כל ספר שאנחנו קוראים משאיר בנו חותם: יש ספרים שמרגשים אותנו, יש ספרים שמצמררים. יש ספרים שמעציבים אותנו, ויש כאלו שמלהיבים. יש את אלו שמרתקים, סוחפים ומסקרנים, ויש את אלו שגורמים לנו להרהר.
ויש את הספרים שמכים בנו. ספר שמכה בנו הוא ספר שכשאנחנו מסיימים לקרוא אותו - אנחנו מרגישים כאילו מישהו הכניס לנו זבנג. כאילו משהו בתוכנו התערער.
נכון, אלו סיטואציות נדירות, ואני מאמין שבמשך חייו יכול אדם לקרוא אלפי ספרים, אבל רק ספורים מביניהם הם אלו שהיכו בו באמת.
אני רוצה לתת כאן שני ספרים שהיכו בי בעוצמתם:
הראשון הוא "כל החיים לפניו", של אמיל אז'אר. קראתי את הספר בנשימה עצורה, תוך כמה שעות. בסיומו הרגשתי כאילו מישהו הכניס לי "בומבה" לפרצוף - כאילו הסופר בא אלינו, מציב לנו מראה ענקית מול העיניים, ואומר לנו "תיראו את עצמכם - כמה שאתם מכוערים, ואתם כאן לבדכם". ימים שלמים אחר כך עוד התהלכתי בתחושה קצת סהרורית. קטעים מהספר, קולות ודמויות רצו בתוכי בעירבוביה וגרמו לי לתחושה של דיכאון, ריקנות ואפסיות.
ספר אחר שגרם לי לתחושה דומה (אם כי לא זהה בעוצמתה) הוא "הציפור הצבועה" של יז'י קושינסקי. אולי כיהודי קשה יותר לקרוא את הספר הזה, אבל קושינסקי עשה כאן כל מאמץ להסתיר את זהותו היהודית, והכיעור נפרש במלוא עוצמתו גם לקורא שאינו יהודי. במהלך קריאת הספר חשבתי לא אחת להפסיק, אין טעם לקרוא... אבל תמיד המשכתי. מאז קראתי את הספר עוד מספר פעמים.
הנה ציטוט מתוך הדף האחרון של כל החיים לפניו:
"זה לא נכון, שנשארתי שלושה שבועות על-יד הגופה של אמי המאמצת, מפני
שגברת רוזה לא היתה אמי המאמצת. זה לא נכון וגם לא הייתי מסוגל להחזיק
מעמד, מפני שנגמר לי הבושם. יצאתי ארבע פעמים לקנות בושם בכסף שנתנה לי
גברת לולה וגם גנבתי כמות כזאת. שפכתי עליה את הכל וצבעתי לה את הפנים
עוד ועוד כדי להסתיר את חוקי-הטבע, אבל היא הלכה והתקלקלה בכל חלקי
הגוף, משהו נורא, כי אין רחמים. כשפרצו את הדלת, כדי לראות מאין זה בא
וראו אותי שוכב על-ידה, התחילו לצרוח: הצילו, איזו זוועה, אבל קודם לא
חשבו לצעוק, כי לחיים אין ריח."
מה אתם אומרים, לכם יש גם ספרים שהיכו בכם?
הוספת תגובה על "ספרים שהיכו בי"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה