בין המאמרים השונים שמוקדשים לנושא הביקורת בעיתונות היומית, בשל זכיית קליין בפרס סוקולוב למפעל חיים, מופיעה הרשימה של ציפר, להיות כלכלב מאולף. ציפר הצליח להפוך ל'אנדרדוג' רציני, בגלל שיש לו אג'נדה ברורה, טעם ברור ומדוייק, סנוביזם ואלטיזים בלתי נתנים לערעור [והוא המגדיר את עצמו ככזה].

אני יודע שציפר כבר זכה כאן לשרשור אחד. שרשור די בוטה . אבל כפי שהתבטאתי בשרשור ההוא, יש לראות את ציפר בהקשר הנכון, והרשימה הזו, הבאה בין עוד כמה רשימות ראויה להערכה, בשל המודעות העצמית של הכותב ובשל ההחלטה שהוא מעוניין להיות סוג של "דון קישוט" :

"כמה משוגעים, והם מתמעטים והולכים, הולכים עם הראש בקיר ומסרבים להשתתף בחגיגה הגדולה. הם הגיבורים אנשי השם. אפשר למנות אותם על אצבעות יד אחת. יצחק לאור. מנחם בן. יורם ברונובסקי כבר מת. מפעם לפעם קופץ לתוך העגלה פרחח מרענן חדש. אורן קקון, למשל, שמסרב להתיישר עם הצו ללטף את הספרות למיניה. האקדמיה לא אהבה את הקטילה שכתב, לפני זמן, על ספר מחקר של חוקרת ספרות אחת נכבדת מהאקדמיה. היה צריך לראות איך כל האקדמיה התייצבה כחומה בצורה כדי לרמוס ולמעוך את זכותו לפתוח את הפה."

ציפר תולה באקדמיה, אוניברסיטה את האשם להיעלמות המבקר החצוף, עז הרוח, המרדן. אני לא בטוח שאני מסכים עם התיאור הסוציולוגי שלו, אבל בהחלט, כאדם שזכה וזוכה להרבה קללות כאשר אני כותב ביקורת על איזה טקסט, אני יודע את המחיר שמשלמים.

אני עם ציפר.

גם אני עם ציפר.

בעיקר בביקורת שלו על האקדמיה שהבאת כאן.

לא תמיד אני מסכימה איתו. הרבה מאוד פעמים מתעצבנת נורא (וכבר כתבתי על פרשת אביגור רותם), אבל תמיד תמיד הוא מתקיל אותי ואת מחשבתי ברעיונות מכיוון האיפכא מסתברא.

וזה המקום להודות לעמוס שוקן על הפתיחות הרבה שלו ועל היכולת להתעלם מהביקורות ומחישובי הרייטינג ולאפשר כתיבתם של כותבים חשובים, שרבים היו רוצים לסתום את פיהם אם לא להרוג אותם ממש.

תודה לך עמוס שוקן על גדעון לוי, עמירה הס ובני ציפר.

ותודה גם לך - תמשיך לקדוח ולנקור

זה מאוד משמח אותי.

וכמובן אני מסכימה עם ציפר לגבי יצחק לאור ויורם ברונובסקי.

על מנחם בן לעומת זאת יש לי הרבה להגיד ולא דברים טובים דווקא...

הנה דוגמא איך בכל משפט שלו (של ציפר) יש דברים שאני מסכימה ומזדהה ודברים שמרגיזים אותי ומפתיעים אותי ומתקילים אותי.