עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    פרטי קהילה

    ספרים

    "לא היו לנו רהיטים ולא וילונות, לא סדינים, לא מגבות ולא כלים. לא היה לנו רדיו והכי גרוע לא היתה לנו ספרייה..." (החיים והספרות - מרסל רייך רניצקי)  

    ספרים

    חברים בקהילה (6881)

    תנועת כמוך
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    לולה של היום
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    איירבוס-max
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    אביה אחת
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    צלם חובב
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    גי'זל28
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    מיכאל 1
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    שטוטית
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    רז פורטון
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    dmeir
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    דוקטורלאה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    סש"ע
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    פורום

    בקרוב

    הודעות על אירועי תרבות ובעיקר ספרות

    פרק שלישי מספר הביכורים שלי "בגידה"

    30/7/12 22:57
    0
    דרג את התוכן:
    2012-07-30 22:58:06
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    [ ספר ביכורים, ספר חדש, ספר ראשון, ספר מתח ]

    למי שלא קרא ורוצה לקרוא את הפרק הראשון  והפרק השני

    מצ"ב פרק שלישי להנאתכם

     

         נולדתי בירושלים, בבית-חולים הדסה עין-כרם, בשנת 1974, לאבישי ומיטל ברעם. הוריי הכירו בצבא. אבי היה קצין בדרגת סרן בסיירת מטכ"ל, ואמי פקידה פלוגתית בצנחנים.

         עם סיומו של תרגיל משותף בין הצנחנים לסיירת מטכ"ל התקיימה ארוחה חגיגית, בה פגש אבי את חברו מילדות "גולדי", שנקרא כך בגלל שערו הזהוב. שמו האמיתי הוא גדי בן-נר.

         "גולדי" היה מ"פ בצנחנים ובפלוגתו הייתה אמי, מיטל, פקידה פלוגתית. "גולדי" הכיר בין השניים ומאז פרחה האהבה.

         אבי, אבישי ברעם, מלח הארץ, בן קיבוץ, נולד להורים בני העלייה השלישית מרוסיה, שעבודת כפיים ואהבת הארץ הייתה עבורם ערך עליון.

         אמי, מיטל לוי, דור שלישי בארץ, באה ממשפחה ים-תיכונית של אומנים ברוחם ובמקצועם.

         בינתיים השתחררו השניים, והוריי, שמאסו בחיי הקיבוץ, ארזו את חפציהם ושכרו דירה בירושלים. אחרי כשנה ערכו חתונה צנועה בקיבוץ עין-חרוד, הקיבוץ בו גדל אבי.

         אחרי כשנתיים נולדה אחותי מיקי, ואחרי שנתיים נוספות נולדתי אני. אמי למדה אמנות ב"בצלאל" וכיום היא ציירת. אבי הצטרף ל"מוסד" וכיום הוא ראש "המוסד".

         גדלנו על אותם ערכים, ובגיל שמונה עשרה הגשתי בקשה להתגייס לסיירת מטכ"ל.

         אודי בן-נר, בנו של "גולדי" והחבר הכי טוב שלי, רצה שנהיה יחד, וגם הוא התחיל את מסלול הסיירת. אבל חברתו, גליה תבור, וכיום אשתו, גליה בן-נור, איימה לעזבו אם ימשיך במסלול, וגרמה לכך שאודי נשר מהמסלול והתנדב לצנחנים.

         גם אורלי אבוקסיס, חברה שלי אז, איימה לעזוב אותי אם אמשיך במסלול הסיירת, ואף עשתה זאת כשהודעתי לה בנחרצות שאני לא עוזב את הסיירת.

         "אני מעדיפה חבר חי שמשרת קרוב לבית, ולא חבר שמשרת רחוק וקבור קרוב לבית", אמרה לפני שחתכה שלוש שנות חברות, וכמו שנראה אז גם חתונה.

         אורלי השתחררה וירדה מהארץ. כיום היא בארצות-הברית, נשואה לאמריקאי ואם לשני ילדים אמריקאים.

         אני המשכתי את המסלול בסיירת, עשיתי קורס קצינים והשתחררתי, כמו אבי, בדרגת סרן.

         טיול שעשיתי לצרפת בתקופת התיכון השאיר בי רושם עז ורצון לחזור לשם. ואכן, באמצע יוני, יומיים אחרי השחרור מהצבא, ארזתי את הקיטבג  וטסתי לצרפת. 

         אבי לחץ עלי להישאר בארץ ולהצטרף למסלול מיוחד של ה"מוסד." "כמובן לא תהיה לך שום בעיה להתקבל. יש לי קשרים שם" אמר לי, קורץ בממזריות.

         דחיתי את הצעתו בנימוס והתייצבתי בנמל התעופה בן-גוריון, בדרך לפריז, בלי תכניות, ובלי כוונה לחזור, לפחות לא בזמן הקרוב. ידעתי שאוכל לשהות בצרפת ככל שארצה, ותכננתי לנצל כל רגע.

         הגעתי לצרפת עם ידע בסיסי בצרפתית, אבל עם המון רצון להשתלב במדינה האנטיפתית. שכרתי חדר באכסניה יחד עם בחור יפני בשם טארו לי.

         בערב נסענו במטרו למגדל אייפל. להיות בפריז ולא להיות באייפל זה כמו להיות במחנה יהודה ולא לאכול מעורב-ירושלמי.

         למראה המגדל החסרתי פעימה, אפילו שתיים. מגדל אייפל, ככל שהוא מרשים לאור היום, בלילה הוא מרהיב. 

         החלטתי לטייל ברחבי פריז כמה שבועות ואז לבחון את האפשרויות העומדות לפניי, הרי יש לי את כל הזמן שבעולם. לאט-לאט שיפרתי את הצרפתית שלי, וחוץ מ"לחם עם גבינה", כבר ידעתי להגיד עוד כמה משפטים.

         לקראת סוף השבוע השני חיפשתי את מרכז פומפידו, רחוב שנקין הפריזאי. עצרתי בחורה שנראתה תיירת כמוני, ושאלתי אותה למיקומו של המרכז. בשיחתנו הקצרה גיליתי שהיא תושבת פריז, סוכנת של סוכנות הדוגמנות 'עלית'. 

         "דגמנת בעבר?" שאלה, וכשהשבתי בשלילה, הזמינה אותי לראיון אצל מנהלת הסוכנות. קבענו שלמחרת בבוקר אתייצב בסוכנות. 

         למחרת בבוקר עליתי למטרו ונסעתי לסוכנות. אף פעם לא הרגשתי מיוחד במראה שלי, וההזמנה הייתה מפתיעה. בכל זאת, כדי לספק את הסקרנות, נסעתי לראיון.

         הגעתי לסוכנות מוקדם. שמחתי לגלות שאני מתחיל להכיר את העיר קצת יותר טוב.

         ישבתי בסוכנות וחיכיתי לראיון, מתבונן בדוגמניות החולפות, מתפעל מהבנות היפות שסנוורו אותי בהליכה מרחפת, כמו היו בגלקסיה אחרת, אפופות הילה וזוהרות. "לא סתם זה נקרא עולם הזוהר" למלמתי. ובעוד מחשבותיי תלויות באוויר, קראו לי להיכנס אל מנהלת הסוכנות, דניס.

         דניס הייתה נחמדה מאוד, אישה יפה ומטופחת, גם בגיל חמישים, דוגמנית עבר מן הסתם. היא החמיאה לי על המראה, שאלה אם כבר דגמנתי בעבר ואמרה שהיא מעוניינת שאצטרף לסוכנות שלה.

         דניס ציינה את השכר הגבוה שמקבל דוגמן, ואת ההטבות הנלוות, טווה אט-אט קורים סביבי, לוכדת אותי בקסמי עולם הזוהר. לבסוף שאלה לדעתי.

         "אני צריך לחשוב על זה" השבתי. "אתקשר אליך מחר ואודיע לך מה החלטתי".

         "אני מקווה שאתה אתנו" אמרה דניס, צליל תחינה נשמע בקולה. היא נתנה לי חומר למחשבה.

         חזרתי לאכסניה, התקלחתי וירדתי לשוטט לאורך הסיין, סהרורי ממחשבות על דוגמנות. גיליתי שטיול כזה עוזר לי להתמקד, לנקז את המחשבות לכיוון הרצוי, מעין קתרזיס. קיוויתי שגם כעת יעשה הסיין את עבודתו נאמנה.

         אני לא בטוח מה הכריע את הכף לטובת הדוגמנות. הכסף, התהילה, הפרסום והנגיעה בעולם הזוהר, או אולי העובדה שלא אצטרך לחפש עבודה ואוכל להאריך את שהותי בפריז.

         למחרת התקשרתי לדניס והודעתי לה, "אני בפנים". דניס הייתה מרוצה וקבענו למחרת צילומים להכנת תיק צילומים.

         דניס הכניסה אותי לעניינים מהר מאוד, ועוד באותו שבוע עברתי קורס מזורז להליכה על מסלול, והתחלתי לדגמן בתצוגות אופנה קטנות.

         בעזרת מקדמה שקיבלתי מהסוכנות, יכולתי להרשות לעצמי לעזוב את האכסניה ואת טארו, ואחרי שבועיים וחצי שכרתי לבדי דירת שלושה חדרים.

         העבודה בדוגמנות הסדירה את עלות החיים בפריז, ודניס המליצה לי להירשם ללימודים באוניברסיטה כסטודנט זר, כדי שלא אצא מדעתי משעמום.

         כדי להקל על חבלי הקליטה ולזרז את תהליך הרישום לאוניברסיטה דיברה דניס עם ראש המחלקה למנהל עסקים באוניברסיטת סורבון, אביה של אחת הדוגמניות המפורסמות והמצליחות בסוכנות.

         ראש המחלקה, ז'אן-פול, הסכים לקבל אותי למחלקה לסמסטר הקיץ שהתחיל באותו שבוע. כך מצאתי עצמי לומד באוניברסיטת סורבון מנהל-עסקים ועיצוב-אופנה, כשבין לבין אני מדגמן בתצוגות אופנה ולקטלוגים.

         בשבועיים הראשונים ללימודים ביליתי במסיבות רבות, כמעט כל יום, בעיקר מסיבות סטודנטים. בחלקן הכרתי בנות ללילה, ובחלקן בנות לשני לילות, אבל שום דבר רציני ובעל משמעות לא קרה.

         ואז הכרתי את מל.

     

    מה אתם חושבים? מעתה קל יותר להוסיף תגובה. עוד...
     

    הוספת תגובה על "פרק שלישי מספר הביכורים שלי "בגידה""

    נא להתחבר כדי להגיב.

    התחברות או הרשמה   



    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    מה אתם חושבים? מעתה קל יותר להוסיף תגובה. עוד...
     

    הוספת תגובה על "פרק שלישי מספר הביכורים שלי "בגידה""

    נא להתחבר כדי להגיב.

    התחברות או הרשמה