עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    פרטי קהילה

    ספרים

    "לא היו לנו רהיטים ולא וילונות, לא סדינים, לא מגבות ולא כלים. לא היה לנו רדיו והכי גרוע לא היתה לנו ספרייה..." (החיים והספרות - מרסל רייך רניצקי)  

    ספרים

    חברים בקהילה (6878)

    aniat
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    Moi-Aussi
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    רחלי בן-צור
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    מאיר-מירב
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    esty.d
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    Zvi Hartman
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    שטוטית
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    מדלן גזיאל
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    אורן חסון
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    לולה של היום
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    "סעיד" ביוגרפיה - רן כהן

    9/9/16 10:30
    1
    דרג את התוכן:
    2016-09-15 08:08:33
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    [ סעיד רן כהן חוק הדיור הציבורי ]

     

     

    ''

     

     

     

    עונג מיוחד היה לי לקרוא את הביוגרפיה של רן כהן, המעגלים שכהן מתאר בספרו משיקים למעגלי חיי פעמיים: אמי אף היא נולדה בעירק, וסיפורי הילדות והמחתרת הציונית בה סקרנו אותי, כהן הגיע לארץ בדרך לא דרך, והוא בן עשר וחצי, נקלט בקיבוץ גן שמואל והיה מרתק להתבונן שוב במאורעות ובאנשים שייסדו את הקיבוץ הזה דרך עיניו. ביוגרפיה טובה, מלבד זה שהיא מספרת את סיפורו של היחיד דרך עיניו, היא מספרת את סיפורו של דור. 

    כהן נולד בעירק, ברח ממנה כאמור בילדותו במסע נועז דרך אירן לישראל, ומגיל צעיר הגיע לקיבוץ גן שמואל, היה אחד ממזכירי הקיבוץ הצעירים, והמשיך לפוליטיקה ארצית, שם התבלט בתנועת מר"צ, כיהן כשר התעשיה והמסחר בממשלת ברק, עד לפרישתו מהפוליטיקה. גן שמואל הוא ביתי מעל לעשרים שנה, והיה לי עניין אישי בקריאת הספר. כמו כן, משפחתי אף היא עלתה מעירק, וסיפורי הפעולות של המחתרת הציונית מוכרים לי מאמי תבדל"א, ומדודי ז"ל.

     

    כהן מתחיל את סיפורו בבריחה הנועזת מעירק, ובקפיצות קדימה ואחורה מתאר את קורות חייו מאז ילדותו, איימי הפרהוד זכורים לו, למרות שהיה תינוק בזמן שפשטו הפורעים המוסלמים על בתי היהודים, אנסו, רצחו, כרתו איברים ובזזו את רכוש היהודים שלא הצליחו לברוח (כהן מכנה אותם בספרו "מוסלמין" אולי כדי להבדיל אותם ממוסלמים אחרים): מעצרו של אחיו ע"י המשטרה העירקית בגלל חברותו במחתרת הציונית, הבריחה של המשפחה ע"י מעבר מדירה לדירה כדי לא להוות טרף קל לשלטונות בעירק שרדפו את כל מי שהיה חבר במחתרת ואת בני משפחתו, הבריחה לישראל כילד, ההגעה לשער עליה ומאוחר יותר לקיבוץ גן שמואל, התערותו בחברת הילדים, השירות בצה"ל והפעילות הפוליטית העשירה שלו.

    על רקע זה מפתיע שכהן בחר לסיים את ספרו בשנת 1972, אמנם במאורע דרמטי – כהן כמזכיר הקיבוץ נלחם בשיחות קיבוץ נוקבות על כך שהקיבוץ יממן עבור הוריו של אודי אדיב, שריגל למען סוריה, את ההגנה המשפטית. כהן מחמיץ כמעט את כל העשייה העשירה שלו במר"צ, כחבר כנסת שהעזרה לנזקקים היא נר לרגליו. כהן רואה בצדק, את שיא העשייה הציבורית שלו בחוק הדיור הציבורי שהעביר בכנסת בשנת 1998, (ואף כתב על כך ספר "המלחמה על הבית")  ובו ניתנה הזכות לדיירי עמידר לרכוש את הבתים שהתגוררו בהם, כהן כותב שכל בוקר יש לו 60,000 סיבות לקום עם חיוך, כמספר האנשים שנהנו מחוק חשוב זה.  

    הסיפור הדרמטי הפותח את הביוגרפיה מרגש עד דמעות: כהן נפרד מאמו והוא בן עשר וחצי, על מדרכה בבגדד. המשפחה כולה נרדפת בגלל הפעילות הציונית של האחים (שההורים בעוז רוחם איפשרו, למרות שהייתה בכך סכנת חיים לבני המשפחה) כהן, למרות היותו צעיר כל כך, הספיק להשתתף בשלוש פעולות. (המחתרת הציונית הוקמה כדי לא למנוע ולהתנגד לפוגרומים כמו הפרהוד). למרות גילו הוא גבוה מאמו, אביו לא נפרד ממנו כיון שגם הוא היה מבוקש ע"י השלטונות, ולשלוש אחיותיו הקטנות לא נאמר דבר, כדי לשמור על סודיות. זה בלתי מובן איך אמא שולחת את הבן שלה למסע כל כך ארוך ומפחיד לארץ ישראל, בלי לדעת מה מצפה לו בדרך, ובארץ ישראל, ובכל זאת, האם שהיא בעלת עוצמה אדירה (ויש לה כוחות נבואיים לדעת שהכל יהיה בסדר) מוסרת אותו לשני חברי המחתרת, הלוקחים אותו משם במונית, דרך מדבר בצרה, אירן, שת אל עראב ולישראל. שנייה לפני שהוא עולה למונית, היא אומרת לו בערבית עירקית "איבני לא תח'ף" – בני, אל תפחד. משפט קטן (שנזכר בו אחרי שנים, כשהתיישב לכתוב את הספר) ושמהווה בעצם את המוטו לחייו – לא לפחד, מכלום. לדבוק ביושרה שלך. לא משנה מה תהיה התוצאה.

    "מאז עלייתי לארץ סיפרתי על הבריחה בהזדמנויות רבות ובפירוט רב אבל לתמהוני, עד לרגע שבו העליתי את הדברים על הכתב, לא זכרתי את מילות הפרידה של אימא. והנה עכשיו, נחלץ פתאום מתהום הנשייה קולה המנחה אותי לא לפחוד, ומהדהד בזיכרוני. לא היו אלה רק דברי הרגעה שנועדו לטעת בי ביטחון בימי הבריחה שלי, אלא צוואה שמלווה אותי כל חיי. אימא נטעה בי ביטחון ארוך טווח שנצרב באופיי כהרגל והיה לי לטבע" (עמ' 8).

    "אבא היה אבי המשפחה לכל דבר, הגבר החזק והמפרנס, אבל כאשר נדרשו כוחות נפש ועצמה, ומעל לכל – תושייה, היה ברור מאליו שאימא תטפל בדברים, ולכן כנראה נפקד מקומו במעמד הפרידה ממני. הייתה גם סיבה מעשית להיעדרותו, שעליה למדתי מאוחר יותר: בגלל פעילותם הציונית של שני אחיי נחשב אבא ליעד משטרתי. אז כבר היה יעקב בכלא, ואליהו נמלט מעונש מוות שנפסק לו שלא בפניו בשל חברותו במחתרת היהודית, ונעלם. ובכל זאת, העצב על כך שלא נפרדתי מאבא ומאחיותיי היה לחלק בלתי נפרד מהזיכרון שנצרב בתודעתי ולא הרפה ממני". (עמ' 9).

     

    התמונה על שער הספר מזכירה לי את תמונתו המפורסמת של סעדיה מרציאנו, מראשי הפנתרים השחורים. גם השמות שלהם דומים: סעיד – סעדיה. כשסעיד הקטן הגיע לקיבוץ, זה קרה בתקופה שבן גוריון האיץ במהגרים לשנות את שמם (היום מבינים ששם הוא זהות ונותנים לעולים חדשים להישאר עם השם שלהם). פרוש השם סעיד הוא שמח, וכך הוצעו לילד הקטן השמות שמחה (שנשמע לו שם נשי), עליז ורן, הוא בחר ברן, ושמח על כך.

     

    "איתן הציג בפני את פייגה שוסדק – הסנדלרית שכונתה פייגה חייקה. צירוף הצלילים המוזר הזה עורר בי הרגשה מוזרה. יש יהודים עם שם משונה כל כך? פייגה חייקה? כעבור שנים מילא אותי השם פייגה גאווה. בדרך לחדר הישיבות של ועדת החוץ והביטחון שבה כיהנתי בכנסת ה-11 הייתי מתבונן בתמונתה של פייגה אילנית, חברת קיבוץ גן שמואל וחברת הכנסת הראשונה, אמו של אורי אילן ז"ל שהתאבד בכלא הסורי, לאחר שהסתיר בין אצבעות רגליו ובבגדיו פתקים מחוררים, שהמפורסם בהם היה "לא בגדתי התאבדתי". מקור הגאווה היה שגם אני כמותה חבר קיבוץ גן שמואל. וביינתיים פייגה חייקה הסנדלרית קיבלה את פני, ולבקשתה חלצתי את נעליי המרופטות ששימשו אותי נאמנה כל הדרך לכאן. אמא קנתה לי אותן לקראת ראש השנה האחרון, ועתה האפיר והזקין עורן השחור בטרם עת. להפתעתי פייגה הביאה לי זוג סנדלים תנ"כיים שמעולם לא ראיתי כמותם קודם לכן. באורח פלא הם היו מותאמים היטב למידתי. מסנדלים אלו לא נפרדתי עד בוא החורף הבא וברבות הימים הם היו למועדפים שבמנעליי. את נעלי בית הספר "העירקיות" שלי לא ראיתי עוד, ואף פעם לא התגעגעתי אליהן." (עמ' 62)

     

    כאמור, למרות היותו ילד קטן, הוא זוכר את זוועות הפרהוד, הפרעות שנערכו ביהודי עירק בחג השבועות תש"א 1-2 ביוני 1941, ובהן נרצחו 179 יהודים, ילדים רבים נותרו יתומים, ורכוש רב נבזז. בעקבות הפרהוד הוקמה המחתרת הציונית והחל תהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עירק במבצע עזרא ונחמיה, כעשור מאוחר יותר, בין השנים 1950-51. 

    "כשהפורעים החלו לזרוע הרס ומוות ברחוב הסתגרה המשפחה שלנו בביתנו, ואימא, אליהו ויעקב גררו את הרהיטים הכבדים אל דלת הכניסה כדי למנוע את הפריצה לבית. הייתי צעיר מכדי שזיכרון האירועים יהיה חד, אבל אני זוכר שהייתי בזרועות אליהו מבועת מפחד וצורח מאימה. הפורעים פרצו תחילה לחנות הנעליים של נאג'י, בזזו את רכושו ורצחו אותו. משם המשיכו לפרוץ לבתי היהודים, גנבו את דברי הערך, כרתו ידיים ורגליים כדי לבזוז מעליהן צמידים ושרשראות זהב. הם רצחו, טבחו ואנסו את הנשים ואת הילדות. כשהתקרבו לביתנו פתחה אימא את החלון הפונה לבית השכן וקראה לעברו בתחינה: "אבו עבאס! אנא אוחתכ, קומריה, עלא סנדוק אל-נאבי!" (אבו עבאס, אני אחותך, קומריה, אני משביעה אותך על קבר הנביא!) אימא הכירה היטב את אבו עבאס ואת משפחתו וכן את עיקרי אמונתו המוסלמית. היא העמידה את עצמה במקומו של אחותו קומריה כדי שיחמול עליה ועלינו ילדיה. אבו עבאס שמע את מצוקתה של אימא והורה לה לעלות את כולנו לגג. הוא עצמו עלה לגג ביתו שהיה נמוך בקומה אחת משלנו, והניח סולם שגישר בין שני הגגות. זכורה לי התמונה שאני מונף בידי אליהו שהעביר אותי אל מעבר למעקה. אבו עבאס עלה וירד בסולם שוב ושוב, וסייע לכולנו לרדת מגג ביתנו לגג ביתו. כשהיינו במקום מבטחים נעמד בפתח הבית כדי לוודא שלא יאונה לנו רע מידי איש, ובנוסף שלח את אחיו לעמוד בחרב שלופה בחזית הבית שלנו, למנוע פריצה אליו, שהרי דלת הבית סומנה כבית של יהודים... המחתרת היהודית קמה כדי להבטיח שהפוגרום הבא ייענה בהתנגדות יהודית תקיפה שתסכל אותו" (עמ' 10-11).

    כהן מתאר יפה את השתלבותו בקיבוץ, שמיד הרגיש בו בבית, למרות שונותו הרבה ממה שהכיר בעירק, את התאהבותו בדליה אמוץ ז"ל (מאוחר יותר צלמת מחוננת, אמוץ נפטרה ממחלה) ואת הפרידה הכואבת ממנה, נישואים, ילדים, גירושים, ונישואים שניים (לחיילת שאסף בטרמפ, ושאמרה לו שאם שמו היה עליז, לא הייתה נותנת לו את מספר הטלפון). גיוס לצה"ל, שירות סדיר, מלחמות, ובין לבין פעילות חברתית ופוליטית בלתי פוסקת, החל מתקופת נעוריו.

    "באותם הימים הוצפתי בחוויות חדשות ומרנינות, ורק לעיתים רחוקות הרגשתי עצב או שעמום. יום אחד הלכתי עם חבר מהנוער הבבלי (גרעין הנוער שעלה מעירק, אפ"ב), למשחק כדורעף של קבוצת הפועל גן-שמואל שהייתה אלופת המדינה. התאהבתי במבט ראשון בשחור, השחקן הבולט של הקבוצה (השם נהגה במלעיל) בסרט של יאיר אלעזר, בנו של הרמטכ"ל דוד אלעזר ז"ל היה קטע שהזדהיתי איתו מאד. תלמה, אמו, מספרת לו כיצד הכירה את אביו. דדו הגיע עם חברת נוער לקיבוץ עין שמר השכן. בהיותה בת 11 ראתה אותו במשחק כדורעף שהשתתף בו והוא בן 20. נפשו יצאה אליו מהשנייה הראשונה. משהו דומה מאד קרה לי במרחק לא רב מעין שמר, כשצפיתי בכוכב הקבוצה שחור. אלא שהמקרה שלי היה הפוך. אני הייתי ילד גולה ואילו תלמה הייתה צברית ילידת הקיבוץ. דדו היה בחור מבני הגולה, ואילו שחור, ששמו הוא דניאל אלוני, היה מבני הקבוץ הראשונים והיפים שהלם אותם הכינוי "יפי הבלורית והתואר" כאשר שחור היה מתרומם בניתור מרחף, ומניף את ידו השזופה והשרירית מול הרשת, ויורה בחבטה אדירה את הכדור לרצפת הקבוצה היריבה, נשמתי הייתה נוסקת איתו, וידיי היו מתאגרפות בלי משים בחיקוי של תנועותיו מוצף בתחושת היופי והעוצמה שביטא גופו. כמה נפוח מגאווה היה החזה שלי ביודעי כי בחבורת הצברים האלה אני רוצה להתמזג ועמם לחיות... קיבוץ גן שמואל, שבימים ההם מנה בקושי 300 חברים, הצליח להוציא מתוכו את הקבוצה הטובה ביותר בארץ ולזכות באליפות" (עמ' 84).

     

    כהן כפעיל חברתי ומאוחר יותר כפוליטיקאי שמר תמיד על היושרה והצניעות, ותמיד היה אכפת לו מהאנשים הקטנים. זכור לי סיפור מצחיק מהקיבוץ, שספרה לי חברה. שבת אחת, היא סעדה בחדר האוכל, וכשיצאה ממנו שמעה מישהו מתלחש עם אשתו: "ראית מי עומד ליד מכונת הכלים? זה רן כהן"...זכור לי גם ראיון עם כהן שסיפר כיצד שמע שמחיר הלחם עלה והוא מיהר להפגין בירושלים נגד רוע הגזירה, ביודעו שזהו מאכל בסיסי שרבים מתקיימים ממנו.  

    "יום אחד הגיע אל סניף המפלגה בחור צעיר ממוצא מרוקאי בשם מוריס גבאי, שבעברו היה פעיל מרכזי במאבקים בואדי סליב. הוא ביקש את עזרתי בפיתרון בעיית דיור של משפחתו ופנה אליי מפני ששמע שאני "עיראקי". עד אז שמעתי על ואדי סליב רק מאמצעי התקשורת שלרוב הביעו עמדות שליליות ומתנשאות כלפי תושבי המקום, אבל בלבי חשתי אהדה למאבקם. ירדתי עם מוריס משכונת "הדר" בחיפה לרחובות הוואדי בעיר התחתית ונחרדתי. רבים מהבתים היו הרוסים, הרחובות מוזנחים ומלוכלכים, ובין ההריסות שאיש לא טרח לתקן או לבנות מחדש הסתובבו ילדים רבים, נשים שקשיי החיים ניכרו בעינהן, וקשישים חלולי מבט שראו כבר הכול. תחושת העוול שנעשתה לאנשים האלה ניכרה בכל. הכרתי תודה למוריס שאלמלא פנייתו אלי לא הייתי מכיר את ואדי סליב ואנשיו, אף שהמקום היה אמור להיות מחוז פעילות מובהק של מפ"ם. (עמ' 189).

    בראיונות שנתן לקראת צאת הספר כינה כהן את עצמו "סיפור הצלחה של הציונות", אני מניחה שהוא מתכוון לכך שהגיע בגיל צעיר, והשתלב בקיבוץ,  ואח"כ בצבא, שם הגיע לדרגת אלוף משנה ובממשלה – הוא כהן כשר התעשיה והמסחר בממשלת ברק מטעם תנועת מר"צ. מעניין לקרוא את הביוגרפיה הזו על רקע השיח בישראל בעניין ההגמוניות השולטות בכל תחום כמעט. כהן עשה המון במסגרת פעילותו בכנסת, העובדה שלא עמד בראש המפלגה, ושבשבעים שנות המדינה לא היה כאן אף פעם ראש ממשלה ממוצא מזרחי,(גם לא בראש מפלגה, אולי חוץ מש"ס) מעידה על כשל לא קטן של הציונות, שיש לקוות שיתוקן בעתיד. השיח המוכר לעייפה הוא שיש לשלב מזרחים בתפקידים מרכזיים במפלגות השמאל לא בגלל כישרונותיהם ובשל התרומה העצומה שהם יכולים לתרום ולשנות את המציאות החברתית והפוליטית, ולהוות גשר לשלום עם הפלסטינאים, אלא כדי למשוך את המצביעים המזרחיים, ששנאה של שנים עומדת בינם לבין המפלגות הללו, למרות שרוב החוקים הנחקקים לטובת הציבור הזה (כמו חוק הדיור הציבורי) מגיעים משמאל ולא מימין.

    כהן עושה צדק בספרו עם המחתרת הציונית העירקית, ועם העלייה מעירק שסיפור גבורתה והצלחתה לא סופר מספיק. אני תקווה שהספר הזה ישנה במעט את המצב ויפתח פתח לסיפורים נוספים ולמחקר היסטורי מעמיק על התקופה ועל האנשים שעשו אותה.  

     

     

    אסנת פיינזילבר ברדה – מרצה לקולנוע ולספרות

    מה אתם חושבים? מעתה קל יותר להוסיף תגובה. עוד...
     

    הוספת תגובה על ""סעיד" ביוגרפיה - רן כהן"

    נא להתחבר כדי להגיב.

    התחברות או הרשמה   

    9/9/16 20:07
    0
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2016-09-09 20:07:56
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    מעניין מאוד.

    --


    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    מה אתם חושבים? מעתה קל יותר להוסיף תגובה. עוד...
     

    הוספת תגובה על ""סעיד" ביוגרפיה - רן כהן"

    נא להתחבר כדי להגיב.

    התחברות או הרשמה