הדי היריות כבר שככו, שוטר צעיר סיים למתוח סרט ניילון צהוב כדי לתחום את הזירה. כמו סקרנים אמיצים לפניה גם היא התקרבה מעט יתר על המידה. "גברת," קרא אליה השוטר שארז כעת את גליל הסרט. הטון שלו ניסה להקרין חשיבות אם כי ניכר היה שמפאת חוסר נסיונו, תחימת גבולות בניילונים הוא אחד משיאי תרומתו הבלשית. "גברת, תזוזי בבקשה. אני מבקש לא להתקרב לכאן. זאת זירת פשע."

היא צעדה שני צעדים אחור ואז נפנתה משם והמשיכה לדרכה. מחייכת לעצמה. הגו הזדקף קמעה. בליבה חשבה "אולי אמדוד את הכובע עם הפרח שראיתי בחנות ההיא, זה שהיה מהודר מדי, סגול מדי, ובכלל לא שימושי".

במקום עבודתה היא זו שהייתה צריכה לקרוא לכולם גברת ואדון. לאלה שהכירה קראה אדון זכריסיאן וגברת מוהליבר למשל, ולזרים רק גברת או אדוני. לה נהגו לקרוא שם בשמה הפרטי, המעטים שידעו אותו. אחרים קראו "בואי רגע." המנומסים אמרו "סליחה שנייה." אבל לעולם לא גברת. סדר צריך שיהיה.