זו פניה אישית, ממני אליך, אבא או אימא. יש לה רק מטרה אחת. להציל לילד שלך את החיים. לא במובן הפיזי של המילה חלילה, אלא את איכות החיים. למה זה חשוב לי? כי הילדים שלך, ממש כמו הילדים שלי, הם הדבר הכי חשוב בעולם!

כדי שיהיה לך ברור שאני לא איזה הוזה אציין רק, שמזה 11 שנים שאני מוביל בהצלחה רבה אין ספור תהליכים אישיים וקבוצתיים לפיתוח מצוינות אישית ומימוש פוטנציאל אישי. מתוכם 4 שנים במסגרת פרוייקט מיכא"ל (מיצוי כישורים אישיים למצוינות), עם עשרות בני נוער, הנחשב ל"קורס הטיס" של משרד החינוך. אם חשוב לך לקרוא עלי עוד, אפשר לעשות זאת בקישור כאן.

חשוב לי לציין שאני מלא הערכה למורים, מנהלים ולעוסקים בחינוך. אוהב אותם אהבה גדולה. אין לי אליהם שום טענה. ברור לי שהם עושים הכי טוב שאפשר בתנאים בלתי אפשריים. הם לא אשמים, בדיוק כשם ששר החינוך לא אשם. אף אחד, אף פעם לא לימד אותם אחרת.

עוד שיתוף קטן. בכל הנוגע לתעשיית האבחונים אני מרגיש לגמרי כמו ההוא בסיפור בגדי המלך החדשים. ניצב בודד וזועק שהמלך הוא ערום. בכל יום, כל שבוע וכל חודש, עשרות, מאות ואלפים של הורים שאכפת להם מילדיהם, שמאמינים בתום לב שהם עושים את הדבר הכי נכון עבורם, משלמים כסף, רק כדי לדפוק לילד את החיים. אני רוצה לצעוק: די! עצרו את הדבר הזה!

כדי להבין מה הסיבה שאני טוען טענה כה קשה וחמורה, צריך להבין מה הדבר הכי חשוב שיבטיח את הצלחת הילד שלך בחייו. הדבר הזה מתמצה בשתי מילים: "דימוי עצמי".

מה זה דימוי עצמי? זו תמונת הדמיון של האדם על עצמו. האם זה אובייקטיבי או סובייקטיבי? סובייקטיבי לגמרי. כלומר, אם אדם מאמין שהוא לא מספיק טוב, לא חשוב כלל מה רואים או מה אומרים אלו שמסביבו. מה שקובע זה מה אותו אדם רואה כאשר הוא מתבונן במראה שעל הקיר.

מה הדבר הכי חשוב לצורך הצלחה בחיים? דימוי עצמי! אם הוא גבוה, כך תראה העשיה שלו, ובהתאם גם התוצאות. כלומר, בדרך כלל זה יהיה אדם אקטיבי, יוזם, שיודע לקחת אחריות על חייו. אם הוא נמוך, העשיה תהיה נמוכה וכך גם התוצאות. בדרך כלל זה יהיה אדם פסיבי, מובל במקום מוביל. דימוי עצמי זו מחשבה בלתי מודעת. היא שקופה לאדם, אבל למרות זאת מאוד מאוד משפיעה.

איך נולד דימוי עצמי? בדרך כלל הוא מתגבש בגיל הילדות המוקדמת. רצף של אירועים שהילד, ב"עזרת" הוריו, מוריו, או חבריו, שם על זה רצף של פרשנויות. ילד לא נולד עם "ידיים שמאליות" או "בלי חשיבה מתמטית".

ילד נולד ללא כל פחד. הוא לא יודע פחד מהו, עד שלמד אחרת בעזרת הוריו, מוריו, או חבריו. הוא גם נולד מוכשר בכל תחום, עד שאחד מאלו הוכיחו לו ש"אין לי כישרון לציור" או ש"אין לי שמיעה מוסיקלית". ילד נולד שלם. לא מושלם, שלם! לא חסר בו דבר ואין לו שום בעיה, בשום תחום!

ואז קורה משהו. מתרחש אירוע. למשל, הילד נכשל בחשבון. "אין לך חשיבה מתמטית" אומרים לו הוריו או מוריו, והילד מאמין. כי מה הוא מבין?! הוא מצייר ציור ומישהו מהחברים מגחך. הגיחוך הזה כואב. הילד שם על זה פרשנות בלתי מודעת שתלווה אותו כל חייו, האומרת "אין לי כישרון לציור"! מבחינתו זאת עובדה! מכיוון שהוא לא רוצה שוב לחוש את הכאב הזה, הוא לא יצייר יותר.

אז איך נוצר דימוי עצמי? אירוע המתרחש בדרך כלל בשלב הילדות המוקדמת, מוביל לזה שהילד שם עליו פרשנות כלשהי, סיפור: "אני לא מספיק טוב"., "יש לי בעיה ב...", "אין לי כישרון ל....". כך נוצרת לה מוגבלות או נכות, שאדם מקבל על עצמו בהתנדבות, לשארית ימיו.

האם אפשר לשנות דימוי עצמי? בהחלט כן, אבל נשאיר את זה למאמר אחר.

כדי להבין מה הסיבה שאני טוען את שטוען, צריך להבין גם את משמעות המונח הזה שנקרא "הצלחה". זהו מונח שמרבית האנשים לא מבינים, וזו רק אחת הסיבות מדוע מרבית האנשים לא נמצאים שם.

הצלחה, לגישתי, זו היכולת של אדם לחיות חיים של סיפוק והגשמה, כאשר שפע חומרי הוא רק תוצר לוואי של כל אלו. למשל, אדם עוסק בנגרות כי הוא אוהב את התחום וזה יוצר לו סיפוק בחייו. אנשים שעוסקים במשהו שהם אוהבים, עושים זאת בדרך כלל טוב. אנשים אחרים רוצים לקנות מהם או ללמוד מהם. כלומר, העיסוק שלו יוצר לו בחייו שפע גדול. זו בעיני הצלחה!

מה הסיבה שהורים לוקחים ילד לאבחון? הורים רוצים באופן טבעי שהילד שלהם יצליח בלימודים! כי הם מאמינים שזה חשוב. מה יותר חשוב, שהילד יצליח בלימודים או יצליח בחיים? האם יש קשר בין הצלחה בלימודים להצלחה בחיים? לא, אין קשר כזה. הצלחה בלימודים אין לה שום קשר ליכולת של אדם להצליח בחייו, כלומר ליכולת לחיות חיים של סיפוק והגשמה! הצלחה בלימודים ממש לא מבטיחה הצלחה בחיים, וכך גם הפוך!

למה אין קשר בין הצלחה בלימודים להצלחה בחיים? זו גם שאלה חשובה שנשאיר למאמר אחר!

אבא או אימא יקרים. כנסו בבקשה לנעליו של ילד או ילדה בני 6 או 8, או לנעלי נער או נערה בני 12-13, שחטאם היחיד הוא שמשעמם להם בכיתה כי יש שם מורה משעממת, כי בית ספר זה מקום משעמם! הם עסוקים בדברים אחרים, הרבה יותר חשובים עבורם מאשר להקשיב למורה. והם גם לא מכינים שיעורי בית כי ממש לא מענין אותם להכין שיעורים כאלה, וגם לא לומדים כי ממש לא מענין אותם ללמוד את מה שמלמדים שם.

כנסו לנעליו של אותו הילד או הילדה העומדים מול המורה או ההורה שמביט בו ואומר לו: "ילד יש לך בעיה. בוא ניקח אותך לאבחון כדי לראות איזה בעיה יש לך, ילד". המסגרת משעממת אבל הבעיה היא של הילד!

אימא או אבא יקרים, איך לדעתך מרגיש הילד שההורים שלו לוקחים אותו לאבחון ועכשיו הוא גם מקבל אישור רשמי על כך שמצאו אצלו "בעיית קשב וריכוז". האם זה משרת את הדימוי העצמי של הילד או מחבל בו? האם זה פותח בפניו אפשרויות או סוגר? האם זה מגדיל או מקטין אותו?

נכון, הילד יקבל יותר זמן בבחינה, ונכון הוא יקבל הכל 100 בתעודה. ונכון, הוא יתקבל ללימודי מחשבים באוניברסיטה וגם שם הוא יסיים בהצטיינות יתרה. אז מה? האם זה מבטיח את הצלחתו בחיים? לא, כי אין שום קשר בין הצלחה בלימודים להצלחה בחיים!

האבחון הזה בגיל 6 או 8 דופק לילד שלך את הדימוי העצמי ודופק לו את החיים, ולא משנה כמה תעודות הצטיינות יתרה יש לו. מדהים כמה בני 20 ובני 30 אני פוגש שחיים באמונה ש"אני אפס" או ש"אני לא שווה" רק כי בגיל 6 או 8 לקחו אותם לאבחון.

אימא ואבא יקרים. לילד שלך אין שום בעיה, מלבד הגישה שלך אליו. הבעיה היא רק אצלך! הוא נולד שלם, לא מושלם. בית הספר זו הבעיה! זו מסגרת שבמרבית המקרים משעממת! כך היה לך וכך זה גם עבורו. אם הילד שלך לא לומד, מזה אומר עליו? כלום! מה זה אומר על סיכויי הצלחתו בחיים? כלום!

אין ילדים עם בעיית קשב וריכוז! יש ילדים שונים, עם צרכים שונים, שמתפתחים באופן שונה, כדי להיות אנשים שונים, עצמאים. זהו! הילדים החכמים והנבונים ביותר, הם אלו שנפגעים ראשונים, כי הם גם הכי משועממים. הם הכי חשופים לאמירות של הורים ומורים: "ילד, יש לך בעיה..."!

אבא ואימא יקרים, לקחת את הילד לאבחון? דפקת לו את החיים! הילד שלך זקוק ממך רק לדבר אחד: אהבה! מה זה אומר? פשוט קבלה ללא תנאי! היכולת שלך לקבל אותו כמות שהוא, גם כאשר הוא לא מכין שיעורים, גם כאשר כל התעודה שלו שליליים. האם הוא מדהים, חכם, יפה בתנאי ש...?!

הדבר האחרון שהוא צריך ממך זה ירידות עליו, גערות, או אמירות בוטות: "אתה עצלן, טיפש". הוא צריך עזרה ממך. הוא צריך שילמדו אותו, לא איך להצליח בלימודים, אלא איך להצליח בחיים, איך לקחת אחריות על חייו? אלה שני דברים שונים לחלוטין.

אבא ואימא יקרים. אנא עזרו לי לזעוק את זעקת הילד שלך, שלי, שלנו. אם לדעתך הכתוב כאן חשוב, וחשוב שיגיע לידיעת כמה שיותר אנשים, אנא שתפו את החברים שלכם בפייסבוק, צטטו ממנו בפוסטים שלכם. העבירו את זה לכל העולם ואשתו גם! יש אין סוף דרכים להתעלל בילדים. תעשיית האבחונים היא רק עוד דרך!

נכתב באהבה עבור אבא או אימא, למען הדבר הכי חשוב בעולם, הילד שלך!

רובי שטיינר
ללמוד איך לאפשר לילדך להצליח

נ.ב.

 יש כאן סרטון חשוב בן שתי דקות שממצה את הסוגיה. הביטו בו

אנשי המשפחה, כאילו מה? אין לכם מה לומר על הדברים?! כולם כאן מסכימים עם הכל, או שאולי היחיד שנכנס לפורום הזה הוא הגנן שעושה ניקיון פעם בשבוע?!

         במשך קרוב לעשרים שנה, לא היה מקרה אחד של דיסלקציה בסדברי-ואלי. איש איננו יודע בדיוק מדוע. הסיבה לדיסלקציה, האופי של הדיסלקציה, הקיום עצמו של הדיסלקציה כהפרעה תפקודית אמיתית הם עניין של מחלוקת חריפה. מומחים מסוימים טוענים שעד כדי 20% מהאוכלוסייה סובלים ממה שמשערים כהפרעה.

         העובדה היא שאנחנו מעולם לא ראינו אותה בבית-הספר. יתכן שזה בגלל שמעולם לא הכרחנו איש ללמוד לקרוא.

         עניין הקריאה מעמיד אותנו במבחן קשה. כמו עם כל דבר אחר, אנו מניחים ליוזמה לבוא מצד הילד. אין הפצרות מצידנו.  איש אינו אומר, "תלמד לקרוא עכשיו!"  איש אינו שואל, "האם היית רוצה ללמוד לקרוא עכשיו?" איש אינו רומז, "האם אינך חושב שזה רעיון טוב אם היית  לומד לקרוא עכשיו? "ואיש אינו מציע, בהתרגשות מזויפת, "האם אינך חושב שלקרוא יכול להיות כיף?" האני מאמין שלנו הוא: חכה לתלמיד שיעשה את הצעד הראשון.

         קל לעמוד על אמונותיך כאשר הדברים מסתדרים כפי שכולם היו רוצים. קחו למשל את  משפחתי. בננו הבכור התעניין לראשונה בקריאה בגיל חמש. עד גיל שש הוא למד לקרוא בכוחות עצמו. בלי בעיות. הכל "הסתדר" מצוין.

         אז הגיע תורה של בתנו, שנתיים וחצי יותר צעירה. כמו עם כל אחד אחר בבית-הספר, חיכינו שתבקש שנלמד אותה לקרוא -- או שהיא תלמד את עצמה. חיכינו. וחיכינו. וחיכינו.

         זה שהיא עוד לא קראה בגיל שש היה בסדר, בעיני העולם.

         זה שהיא עוד לא קראה בגיל שבע לא היה כל כך לרוחם של האנשים. סבים, מכרים, החלו להפגין אי-שקט, זרקו רמזים לעברנו.

         זה שהיא לא קראה בגיל שמונה הייתה שערורייה מבחינת המשפחה והמכרים.  הם ראו אותנו כהורים עבריינים.  בית-הספר?  טוב, בית-הספר יכול היה בקושי להיות בית-ספר ראוי לשמו אם הרשה לבני שמונה לא לדעת קרוא וכתוב בלי לנקוט בצעדים מתאימים לתיקון המצב.

         בבית-הספר נראה היה שאיש לא שם לב לכך בכלל. רוב חבריה בני השמונה ידעו לקרוא.  חלקם לא ידעו. לה עצמה לא היה איכפת. ימיה בבית-הספר היו עסוקים, ומאושרים.

         בגיל תשע, היא החליטה שהיא רוצה לקרוא. אינני יודע מדוע החליטה דווקא  אז, והיא לא זוכרת. בגיל תשע וחצי, היא קראה באופן  מושלם. היא הייתה מסוגלת לקרוא כל דבר.  היא לא היוותה "בעיה" עבור איש עכשיו. ברור, היא מעולם לא היוותה בעיה.

         הניסיון האישי שלנו הוא אופייני לחלוטין, בבית-הספר שלנו, חלק מהילדים קורא מוקדם, חלק קורא מאוחר. כולם קוראים כאשר הם מוכנים, אף לא דקה קודם. כולם במוקדם או מאוחר קוראים, בסדר גמור.

         אחדים מהקוראים המאחרים לקרוא הופכים לתולעי ספרים. אחדים מהקוראים  המקדימים לקרוא שולטים במיומנות ולאחר מכן לעיתים רחוקות פותחים ספר.

         אין לנו אפילו ספר בסיסי אחד ללימוד קריאה בבית-הספר. לא אלפונים מכיתה א', מכיתה ב', מכיתה ג'. תוהה אני כמה מבוגרים, חוץ ממורים מקצועיים עיינו פעם באלפון בסיסי. הם פשטניים בצורה מטמטמת, משעממים ובלתי רלוונטיים. לילד המודרני, הניזון מהרחוב, מהטלוויזיה ומהמחשב, ספרים אלה יכולים רק להיראות לו טיפשיים ותו לו. כמובן, מעולם לא ראיתי ילד לוקח ספר כזה על מנת לקראו להנאתו.

         בעצם איש בבית-הספר איננו מוטרד במיוחד בנוגע לקריאה. רק זאטוטים בודדים מבקשים עזרה בכלל כאשר הם מחליטים ללמוד.  נראה שלכל ילד השיטה שלו. מקצתם לומדים כשמקריאים להם, כאשר הם לומדים את הסיפורים בעל פה ולבסוף הם קוראים אותם. מקצתם לומדים מקופסאות דגנים, אחרים מהוראות של משחקים, אחרים משלטי רחוב.  אחדים מלמדים את עצמם צלילי אותיות, אחרים הברות, אחרים מילים שלמות.  למען האמת, לעיתים נדירות אנו יודעים כיצד הם עושים את זה, ולעיתים נדירות הם יודעים לומר לנו. יום אחד שאלתי ילד שזה עתה למד לקרוא, "כיצד למדת לקרוא?" תשובתו: "זה היה פשוט. למדתי ב'פנים' למדתי ב'חוץ'.  ואז ידעתי לקרוא.

         מתברר שאצל ילדים קריאה דומה מאד לדיבור. החברה איננה מציבה ילדים בשיעורי  דיבור. (יתכן שזה רק בגלל שהם בעצם לומדים לדבר בטרם בית-הספר תופס אותם. אני מניח שאם בני שנה היו פוקדים את בית-הספר, היו שעורי דיבור גם כן, ביחד עם סידרה שלמה של "הפרעות-דיבור" שזה עתה נתגלו). למעט מאד ילדים חסרי מזל יש הפרעות דיבור תפקודיות שיש צורך לטפל בהן. הרוב המוחץ איכשהו -- ואיש אינו יודע כיצד -- מלמד עצמו לדבר.

         מדוע ילדים לומדים לדבר? העובדה היא, שתינוקות מוקפים בעולם של בני-אנוש אשר מתקשרים ביניהם באמצעות הדיבור. אין דבר אשר ילדים רוצים יותר מאשר לשלוט בעולם זה.  נסו לעצור בעדם! מאבקו של הילד ללמוד לדבר הוא עלילת-גיבורים של נחישות והתמדה.

         אותו הדבר קורה עם הקריאה בסדברי-ואלי. כאשר מניחים את הילדים לנפשם הם  מגלים בעצמם במוקדם או במאוחר שבעולמנו, המילה הכתובה היא מפתח קסמים לידע כאשר הסקרנות מובילה אותם לבסוף לחפוץ מפתח זה, הם הולכים בעקבותיו באותה הנאה שהם מפגינים בכל עיסוקיהם האחרים.

         וזה הרבה יותר קל עבורם מאשר ללמוד לדבר. הם מבוגרים יותר ומנוסים יותר בלימוד דברים חדשים. הם יודעים מהי שפה, כיצד זה פועל, מהן מילים. ללמוד לקרוא לוקח להם פחות זמן ומאמץ מזה הנחוץ ללמוד לדבר.

         כתיבה זה שוב סיפור אחר.

         ילדים רבים רוצים לא רק לכתוב אלא גם לכתוב יפה. זה עניין של אסטטיקה. אזי הם  הולכים אל מישהו ללמוד האמנות לכתיבה תמה. זה כמו לצייר או לרקום.

         תפישת הכתיבה כמיומנות אסתטית יכולה לפעמים להוביל לדברים משונים ממש. אין זה  נדיר לראות ילדים קטנים מבלים שעות בלימוד כתיבה תמה. אולם זה מוזר כאשר מתברר שמחציתם לא יודעים לקרוא!

         "מדוע אתה לומד כתיבה תמה אם אינך יודע לקרוא?" לעיתים שאלתי.

         "כי זה יפה" משיבים.

         אחדים מהילדים לומדים כתיבה כאמנות, לאחר מכן מתעניינים במשהו אחר ושוכחים את זה. מספר שנים מאוחר יותר הם לומדים לקרוא, ואז לומדים לכתוב מחדש פעם נוספת!

         אני מניח שזה כדאי לחזור על לימוד הכתיבה מחדש. בסדברי-ואלי אף ילד עוד לא אולץ,נדחף, הואץ, פותה, או שוחד ללמוד לקרוא לא הייתה אצלנו דיסלקציה. אף אחד מבוגרינו איננו אנלאפבית אמיתי או תיפקדי. אחדים מבני השמונה הנם כאלה, אחדים מבני העשר הנם  כאלה, אפילו פה ושם אחד בן שתיים עשרה. אולם בזמן שהם עוזבים לא ניתן להבדיל ביניהם.  איש אשר פוגש את תלמידינו המבוגרים יותר, לעולם לא יוכל לנחש את הגיל שבו הם למדו קרוא וכתוב לראשונה.

[פרק 5, קריאה וכתיבה (ודיבור), סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי, דניאל גרינברג, 1987.] 

צטט: dang0 2011-04-23 15:23:57

רובי שלום, שמי דן, בן 25, במשך שנים סרבתי להפצרות ההורים ללכת לאבחון (עוד מימי התיכון) וזאת כיוון שלא רציתי לתלות אי הצלחות בחוסר יכולת מסוים (מאובחן ומאושר רפואית). לפני חצי שנה לאחר הבנה והכרה בתסכול ובקשיים שהעורמו עלי במצב הקיים עברתי אבחון ונתגלו הנחתות בתחומים רבים. חשוב לציין כי אני לא "מקרה קשה" של הפרעות קשב וריכוז אך מספיק קשה על מנת לקבל הארכות זמן,שימוש במחשבון, ודפי נוסחאות מורחבים. בתור בוגר מיכא"ל (תיכון) ובוגר של מספר סדנאות למיומנויות למידה אני מוכרח להודות, נכון זה עוזר, ולרעיה יש לי תעודת בגרות עם ציונים מספקים לאקדמיה, אך, בעולם האקדמי אשר מושך ומותח את גבולות היכולת אין די בכלים הללו (לפחות אצלי) וללא התוספות ואו תוספות כלכליות (לשיעורים פרטיים) אין יכולת קיום לאדם עם ההפרעה הקטנה ככל שתהייה. את זה למדתי על בשרי לאחר ניסיון של שנתיים להגיע למוסד אוניברסיטאי ללא אבחון, ללא הצלחה, התפשרות על מקצוע על אף סלידתי ממנו רק בגלל עמידה בתנאי קבלה, נשירה מהמקצוע, תחילת מסלול חדש לאחר אבחון במכללה במקצוע אותו רציתי שלוש שנים לפני (ערב שחרורי מהצבא) יכול להיות שהכתבה שלך עסקה בילדים, אבל הילדים האלה יגדלו להיות בגירים וכנראה שבשלב מסוים יאלצו להתמודד עם הקשיים שלהם (ע"ע אקדמיה), זה שהם לא אובחנו לא אמר שבראש אין להם הנחתות יכולת שהם הסיקו לעצמם במהלך השנים כתוצאה מכשלונות מסוימים. ולכן אני חושב שאין בושה ללכת לאבחון בשלב התיכון, להכיר בבעיות, להכיר את ההקלות ולחיות לצידן. אין לי ספק שה"בעיות" האלה יכולות להפוך ליתרונות אך לצערי במערכת החינוך שלנו אין להם מקום כיוון שהיא אינה מבוססת מציאות אשר קוצבת זמנים ומאלצת יכולות זכרון ספציפים. לכן, המלצתי כמקרה פרטי שלי ללא ידע בתחום, גש לאבחון (בטל או אשרר חשדות שגם ככה קימים) למד לחיות לצד ה"הבעיות" ולצמוח בעזרתן ולידן.

דן שלום,

ראה כיצד מערכת החינוך מטעה את הלומדים בה (כנראה הטעתה גם אותך):

"החינוך המיוחד" -- מפעל אצילי אשר הוקרב על מזבח הסטנדרטיזציה.    

הקדמה

ההומוגניזציה(1) ההולכת וגוברת בבתי-הספר שלנו היא ללא ספק הסיבה העיקרית שביסוד עלייתם הפתאומית והמהירה של עלויותיהם (על חשבון ההורים ומשלם המסים). להלן הייתי רוצה להתמקד בתוצאה היקרה, והמזיקה ביותר של הסטנדרטיזציה(2): העלייה האסטרונומית שחלה בעשורים האחרונים במספר התלמידים המוגדרים כבעלי "צרכים מיוחדים"(3).  

היסטוריה    

נחוצה פרספקטיבה מסוימת כדי לטפל בנושא רגיש, באופן כה קיצוני. תקופה מאד ארוכה, בתי-הספרהרגילים לא טיפלו בילדים אשר סבלו מליקויים אורגניים שהיקשו באופן רציני על התפקוד הגופני ו/או השכלי שלהם. ילדים אלה נהפכו למצורעים; הם הוגלו למוסדות מחרידים אשר החזיקו אותם רחוק מהעין הציבורית והותירו אותם בלתי מצוידים להתמודדות עם החיים, למעשה בכל רמה. כאשר החלטנו באופן קיבוצי, במקום להוציא, לכלול את הילדים האלה, כחלק מהחברה, היה זה אות להארה נעלה של תרבותנו. אזרחי ארץ זו בחרו ברצון לשאת בטרחה ובהוצאה לספק מקום לילדים אלה בתוך מערכת החינוך, ועשו כל מאמץ להעניק להם חיים יצירתיים עד כמה שאפשר.

במילים פשוטות, כך קרה שהחינוך ל"צרכים מיוחדים" התחיל, ומעט אנשים היו צרי-עין לגבי ההוצאה הנוספת אשר הייתה נחוצה כדי לטפל באנשים מחוסרי המזל האלה שהיו אחינו ואחיותינו. אמות-המידה לקבלתם של ילדים לתכניות אלה היו מוגדרות במידה סבירה במונחים של חוסר תפקוד שניתן למדידה, מבוססות על נתונים פיזיולוגיים אשר ניתן היה לצפות בהם -- תגובות נירולוגיות, תפקודים ניורומוטוריים, תגובות ניורו-פסיכולוגיות, התנהגות קינסטטית, וכד'. את רוב האבחנות אפשר היה ליחס להפרעות ביולוגיות אשר ניתן היה לצפות בהן מתחת למיקרוסקופ.

המצב כיום 

ואז, במהירות מדהימה, משהו נורא קרה ל"מערכת החינוך לצרכים מיוחדים", אשר נוצרה בתמימות, מתוך כוונות טובות: היא הפכה לכלי בידי מערכת חינוך הכפופה לסטנדרטיזציה. תוך שנים אחדות, מורים ויועצים ופסיכולוגים של בתי-ספר, ולבסוף הורים חרדים אשר דעתם הוסחה  על ידי דרישות בתי-הספר, כולם התחברו יחד כדי לעשות מ"החינוך המיוחד" גנזך לכל הילדים אשר לא התאימו בדיוק לתבנית הסטנדרטית. ילדים אשר בימים עברו היו מצרפים אותם בחפץ לב לכיתות -- ילדים אשר היו יותר פעילים מאשר אחרים, או פחות מרוכזים, או יותר מעוניינים בדברים אחרים מאשר בשיעורים בהם השתתפו, או שהיו להם כשרנות ונטיות בלתי מקובלים, או שלמדו נושאים שונים בקצב שונה -- כל אלה נלקחו מהכיתה הסטנדרטית, לתוך כיתות של צרכים מיוחדים. ברדיפה המאוד אכזרית אחרי האחידות, בוטל הגיוון הנפלא של הכיתות מהימים עברו, למען המטרה, אשר גוברת על הכל, להשיג כיתה משוחררת מגורמים המסיחים את הדעת, אשר מכילה רק "ילדים טובים" שהם צייתנים, רגועים, קשובים, עושים את שעורי-הבית שלהם, ומעל הכל משיגים ציונים טובים בסוללה אחרי סוללה של מבחנים סטנדרטיים, אשר גדלים במספר ובהיקף כל שנה.

כדי להשיג הומוגניזציה זו של הכיתה, צריך היה "לאבחן" ולהגדיר את כל הילדים הלא-סטנדרטיים כ..חולים במחלה איזושהי, אשר תצדיק את הוצאותיו של החינוך המיוחד.  וכך, בעשור או בשני העשורים האחרונים, קם צבא רב של מה שקוראים הפרעות -- חסר בריכוז, הפרעה של היפראקטיביות, הפרעות בקריאה, הפרעות קוגניטיביות, ועוד רבות אחרות -- אשר לא התחקו, או לא ניתן היה להתחקות, אחרי אף אחת מהן כדי להגדירן כתפקוד פיזיולוגי לקוי כלשהו. אבחנות פסבדו-מדעיות אלו הביאו לידי כך שעל דור שלם של ילדים לא-סטנדרטיים תודבק תווית של בעלי תפקוד לקוי למרות שהם אינם סובלים משום דבר, חוץ מהמחלה: שהם מגיבים בכיתה בצורה שונה מהתלמיד הצייתן והנוח הממוצע. כאשר תהליך זה של הדבקת תוויות והפרדה מופעל על מבוגרים -- כפי שנעשה בברית-המועצות במשך דורות אחדים -- קמה זעקת מחאה כללית אשר מגנה את התופעה כביטול מרושע של החופש והגוון האינדיבידואליים. אבוי, כאשר אותו תהליך מופעל יום-יום על יותר ויותר ילדים דווקא בארצנו, בקושי קם קול מחאה אחד. והמעטים האלה אשר מתנגדים, ננזפים קשות על כך שהם תוקפים את בתי-הספר!

פתרון  

ביטול הסטנדרטיזציה של הצעדה-הצפופה (lockstep system) בבתי-הספר, החל מטרום-בית-הספר והלאה, יכול לבטל למעשה בין-לילה את רוב ההוצאות של החינוך המיוחד המכבידות עלינו, ואשר מאיימות לסבך אותנו בסחרור עולה ואין סופי של דרישות מימון. כל מה שהיה נותר וכל מה שצריך להיוותר הוא ה"חינוך המיוחד", כפי שהובן עם היווצרותו, הדואג בשקידה לילדים בעלי לקויים אמתיים אשר ניתן לזהותם מבחינה פיזיולוגית. 

מצב בבתי הספר   

כפי שאני אומר חזור ואמור, מה שאנחנו רואים בבתי-הספר שלנו היא ההתנהגות המיואשת של מחנכים אשר דורשים להחזיק בפעולה מערכת מיושנת ובלתי שייכת. בתי-הספר הנפוצים היום מוקפים כישלון, וכפי שממשלות ומנגנונים ביורוקרטים תמיד עושים, הם חוזרים בעצמה מחודשת לנוסחאות הישנות אשר כשלו. הם הופכים למגבילים יותר, למכבידים יותר, ליקרים יותר, לנתונים יותר למליצות וקוראים לפטריוטיות מוגזמת או עיוורת. בינתיים, החיים עוקפים אותם, והם, או שישתנו בעצמם, או שההיסטוריה תאלץ אותם להשתנות בכוח.

מי יכול להטיל ספק בכך? רוב העולם הקומוניסטי התפטר תוך מספר חודשים מההומוגניזציה הנוקשה שלו. מחנכים יפנים בולטים מתמודדים עם נטישת מערכת חינוך המגבילה ביראה, אשר מפיקה כל כך מעט בדרך של מחשבה מקורית או של התנהגות עצמאית. כמה זמן יעבור בטרם תיפטר מדינת ישראל -- והעם היהודי – "אור לגויים", מהאזיקים של הסטנדרטיזציה הנוקשה בבתי-הספר שלה, ותיפתח סוף-סוף את מערכת החינוך שלה להשפעתם היצירתית של הגיוון, השוני, והשינוי ? 

-------------------------------------

(1) הומוגניזציה של בית-הספר / כיתה הומוגנית.- כיתה שתלמידיה שווים זה לזה בהתפתחותם, בכישרונותיהם,  ובידיעותיהם.

(2) סטנדרטיזציה של העיסוק של התלמידים ושל המורים.

סטנדרטיזציה.-  צמצום מספר הסוגים השונים של תוצרת מסוימת והעמדתו על דוגמה טיפוסית אחת או דוגמאות טיפוסיות אחדות.

(מלון לועזי-עברי, דן פינס. הוצאת עמיחי, תל-אביב. 1964)

(3) הומוגניזציה וסטנדרטיזציה המביאות לדהומניזציה של בית-הספר.

יש כאן סרטון חשוב בן פחות מחמש דקות שממצה את הסוגיה. הביטו בו: 

"תיוג וסימום ילדים - הרס היצירתיות", קטע מרתק מתוך הרצאה של סיר קן רובניסון - סופר, מרצה, ומומחה בתחום החינוך - בו הוא שופך אור על ההשפעה הקטלנית של תיוג וסימום תרופתי של ילדים, על התפתחותם כאנשים יצירתיים. (עם כתוביות בעברית) 

"....פגשתי לאורך שנות פעילותי מאות בני נוער. רבים מהם "ילדים בהפרעה", מצוידים באבחונים שונים, משונים, מגוחכים. הובלתי הרבה מאוד בני נוער להישגים בלתי רגילים. איך? מאוד פשוט. הייתי להם מעניין, מאתגר, מצחיק. וראה פלא, כל ההפרעות התאיידו כלא היו. אין חיה כזו של הפרעת קשב וריכוז, זו המצאה, בלוף. יש רק מורה משעמם, ומסגרת אימפוטנטית ששמה אותו שם...." 

[קטע מתוך, "הבלוף הזה ושמו הפרעות קשב וריכוז". מאת, רובי שטיינר.]

קראתי שוב את הדיון הזה. תענוג.

צטט: זכויות הפרט 2011-05-01 00:47:39

 

 

         במשך קרוב לעשרים שנה, לא היה מקרה אחד של דיסלקציה בסדברי-ואלי. איש איננו יודע בדיוק מדוע. הסיבה לדיסלקציה, האופי של הדיסלקציה, הקיום עצמו של הדיסלקציה כהפרעה תפקודית אמיתית הם עניין של מחלוקת חריפה. מומחים מסוימים טוענים שעד כדי 20% מהאוכלוסייה סובלים ממה שמשערים כהפרעה.

 

         העובדה היא שאנחנו מעולם לא ראינו אותה בבית-הספר. יתכן שזה בגלל שמעולם לא הכרחנו איש ללמוד לקרוא.

 ------------

מבלי להמעיט בתגובתך או בדברים שמובאים בסירטון:

האם האופציות שהועלו כאן ודומיהן, הן פתוחות בפני כל מי שאינו "מסתדר" במסגרת ה"רגילה".

ודאי שלא.  ולדעתי הרוב המוחלט, אין להם אופציות לשינוי כה רדיקאלי.

גם להם יש לתפור פתרונות, ולא נראה שפתרון של חייטות אישית הוא ישים לתקופה שנדרש לתת שרות טוב ושוויוני ולכול האוכלוסיה הרלוונטית.

המסר הבסיסי חשוב. היפה מכול הוא הדאגה והאכפתיות האנושית והכנה שלך לשלומם של כול הילדים ללא יוצא מן הכלל. הסרט נפלא. כמה נקודות שאני לא מסכימה להן במלואן:

1. לגבי הכוונות הכנות של אנשי המקצוע אשר שותפים לתיוג (גם הייתי פעם תמימה; תמימות היא תכונה יפה של אנשים טובי לב). הנך מוזמן לקרוא תגובות שלי כאן, לגבי פסיכיאטריה והשחיתות הרווחת בתחום (סרטון אנימציה של סיר קן רובינסון, שכבר מופיע כאן בדיון, בסרט וידאו)

2. לגבי הנטיות שאיתן אנחנו באים לעולם. חיים קודמים - מדע ותיעוד - 3 סרטים  אנחנו באים לעולם בחיים אלה עם הרגלי תודעה מחיים קודמים

3. לגבי חוויות הילדות כקובעות סופית את דימויו העצמי של האדם. ניתן (גם חשוב) לזכך את התודעה. תחום שלם של המדע עוסק בניורפלסטיסטיות של המוח, היכולת של המחשבה לשנות את המוח, בכול גיל, זה יכלול כמובן גם דימוי עצמי. למשל, מהפך של הלב

כאן שמתי קישורים בנושא חינוך וחופש וקשב לילדים 

קורס לחינוך לבריאות למתבגרים

לאחר שצפיתי בסרט "הבטחוניים" יצאתי בהרגשה שאם ניישם בכנות את כלי הנחיית הקבוצות שאנחנו כול כך יודעים ליישם כשרוצים, כדי לקדם דיאלוג, פיתרון לא אלים לקונפליקטים, וכו' בתנאי בית הסוהר, ובכול המוסדות שלנו, היינו מרפאים את התקשרות הבין אישית, את הקרעים ואת השסעים שקיימים בחברה שלנו ובאיזורנו. מידור, מבנה היררכי כוחני, נוגד את כול מה שידוע על הבראת קבוצות וקהילות. אין זה מקרה, לדאבוני, שהדברים נראים כפי שהם. כוונות לא כנות של הלב הן המחלה של האנושות. מודל בריאות ציבור לריפוי/מיגור אלימות

תודה רבה על עבודתך המבורכת. יישר כוחך.

אלטרנטיבות

http://cafe.themarker.com/post/2602621