזהו הזכרון הראשון.


    הבית הגדול היה במעלה הגבעה ושער הברזל בצבע תכלת הסתיר את החצר שהקיפה אותו. רק עץ הפיקוס הזקן התעקש לבלוט, מרים ראשו מעל החומות הזרועות שברי זכוכית, מרמז רק במעט על מה שמסתתר מאחוריו. חריקת השער הנפתח הבהיל את התוכי קוקו שישב על מעמד העץ בדרך קבע ובליל צווחותיו מתובל בקללות עסיסיות גרמו לילדים, לצחקק במבוכה. דלתות העץ הירוקות, תמיד פתוחות לרווחה, מכניסות את ריחות החצר פנימה ומפזרות את ריחות הבישול אל החצר, ריחות בשר כבש, מתובל בנענע וצנוברים. הוא עמד שם במטבח מחייך למראה כניסתה, בידו האחת כדור בצק בורגול ואצבע ידו השנייה יוצרת גומחה במרכזו. במיומנות רבה סובב את הכדור סביב אצבעו עד שהיה בו מספיק מקום כדי למלאו בתערובת בשר הכבש, ואז סגר את הכדור, מסובב אותו בידו תוך לחיצות מדוייקות, עד שהקצוות התחדדו והכדור הפך לשני חרוטים מושלמים המחוברים יחדיו בצידם הרחב, הניח אותו לצד ערמות החרוטים הכפולים שנחו על המגש, רק אז ניגב את ידיו בסינר הלבן שעל ביטנו, וקרא לה אליו, הרים אותה מבית שחייה, זרק אותה באוויר וחייך לשמע צווחות הפחד ועיניה הנפקחות לרווחה. כשנחתה חזרה בזרועותיו, הוא חיבק אותה כל כך חזק עד שחשבה שלא נשארה טיפת אוויר בריאותיה. ואז שחרר והיא יכלה לחזור לנשום ולהריח את צווארו שהיה בריח זיעה קלה וטבק. הוא הניח אותה על הרצפה, בירך את שאר בני המשפחה תפס את ידה ואמר, בואי נלך לטגן קובה.


    שנים לאחר מכן, כשהוא ואלגריה כבר גרו באילת, ברח' לוס אנג'לס בבניין הפינתי, אהבה לבוא לבקר אחר הצהריים, אחרי שעות בית הספר, הוא היה קורא לה להתיישב על ידו מול החלון הצר והיו שותקים יחד ומסתכלים על האנשים, כלבים ומכוניות ברחוב, ריח ההרדופים הגיע בגלים מהגינה ומילא את הבית בשמיכה מתוקה ומרירה. מדי פעם הגניבה מבט לפניו דולה עוד סיפורים.


    כשראה מספיק ממראות הרחוב, קם, ניגש למרפסת, פותח את ארון המתכת העומד בפינה השמאלית, מוציא את החכות, מניח אותן ליד הדלת וניגש להכין את הפתיון מלחם ישן שאלגריה אספה במשך השבוע, ומים. תנועות ידיו העסוקות במלאכת לישת התערובת נראו לה תמיד כמו ריקוד של שניים, על אף היותה ילדה, בת לא יותר מעשר, יכלה כבר אז לחוש את החושניות שבתנועות ידיו. כאשר התערובת הפכה לאחידה ורכה, לשביעות רצונו, היה מבקש את דעתה, היא הייתה תוקעת בה את אצבעה יוצרת גומה ומחכה לראות כמה זמן יקח לתערובת לחזור למצבה המקורית, זה מצוין היא אמרה, בסדר אמר בקולו השקט: אם כך בואי, הולכים לדוג. יד אחת הוא שם בידה וביד השנייה היו החכות. על כתפו תיק ובפנים, זה לצד זה, הפתיון, פיתות עם חומוס, תפוחים ובקבוק עם מי שתייה מלוחים של אילת. על כתפו השנייה שק הרשת לאיסוף הדגים.


    היא אהבה את התחושה של יציאה מהבניין הקריר אל החום הקודח של אילת והוא הסביר לה שבעיר הזו, כדי לבלבל את החום, צריך ללכת ממש לאט, כמעט ברוורס. וככה היו יורדים בשקט, לאט, עד למזח בחוף הצפוני. שם היו יושבים על האבן הגדולה שפנתה דרומה אל הים הפתוח, הוא היה מוציא את הפתיון מהתיק, מכין את החכות, לה מגיש את הקטנה יותר, האדומה, ולו את הגדולה, הכחולה. אילת היתה קטנה ושכוחת אל באותם ימים, בחוף היו 3 או 4 בתי מלון קטנים ורוב האוכלוסיה היתה מורכבת מעולים חדשים, כמוהם. החופים היו ריקים מלבד משפחות בודדות שבאו להתרענן מהחום הכבד. המים היו שקופים וניתן היה לראות את קרקעית הים על אף עומקם. על רקע השקט ששרר סביב, רעש הפתיון המשופד על הקרס, נשמע היטב בחבטו במים, כל אחד בתורו. מידי פעם תיקן את אחיזתה בחכה כדי שתוכל להרגיש טוב יותר את רעד החוט המתוח כשדג התקרב יתר על המידה אל הפתיון, משיכה חדה ואז תחושת הכובד שהקשיתה את החכה הגמישה, תגלגלי את החוט, היה אומר בקול כמעט בלתי נשמע כדי להוציאה מההלם שתפס אותה תמיד לנוכח הידיעה שהצליחה, והנה בקצה החוט, דג.


    לתוך שק הרשת, אשר נתלה על מקל התקוע בין אבני המזח, ורובו בתוך המים, נאספו אחד אחד, הדגים שהעלו מדי פעם בחכתם. ככה היו שומרים עליהם חיים. בין דג לדג ישבו בדממה, מהופנטים ממרבד הזהב שנוצר על ידי קרני השמש המשתקפים במים. העיניים במים והאצבע על חוט הדיג, כדי לראות את התזוזה ולהרגיש בה בו זמנית. היא יכלה לשמוע את השקט שאפשר למלא את ראשה במחשבות ורעיונות, בחלומות.


    לאחר כמה שעות על המזח, כשהשמש החלה לשקוע, ושניהם שיכורים מהחום, היה אוסף ומקפל את החכות, פותח את התיק ומוציא את הפיתות והתפוחים ומגיש לה את שלה בבטחון של דייג היודע שמאמץ והתרגשות ההצלחה מייצרים רעב בלתי נמנע. לאחר שקינחו במים המלוחים  היה אורז את השאריות לתיק, אוחז בידה ומוביל אותה במעלה הדרך. הדרך חזרה נראתה תמיד ארוכה יותר, הרבה יותר, אולי בגלל שממילא כבר היו עייפים או סתם כי היה קשה יותר לעלות מאשר לרדת.


    הכניסה לחדר המדרגות היה גורם לה להרגיש שברגע שדורכים על רצפת השומשום האפורה, העולם משתנה, המציאות של כאן היא לא זו שבחוץ. היא אהבה להוריד את הסנדלים התנכיות כדי להרגיש את הקרירות חודרת דרכם ומטפסת עד לראש, יוצר הבדלה בין חום כבד לחום קצת פחות. כשפתח את הדלת, הריח המוכר גרם לה להרגיש חמימות נעימה של מקום מוכר ועוטף. המטבח היה ממש מול הדלת, אולי שני צעדים והם כבר היו בתוכו, תוכן שק הרשת נזרק לתוך הכיור. חלק מהדגים עוד פרפרו חלושות והיא ראתה איך החיים ניגרים מהם לאיטם עד שנדמו.  הוא היה מוציא מהארון את קרש החיתוך שנשמר רק למטרה זו, שולף ממגירת הסכו"ם את הסכין הגדולה והחדה שלא פעם הזהירוה שלא לגעת בה, מניח את הדגים, אחד אחד על הקרש ומתחיל במלאכת הניקוי. נפעמת היתה מהפער בין החיים שאך הרגע היו ממשיים כל כך לבין הסופיות שלהם על ידי החיתוך הנקי של בטן הדג וריקונו. מרותקת היתה לידיו הגדולות שעבדו במיומנות של דייג וותיק: הוא היה מרוקן את המעיים והזימים לתוך הכיור ואז בעדינות רבה מוציא את ביצי הדגים מהנקבות ומניח אותן פרוסות על מגש מתכת. אחד אחד, עיניים קפואות, מקובעות עליה, מנקה ומניח אותם בקערה. לאחר שסיים את ערימת הדגים והקערה מלאה בהם, היה מכניסה למקרר כדי שסבתה תכין מאוחר יותר ארוחת ערב. על ביצי הדגים זורע היה מלח גס ומוציא למרפסת, לשמש לייבוש כדי שבעוד כמה ימים יכניס לצנצנת עם שמן זית ואותם ישמור רק בשבילה, יגיש לה אותם מרוחים  על לחם שחור בביקוריה הבאים.


    בדרך כלל, בשלב זה סבתה היתה קמה ממנוחת הצהריים הארוכה שלה, שתמיד היתה דווקא אחר הצהריים המאוחרות, יוצאת מחדר השינה בחלוק מהודר, שיערה מסודר, פניה קורנות וריח טאלק קליל נודף ממנה. סבה היה מנשק אותה במצחה ומספר בגאווה על כשרונה הגדול כדייגת, ואף שסבתה ידעה שאין זה אלא גוזמת דייגים היתה מתפלאת בקול רם. היא אהבה לראות את עיניו המחייכות בשובבות וגאווה. הוא גרם לה להרגיש מיוחדת והיא אהבה אותו אפילו קצת יותר.


    כשפקחה שוב את עינייה, הוא עדיין היה שם, ידו בידה ועיניו הפקוחות ממוקדות על אותה נקודה בלתי נראית. השפתיים שנראו לה מחייכות לפני כן, היו קרועות עתה בניסיון לזעוק את זעקתו הבלתי נשמעת על החיים שהיו ואינם עוד. ידו הקרה בידה כאילו השלישה את משקלה והיא הניחה אותה בעדינות לצד גופו הנוקשה, נשקה למצחו, הסתובבה ויצאה.


    הערב ירד ובחוץ נשמה עמוקות, מנסה להחליף את האוויר הסמיך שהצטבר בראותיה באוויר הקר של ערב סוף הסתיו. היא הלכה לאיטה, מנסה למתוח את הזמן, להאריך את הדרך, מנסה לבלבל את הקור. כשחצתה את פסי הרכבת, עברה בה המחשבה לשכב על הפסים ולחכות.


    מה אתם חושבים? מעתה קל יותר להוסיף תגובה. עוד...
     

    הוספת תגובה על "פרק ראשון - "התדע""

    נא להתחבר כדי להגיב.

    התחברות או הרשמה   



    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    מה אתם חושבים? מעתה קל יותר להוסיף תגובה. עוד...
     

    הוספת תגובה על "פרק ראשון - "התדע""

    נא להתחבר כדי להגיב.

    התחברות או הרשמה