בגלריה של יום שישי יוחד חלק גדול וחשוב ביותר למצב ביקורת הספרות (ובעצם כל ביקורת האמנות) היום לנוכח עידן האינטרנט והבלוגרים.
כדאי אגב לציין שהנושא הועלה כמחווה לזכייתו של אורי קליין (מבקר הקולנוע של הארץ שהיה פעם החביב עלי ביותר עד לפגישתי עם ביקורותיו של יאיר רוה) בפרס סוקולוב וכתב על כך עוד לפני קדח ונקר.
חמישה עיתונאים כותבים את דעתם בנושא:
מי גמז את המבקרים - נירית אנדרמן
ברשימה שפירסם מבקר הקולנוע והספרות האמריקאי ריצ'רד שיקל ב"לוס אנג'לס טיימס" לפני חצי שנה הוא יצא בחריפות נגד התפישה שכל אחד יכול להיות מבקר. "ביקורת אינה פעולה דמוקרטית. היא משימה אליטיסטית, או לפחות אמורה להיות כזאת", כתב. "באופן אידיאלי צריכים לבצע אותה אנשים שמביאים משהו מעבר לדעה אינסטינקטיווית, חפוזה, על ספר (או כל אובייקט תרבותי אחר). זו מלאכה הדורשת טעם מלומד, ידע תיאורטי והיסטורי והבנה עמוקה של מכלול היצירה של האמן, לצד תכונות אחרות".
שיקל נזהר מלבטל לחלוטין את ערכן של ביקורות אינטרנטיות, אבל הצביע על החסרונות של רבות מהן. "אינני חושב שבלוגרים אינם יכולים לכתוב ביקורות אינטליגנטיות, אבל אני חושב שאהבת קריאה (או צפייה בסרטים וכיו"ב) לבדה אינה מספיקה לכתיבת ביקורת אינטליגנטית", כתב. ביקורת כזאת, לדבריו, צריכה להכיל יותר מסתם הבעת דעה לא מבוססת, להיות יותר מאשר הבזק של חשיבות עצמית, והבלוגרים "צריכים להוכיח את זכותם להיות בעלי דעה בעניין, ולא רק להצהיר על הזכות הזאת".
המורה שלי לקולנוע - דרור משעני
אמנות אולי נמצאת בכל מקום, אבל יש מקומות שבהם היא איננה אפשרות לחיים. מישהו צריך להוביל אותך אליה, לעזור לך לבחור בה, להכניס אותך לעולמה ולאפשר לך להפוך אותה לעולמך. ילד מתל אביב או מירושלים יכול אולי לעבור, בדרכו לבית הספר, ליד הסינמטק או המוזיאון ולבחור להיכנס. בדרך לבית הספר שלי בחולון לא היה סינמטק. אז נכנסתי בעזרת אורי קליין.
להיות כלבלב מאולף - בני ציפר (קדח ונקר פתח דיון בנושא הזה ספציפית)
בעולם שהכל נמדד בו על פי התמורה הכספית, ביקורת הספרות בארץ היא קודם כל עבודה שמשתכרים בה פחות משכר סטודנט, פחות מעוזרת בית, ממורה, ובוודאי פחות משמקבל חשמלאי שבא הביתה לתקן את הפקק שנפל. להיות מבקר ספרות בישראל פירושו להידון לחיים בלי זוהר, לבדידות בתוך קהילת כותבים שחציה מתחנפת אליך כדי שתכתוב טובות על ספרם הבא וחציה שוטמת אותך בשל מה שכתבת על ספרם הקודם.
השוטה או אולי בעצם הממזר - מיכאל הנדלזלץ
בעולם הזה מבקר האמנות, בעיקר זה המדווח על מה שחווה בעמודי החדשות, הוא הממזר. מה שמצפים ממנו הוא בדיוק מה שאסור, לכאורה, לעיתונאי מקצועי לעשות: הוא אמור להביע את דעתו על מה שהוא מדווח עליו. הוא - או היא - צריכים להביא מידע על ההצגה, הסרט, התערוכה, הספר, ותוך כדי הבאת המידע להעמיד אותו בהקשר האמנותי-ההיסטורי-התרבותי, ולכך להוסיף גם את עמדתם האישית (המבוססת, כמובן, על ידע מעמיק וטעם מעודן) ואת חווייתם הרגשית.
כדי לסבך את המשימה, צריך להוסיף שהם אינם יכולים לסמוך על כך שהקהל שלהם - הקוראים או הצופים - אינם יודעים על מה הם כותבים או מדברים. בקהל שלהם כלולים גם אלה שלא היו בהצגה או בסרט, לא שמעו את הקונצרט ולא ראו את התמונה, לא קראו את הספר, אבל גם אלה שחוו את כל אלה, אולי אף באותו מעמד שבו נכחו המבקרים, וגם היוצרים (אם הם חיים, כמובן; לשייקספיר לא משנה אם אני קוטל אותו).
צירפתי כאן ציטטות מהכתבות החשבות והמרתקות בעיני בתחום הזה והייתי רוצה לפתוח שוב את הדיון בעניין המקום של ביקורת אמנות ותרבות בעולנו הפוסטמודרניסטי בו הכל בעצם בסדר והכל אמנות והכל תרבות והכל ביקורת רק בתנאי שהעוסק בעניין הצהיר על עצמו שהוא כזה ושה"יצירה" שלו היא "אמנות".
אז מה אתם אומרים על מקומו של מבקר התרבות היום? יש לו מקום? חשוב שיהיה לו מקום? וכו'.
) 
הוספת תגובה על "תפקידה של ביקורת הספרות"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה