כל ספר שאנחנו קוראים משאיר בנו חותם: יש ספרים שמרגשים אותנו, יש ספרים שמצמררים. יש ספרים שמעציבים אותנו, ויש כאלו שמלהיבים. יש את אלו שמרתקים, סוחפים ומסקרנים, ויש את אלו שגורמים לנו להרהר.

 

ויש את הספרים שמכים בנו. ספר שמכה בנו הוא ספר שכשאנחנו מסיימים לקרוא אותו - אנחנו מרגישים כאילו מישהו הכניס לנו זבנג. כאילו משהו בתוכנו התערער.

 

נכון, אלו סיטואציות נדירות, ואני מאמין שבמשך חייו יכול אדם לקרוא אלפי ספרים, אבל רק ספורים מביניהם הם אלו שהיכו בו באמת.

 

אני רוצה לתת כאן שני ספרים שהיכו בי בעוצמתם:

הראשון הוא "כל החיים לפניו", של אמיל אז'אר. קראתי את הספר בנשימה עצורה, תוך כמה שעות. בסיומו הרגשתי כאילו מישהו הכניס לי "בומבה" לפרצוף - כאילו הסופר בא אלינו, מציב לנו מראה ענקית מול העיניים, ואומר לנו "תיראו את עצמכם - כמה שאתם מכוערים, ואתם כאן לבדכם". ימים שלמים אחר כך עוד התהלכתי בתחושה קצת סהרורית. קטעים מהספר, קולות ודמויות רצו בתוכי בעירבוביה וגרמו לי לתחושה של דיכאון, ריקנות ואפסיות.

 

ספר אחר שגרם לי לתחושה דומה (אם כי לא זהה בעוצמתה) הוא "הציפור הצבועה" של יז'י קושינסקי. אולי כיהודי קשה יותר לקרוא את הספר הזה, אבל קושינסקי עשה כאן כל מאמץ להסתיר את זהותו היהודית, והכיעור נפרש במלוא עוצמתו גם לקורא שאינו יהודי. במהלך קריאת הספר חשבתי לא אחת להפסיק, אין טעם לקרוא... אבל תמיד המשכתי. מאז קראתי את הספר עוד מספר פעמים.

 

 

הנה ציטוט מתוך הדף האחרון של כל החיים לפניו:

 

 "זה לא נכון, שנשארתי שלושה שבועות על-יד הגופה של אמי המאמצת, מפני
 שגברת רוזה לא היתה אמי המאמצת. זה לא נכון וגם לא הייתי מסוגל להחזיק
 מעמד, מפני שנגמר לי הבושם. יצאתי ארבע פעמים לקנות בושם בכסף שנתנה לי
 גברת לולה וגם גנבתי כמות כזאת. שפכתי עליה את הכל וצבעתי לה את הפנים
 עוד ועוד כדי להסתיר את חוקי-הטבע, אבל היא הלכה והתקלקלה בכל חלקי
 הגוף, משהו נורא, כי אין רחמים. כשפרצו את הדלת, כדי לראות מאין זה בא
 וראו אותי שוכב על-ידה, התחילו לצרוח: הצילו, איזו זוועה, אבל קודם לא
 חשבו לצעוק, כי לחיים אין ריח."

 

מה אתם אומרים, לכם יש גם ספרים שהיכו בכם?

 

הספר האחרון שהיכה בי היה ספר דפי זהב משנת 2006 , הכו בי איתו על הראש וזה היה ממש לא נעים.

 

אני גם לא כל כך אוהב ספרים עם כריכות קשות, הם בכלל לא נעימים עם זורקים לך אחד כזה על הגב - פתאם.

 

 

מכיר את ההרגשה

אני פגשתי את ההרגשה כאשר קראתי את הספר של עמוס עוז "סיפר על אהבה וחושך". ספר שלא הצלחתי להפסיק לקרוא למרות שהרגשתי אגרוף בבטן ורציתי לזרוק אותו מספר פעמים.

ספר נוסף שלפי דעתי חזק, מחוספס, גורם לבחילה אך מדהים הוא "הטרילוגיה המלוכלכת של הוואנה" של פדרו חואן גוטיירס ולהלן שני ציטוטים האחד מדגיש את הלכלוך והסקס

 

"כשהוצאתי אותו ממנה הוא היה מרוח בחרא וזה הגעיל אותה. אותי לא. חוש ציניות ער בי תמיד, לעולם לא נרדם. והמין לא נועד לאסטניסטים. מין זה חילופי נוזלים, הפרשות, רוק. הבל פה וריחות עזים, שתן, חרא, זיעה, בקטריות- או שזה כלום"

 

והשני את אופן החשיבה.

 

"מהפכה ללא סכנה אינה מהפכה ומהפכן שאיננו מסתכן אין לו כבוד ומי שאין לו כבוד איננו גבר, בקובה. בזמנים כל כך קורעי לב אסור להיות איסטניס בכתיבה. כשאין שום דבר מעודן מסביב, אי אפשר ליצור טקסטים מיופייפים. אני כותב כדי לטלטל קצת ולהכריח את האחרים להריח את החרא. כך אני מטיל אימה על הפחדנים ומעצבן את אלה שאוהבים לסתום את הפה לאלה מאתנו שמסוגלים לדבר"

 

אכן, "סיפור על אהבה וחושך" הוא ספר מאד יצרי שיש בו מהמסוגלות ליצור בך גלים בבטן.

 

דרך אגב, עוד מישהו שם לב לקווים המקבילים שבינו ובין "חבלים" של חיים באר?

יש הרבה ספרים ש"הכו בי" על פי הגדרתך..

כל כך הרבה..

ביניהם גם הספרים שציינת, כל החיים לפניו והציפור הצבועה.

הספר של יאז'י קושינסקי הציפור הצבועה כל כך הכה בי עד ש...הכיתי אותו בחזרה...

בעת התיאור של עקירת העיניים פשוט.. העפתי אותו בבעתה לקצה השני של החדר, ולא שבתי לקרוא בו מעולם מאז.

 

אבל יותר מאלו...

"הכו בי" (היתירו בי חותם עז) די הרבה ספרים אחרים.

בין הזכורים לי ביותר כרגע ב"שלוף" הם - "שתהיי לי הסכין" של דוד גרוסמן, והספר

"לו סלומה - האישה מן החלומות" של היינץ פטריק פטרס (ביוגרפיה).

 

אין ספק שהם הותירו בי חותם.

הראשון בתוכן המטלטל, בשפה ובמודל הגאוני של הספר,

השני בשל אנקדוטות מסוימות שבהן חשתי הזדהות מוחלטת עם הדמות שעליה מספרים, אנקדטות שבעטיין נוצרה בתוכי מערבולת לא קטנה...

 

 

ספרים שהיכו בי,

 

וכמה שהנושא הזה טעון בי עכשיו, עדין לא השתחררתי מאיחזתו של הספר "צל הימים " של בוריס ויאן שקראתי לפני חודשיים בערך, הוא עדיין נושם בתוכי ויש בי בעקבותיו סוג של חסימה בקריאה של ספרים אחרים, מכירה את עצמי עם ספרים מהסוג הזה, זה קורה לי לפעמים כאשר אני נלקחת בכזו עוצמה ע"י ספר.

 

כתבתי על הספר הזה כאן בעבר והנה עוד קצת על חווית הקריאה הזו,

 

המילים שיש לי לומר על הספר הזה אינן מספיקות, ניראה לי שאין לי מילים מספיק חזקות על מנת להעביר את העוצמה לצד העדינות, את היופי לצד הנדירות, בספר הזה.
 
נלקחתי על ידיו לתקופת מה, הפכתי שבויה בו בכל תהליך הקריאה, עשיתי אותה את הקריאה איטית ומתמשכת, לא יכולתי להניח אותי מהספר הזה אפילו לא לרגע, רציתי להביא אותי אל סופו על מנת לנוח מהמסה הריגשית שהוא יצר בי ומן הצד השני כלכך לא רציתי לסיימו, הפרידה מהספר הזה הפכה קשה עלי מאוד, כאילו ומהרגע שאסיים את קריאתי בו תהפך  המציאות  למשהו אפור וחסר צבעוניות

 

דומה לזה קרה לי בפעם הראשונה שקראתי את מרוקמי, זה היה "יער נורווגי" והספר הזה אחז אותי, דרכו הגדרתי לי מושג שאהבתי לחזיק אותו צמוד אלי למשך חודשים ארוכים:

 "בדידות נערצת" כך קראתי לבדידות הלוקחת אותי אל מקומות שקטים בעקבות קריאה ולשם לקח אותי מרוקמי ביער נרווגי.

 

מורקמי בגאוניותו הרבה מצליח להעביר לקוראים מעבר לסיפור האהבה המורכב הזה את אווירת הימים של דור הסטודנטים היפני בשנות ה- 70 הראשונות, צעירים מבריקים עירוניים ונבוכים. כאב ועצב נכתבים יפה, כך בדיוק ניתן להגדיר את הרומן הזה, סיפור של בין חיים ומוות, עצב לצד הומור, סוף לצד התחלה, נעילה לצד תקווה...

 

(אני חושבת שמאז "צל הימים" לא יצא לכתוב כאן עוד כתבת תקציר על ספרים נוספים, אני עדיין שבויה שם ולכן קשה לי לחבר מילים על ספרים נוספים אותם אני קוראת, אם כי עכשיו יש ברשותי ספר חדש של יוצרת חדשה שעושה בי סוג של חידודים, אני אכתוב עליו כניראה בקרוב).

 

 

ספר שגרם לי לטלטלה רגשית היה בזמנו "אהבה בימי כולרה".

 לא חושבת שהיום היה גורם לי לאותה טלטלה אבל אז, בגילי, עם היסטוריה של רומן רומנטי של בנות טיפשעשרה, הסיפור על האהבה הבלתי מתפשרת של פלורנטינו לפרמינה דאסה בהחלט שינה את ההסתכלות שלי על החיים.

 

צטט: ש ר י ת 2007-12-25 07:16:49

ספרים שהיכו בי,

 

וכמה שהנושא הזה טעון בי עכשיו, עדין לא השתחררתי מאיחזתו של הספר "צל הימים " של בוריס ויאן שקראתי לפני חודשיים בערך, הוא עדיין נושם בתוכי ויש בי בעקבותיו סוג של חסימה בקריאה של ספרים אחרים, מכירה את עצמי עם ספרים מהסוג הזה, זה קורה לי לפעמים כאשר אני נלקחת בכזו עוצמה ע"י ספר.

 

כתבתי על הספר הזה כאן בעבר והנה עוד קצת על חווית הקריאה הזו,

 

המילים שיש לי לומר על הספר הזה אינן מספיקות, ניראה לי שאין לי מילים מספיק חזקות על מנת להעביר את העוצמה לצד העדינות, את היופי לצד הנדירות, בספר הזה.
 
נלקחתי על ידיו לתקופת מה, הפכתי שבויה בו בכל תהליך הקריאה, עשיתי אותה את הקריאה איטית ומתמשכת, לא יכולתי להניח אותי מהספר הזה אפילו לא לרגע, רציתי להביא אותי אל סופו על מנת לנוח מהמסה הריגשית שהוא יצר בי ומן הצד השני כלכך לא רציתי לסיימו, הפרידה מהספר הזה הפכה קשה עלי מאוד, כאילו ומהרגע שאסיים את קריאתי בו תהפך  המציאות  למשהו אפור וחסר צבעוניות

 

דומה לזה קרה לי בפעם הראשונה שקראתי את מרוקמי, זה היה "יער נורווגי" והספר הזה אחז אותי, דרכו הגדרתי לי מושג שאהבתי לחזיק אותו צמוד אלי למשך חודשים ארוכים:

 "בדידות נערצת" כך קראתי לבדידות הלוקחת אותי אל מקומות שקטים בעקבות קריאה ולשם לקח אותי מרוקמי ביער נרווגי.

 

מורקמי בגאוניותו הרבה מצליח להעביר לקוראים מעבר לסיפור האהבה המורכב הזה את אווירת הימים של דור הסטודנטים היפני בשנות ה- 70 הראשונות, צעירים מבריקים עירוניים ונבוכים. כאב ועצב נכתבים יפה, כך בדיוק ניתן להגדיר את הרומן הזה, סיפור של בין חיים ומוות, עצב לצד הומור, סוף לצד התחלה, נעילה לצד תקווה...

 

(אני חושבת שמאז "צל הימים" לא יצא לכתוב כאן עוד כתבת תקציר על ספרים נוספים, אני עדיין שבויה שם ולכן קשה לי לחבר מילים על ספרים נוספים אותם אני קוראת, אם כי עכשיו יש ברשותי ספר חדש של יוצרת חדשה שעושה בי סוג של חידודים, אני אכתוב עליו כניראה בקרוב).

 

 

השארת אותי סקרנית, מי עושה בך חידודים?

 

צטט: אישה אחת 2007-12-24 21:08:20

יש הרבה ספרים ש"הכו בי" על פי הגדרתך..

כל כך הרבה..

ביניהם גם הספרים שציינת, כל החיים לפניו והציפור הצבועה.

הספר של יאז'י קושינסקי הציפור הצבועה כל כך הכה בי עד ש...הכיתי אותו בחזרה...

בעת התיאור של עקירת העיניים פשוט.. העפתי אותו בבעתה לקצה השני של החדר, ולא שבתי לקרוא בו מעולם מאז.

 

אבל יותר מאלו...

"הכו בי" (היתירו בי חותם עז) די הרבה ספרים אחרים.

בין הזכורים לי ביותר כרגע ב"שלוף" הם - "שתהיי לי הסכין" של דוד גרוסמן, והספר

"לו סלומה - האישה מן החלומות" של היינץ פטריק פטרס (ביוגרפיה).

 

אין ספק שהם הותירו בי חותם.

הראשון בתוכן המטלטל, בשפה ובמודל הגאוני של הספר,

השני בשל אנקדוטות מסוימות שבהן חשתי הזדהות מוחלטת עם הדמות שעליה מספרים, אנקדטות שבעטיין נוצרה בתוכי מערבולת לא קטנה...

 

 

מזדהה לגבי שתהיי לי הסכין. קראתי אותו באיזור תחילת גיל 20, ואני לא בטוחה שהיום היו לי את הכוחות שהספר הקשה הזה דורש.

 

צטט: עינת אטיאס 2007-12-25 08:56:51

ספר שגרם לי לטלטלה רגשית היה בזמנו "אהבה בימי כולרה".

 לא חושבת שהיום היה גורם לי לאותה טלטלה אבל אז, בגילי, עם היסטוריה של רומן רומנטי של בנות טיפשעשרה, הסיפור על האהבה הבלתי מתפשרת של פלורנטינו לפרמינה דאסה בהחלט שינה את ההסתכלות שלי על החיים.

 

ואם מדברים על טלטלות שקשורות בגבריאל גארסיה מרקס נזכרתי בכרוניקה של מוות ידוע מראש שהיה עבורי מטלטל בהחלט.

חשבתי וחשבתי, סקרתי את המדפים ומצאתי את הטלטלה שלי.  

 

בדרך אל החתולים של קנז שכתוב בצורה יוצאת דופן מופלאה.  

מדובר בספור שהדמויות שלו כולן (הן מרכזיות והן משניות) נכנסו לי ללב כמו פאזל פתלתל.

 

וכך נכתב עליו באתר המעולה של עם עובד.

המעגל הסגור של הזיקנה והחולי משקף כראי גרוטסקי ונוגע ללב את החיים שמחוצה לו, על היצרים, הפחדים, החלומות והבדידות שבהם.
בכתיבתו הרגישה והמדויקת, שכבשה לה מקום ייחודי בספרותנו, מתאר כאן המחבר את המראות והקולות, הקונפליקטים ורגעי החסד של גברים ונשים בערוב יומם, שבצירופם יוצרים סיפור רב עוצמה החורג מגבולות העולם המצומצם לכאורה שהם מתרחשים בו.

ניתן לקרוא פרק ראשון ממנו כאן-

http://www.am-oved.co.il/HTMLs/article.aspx?C2004=15650&BSP=15462 

 

תוכלו לראות את כריכתו כאן-

 http://www.am-oved.co.il/HTMLs/product.aspx?C1010=13907&BSP=12271

 

פשוט ספר חובה.

ספר שטילטל אותי כהוגן היה "חיי נישואים" של דוד פוגל. יצירת מופת, ספר גאוני. (בלינק יש המלצה וקצת יותר מדי פרטים על המסופר בספר, אבל חוץ מזה חותמת על כל מלה).

קראתי אותו אחרי צום קריאה כמעט מושלם של שנים, וכבר חשבתי שנגמלתי מהמוזרות הזאת - קַרְאָנוּת -  עד שמישהי, שכנראה הכירה בני אדם יותר טוב ממני, נתנה בי מבט אחד ואמרה "את קוראת ספרים, נכון? קחי, זה בשבילך, את תאהבי את זה".

 

 

כוכבית, תודה על הלינקים!! אקרא את "בדרך" בקרוב ממש. לדעתי, קנז  הוא בכיר סופרינו (ואדם עדין ומקסים באופן יוצא מהכלל). "התגנבות יחידים" שלו עדיין זכור לי כספר עוצמתי ומרתק במיוחד.