עד שעות השחר הצוננות

הנבל שבשיפולי ביטנך. אני הייתי בא אצלך 

דָרוּך כְּכִינור, שיכור מיופיך הארצי. נשוכי נחש 

ירדנו יד ביד לִשְׁאוֹל; לרחוץ במים גנובים בעוד 

חַיְתוֹ יָעַר מתקנאות בין העצים. על צי של כוכבים 

היינו מפליגים במעגלים אילמים; נרדמים כזרים

ושוב מתעוררים זה לזאת, אסורים בשלשלאות 

נעורים מפורזלות; רותחים עד שעות השחר 

הצוננות כְּבּזֶבַח שְּׁלָמִים. עתה בהפנותי מבטי,

את אינך. את ונבלך. רק כינורי בידי, אוירידיקי