היי נורית יקרה,

שיר שדומה לשיר ארספואטי, רק על יצירת הציור, אולי "ארסארטי" ?(בתרתי משמע).

רַק עַל עַצְמִי לְצַיֵּר יָדַעְתִּי,

בְּצַר לִי מִבְצָר לִי בֵּיתִי.

תִּקְצָר הַיְּרִיעָה מְהָכִיל

אֶת, עוֹלָמִי שֶׁלִּי הַקָּט

שֶׁהִגְדִּיל עַמִּי

כָּל אֵימַת שֶׁאֶרְעַד בְּחִיל

עַל הַכָּן הַמּוּכָן והַבַּד.

מהשורה : בְּצַר לִי מִבְצָר לִי בֵּיתִי. אני מבינה את הבית הראשון שהציור משמש לדוברת כבריחה ממשהו - לציור, המשמש לה כבית, מצד אחד, ומצד שני, מעצם זה שהציור נעשה בתוך כתלי הבית, הבית הוא מבצרה, כי שם היא יכולה לברוח לתוך הכן.

ואז, השורות:

תִּקְצָר הַיְּרִיעָה מְהָכִיל

אֶת, עוֹלָמִי שֶׁלִּי הַקָּט

שֶׁהִגְדִּיל עַמִּי

תִּקְצָר הַיְּרִיעָה - כאן בתרתי משמע, גם במובן המקובל - המטאפורי, וגם במובן הפיזי, תקצר יריעת הבד מלהכיל את כל עולמה הקט, שבזכות הציור הגדיל עמה.

לְבַד

נִדֶּפֶת עִם רוּחַ הַזְּמַן

כִּמְעַט

כְּעָלֶה תְּאֵנָה. לְלֹא תּוֹאֲנָה

השורות האחרונות כאן,  מראות על הבדידות, ומתחברות כאן, לדעתי, לבריחה אותה ציינתי בניתוח הבית הראשון, שהזמן רק עובר, מעצמו, בלי שאפשר לעשות משהו מולו - כְּעָלֶה תְּאֵנָה.

אבל אין לה תואנות.

מְכַסָּה אֶת הַגָּלוּי

וּמְגַלָּה אֶת הַלֹּא צָפוּי,

כָּל אֵימַת

שֶׁאֲנִי עַל הַבַּד.

השורות הראשונות כאן לעיל מדברות על הצורך לכסות את מה שנראה לה כגלוי, ואז מתוך הכסות הזאת, לגלות את הלא צפוי - כָּל אֵימַת שֶׁאֲנִי עַל הַבַּד. כל זמן שהיא עדיין מציירת -  שמה עצמה על הבד.

המילה אֵימַת כאן יכולה מצד אחד להיות 'אי-מתיי' שאני על הבד, אבל גם במשמעות של 'איימה' - פחד ויראה - חשש, אולי חשש לחשוף את שנראה לה גלוי.

נורית, יקרה,

שוב שיר מקסים. את יודעת להשתמש תמיד בדימויים יפים ונכונים מאוד למה שאת רוצה לתאר, וליצור מהם דו-משמעויות מקסימות ומעניינות.

תודה,

ג.ע.2

צטט: ג.ע. 2 2011-08-19 13:19:44

היי נורית יקרה,

שיר שדומה לשיר ארספואטי, רק על יצירת הציור, אולי "ארסארטי" ?(בתרתי משמע).

 

 

 

רַק עַל עַצְמִי לְצַיֵּר יָדַעְתִּי,

בְּצַר לִי מִבְצָר לִי בֵּיתִי.

תִּקְצָר הַיְּרִיעָה מְהָכִיל

אֶת, עוֹלָמִי שֶׁלִּי הַקָּט

שֶׁהִגְדִּיל עַמִּי

כָּל אֵימַת שֶׁאֶרְעַד בְּחִיל

עַל הַכָּן הַמּוּכָן והַבַּד.

 

 

מהשורה : בְּצַר לִי מִבְצָר לִי בֵּיתִי. אני מבינה את הבית הראשון שהציור משמש לדוברת כבריחה ממשהו - לציור, המשמש לה כבית, מצד אחד, ומצד שני, מעצם זה שהציור נעשה בתוך כתלי הבית, הבית הוא מבצרה, כי שם היא יכולה לברוח לתוך הכן.

 

ואז, השורות:

 

תִּקְצָר הַיְּרִיעָה מְהָכִיל

אֶת, עוֹלָמִי שֶׁלִּי הַקָּט

שֶׁהִגְדִּיל עַמִּי

 

 

תִּקְצָר הַיְּרִיעָה - כאן בתרתי משמע, גם במובן המקובל - המטאפורי, וגם במובן הפיזי, תקצר יריעת הבד מלהכיל את כל עולמה הקט, שבזכות הציור הגדיל עמה.

 

      

 

לְבַד

נִדֶּפֶת עִם רוּחַ הַזְּמַן

כִּמְעַט

כְּעָלֶה תְּאֵנָה. לְלֹא תּוֹאֲנָה

 

 

השורות האחרונות כאן,  מראות על הבדידות, ומתחברות כאן, לדעתי, לבריחה אותה ציינתי בניתוח הבית הראשון, שהזמן רק עובר, מעצמו, בלי שאפשר לעשות משהו מולו - כְּעָלֶה תְּאֵנָה.

 

 

אבל אין לה תואנות.

 

 

מְכַסָּה אֶת הַגָּלוּי

וּמְגַלָּה אֶת הַלֹּא צָפוּי,

כָּל אֵימַת

שֶׁאֲנִי עַל הַבַּד.

 

 

השורות הראשונות כאן לעיל מדברות על הצורך לכסות את מה שנראה לה כגלוי, ואז מתוך הכסות הזאת, לגלות את הלא צפוי - כָּל אֵימַת שֶׁאֲנִי עַל הַבַּד. כל זמן שהיא עדיין מציירת -  שמה עצמה על הבד.

 

 

  

 

 

 

המילה אֵימַת כאן יכולה מצד אחד להיות 'אי-מתיי' שאני על הבד, אבל גם במשמעות של 'איימה' - פחד ויראה - חשש, אולי חשש לחשוף את שנראה לה גלוי.

 

 

נורית, יקרה,

 

שוב שיר מקסים. את יודעת להשתמש תמיד בדימויים יפים ונכונים מאוד למה שאת רוצה לתאר, וליצור מהם דו-משמעויות מקסימות ומעניינות.

 

 

תודה,

 

 

ג.ע.2

 

 

גברת פסנתר שלום לך,

שוב תודה על ההתייחסות, ואני מודה שאת מגיעה ונוגעת היטב בשירי.

היפה הוא שאת יודעת להבין את מה שכיוונתי אליו, וגם מוסיפה ומגלה לי מה שכיוונתי ולא ידעתי.

אני אוהבת לראות את הדרך שבה את מלווה את השיר וכמובן שמחה שאהבת אותו.

תודה תודה

ושבת שלום

נורית