שמעתי את השיר הזה מוקרא ברדיו.

מכאן ההכרות עם שירי שימבורסקה היתה קצרה.

עדיין אקטואלי...במאה הזאת

שלהי המאה / ויסלבה שימבורסקה
"המאה העשרים שלנו צריכה היתה להיות
טובה מקודמותיה.
היא כבר לא תספיק להוכיח זאת,
שנותיה ספורות,
פסיעותיה מתנדנדות,
נשימתה קצרה.
קרו דברים רבים מדי
שלא היו צריכים לקרות,
ומה שנועד לבוא,
לא בא.

אביב היה אמור להגיע
ואושר, בין השאר

הפחד היה צריך לנטוש הרים ועמקים.
אמת מהירה משקר
צריכה היתה להגיע למטרה.

אסונות אחדים אמורים היו
שלא לקרות עוד,
כגון מלחמה
רעב וכו'.
צריך היה לכבד
חוסר-ישע של חסרי-ישע,
אמון וכיוצא בזה.

מי שרצה לשמוח בעולם,
ניצב בפני משימה
בלתי אפשרית.
טיפשות אינה מצחיקה.
חוכמה אינה עליזה.

תקווה
כבר אינה אותה נערה צעירה
וכו'. למרבה הצער.
האל אמור היה להאמין סופסוף באדם
טוב וחזק.
אך טוב וחזק
עודם שני אנשים שונים.

כיצד לחיות - שאל אותי במכתב מישהו,
שאותו התכוונתי לשאול
אותה השאלה עצמה.

שוב וכתמיד,
כפי שניתן לראות לעייל,
אין שאלות דחופות
משאלות תמימות."

פשוט מקסים ונכון

תודה

הייתי רוצה סבתא פולניה מתנשאת ואצילית שבגיל ינקותי תדקלם לעריסתי הלבנה שירים של שימבורסקה במבטא פולני כבד.

אבל לא הייתה לי סבתא מעולם, או חובבי שירה אחרים בבית ילדותי.

והנה שיר אהוב מאוד עליי פרי עטה.

"שיר אהבה בן זמננו"

וַהֲרֵי  לֹבֶן

הֲכִי טוֹב לְתָאֵר עַל-יְדֵי אַפְרוּרִיוּת

צִפּוֹר עַל-יְדֵי אֶבֶן

חַמָּנִיותבְּדֶצֶמְבֶּר 

שִׁירֵי אַהֳבָה מִיָּמִים עָבָרו

ּהָיוּ תֵאוּר שֶׁל גּוּף תֵּאֳרוּ הָא וְדָא

לְמָשָׁל רִיסִים 

וַהֳרֵי אֹדֶם

יֵש לְתָאֵר עַל-יְדֵי אַפְרוּרִיּוּת

גֶשֶׁם עַל-יְדֵי שֶׁמֶש

פְּרָגִים בְּנוֹבֶמְבֶּר

שְׂפָתַיִם עַל-יְדֵי לַיְלָה 

הַמּוּחָשִׁי בְּתֵאוּרֵי הַלֶּחֶם

הוּא תֵּאוּר הָרָעָב

תּוֹכוֹ לַח נַקְבּוּבִי

פְּנִימוֹ חַם

חַמָּנִיּוֹת בַּלַּיְלָה

שָׁדֶיהָ בִּטְנָה יְרֵכֶיהָ שֶׁל קִיבֶּלֶה* (אלת הפריון)  

תֵאוּר זַך שָׁקוּף שֶׁל מַיִם

הוּא תֵּאוּר צָמָא

אֵפֶר מִדְבָּר יוֹצֵר חֶזְיוֹן-תָּעְתּוּעִים

עֳנָנִים וְעֵצִים נִכְנָסִים לְתוֹך מַרְאָה 

מַחְסוֹר רָעָב

הֶעְדֵּר שֶׁל גּוּף

הֵם תֵּאוּר הָאַהֳבָה

הֵם שִׁיר הָאַהֳבָה בֶּן זְמַנֵּנוּ

ועוד שיר מיוחד ואהוב עלי במיוחד של שימבורסקה:

פרידה מן הנוף

אין לי טענות אל האביב,

ששב והופיע.

אינני מאשימה אותו בכך

שהוא ממלא, כמדי שנה,

את חובותיו.

אני מבינה שהעצב שלי

לא יבלום את צמיחת הירק.

העשב, אם יתנודד בהיסוס,

אזי רק ברוח.

זה לא מסב לי כאב,

שלקבוצת עצי האלמון שמעל לפני המים

יש שוב במה לרשרש.

אני מודעת לכך

ש-כביכול עודך בחיים-

גדתו של אגם מסוים

נותרה יפה כשהיתה.

אין בי כעס

על הנוף בגלל הנוף

שנשקף אל מפרץ מואר שמש.

אני אפילו מסוגלת לדמיין

שמי שאינם אנחנו

יושבים ברגע זה

על גזע עץ נפול.

אני מכבדת את זכותם

ללחישה, לצחוק

ולשתיקה מאושרת.

אני אפילו מניחה

שהאהבה קושרת אותם

ושהוא מחבק אותה

בזרועו החיה.

משהו חדש, ציפורי,

מרשרש בסוף.

אני מאחלת להם בכנות

שישמעו.

אינני דורשת שינוי כלשהו

מהגלים הסמוכים לחוף,

פעם זריזים, פעם עצלים

ואינם שומעים בקולי.

אינני תובעת דבר

ממי האגם שבפאתי היער,

פעם בגון אזמרגד,

פעם בגון ספיר,

פעם שחורים.

לדבר אחד אינני מסכימה.

לחזרתי לשם.

הזכות המיוחדת של הנוכחות -

אני מוותרת עליה.

עד כדי כך הארכתי ימים אחריך

ורק עד כדי כך,

שיכולה אני לחשוב ממרחק.