עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    פרטי קהילה

    שירה וכתיבה יוצרת

    קהילת "שירה וכתיבה יוצרת" בניהולם של שלמה אברמוביץ' ושל bfou, מיועדת למי שכותבים שירה, אוהבים לקרוא שירה ולמי שעוסקים בכתיבה יוצרת לסוגיה. הקהילה תעניק במה ליוצרים ותיקים ומנוסים לצד כותבים חדשים ומתנסים. הקהילה תיזום ותעודד דיונים ענייניים על יצירות וניתוחן, תוך שמירה על כבוד היוצרים. מדי פעם נארח כאן משוררים וכותבים בעלי שם, שחיים עדיין בינינו ונציג גם יצירות אלמותוית של יוצרי עבר, שכולנו גדלנו על ברכיהם. הקהילה תחשוף מפעם לפעם יוזמות חדשניות, שעיקרן עידוד הכתיבה והיצירה. בואו נהנה.

    אמנות ובמה

    חברים בקהילה (2290)

    rebosher
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    all heart
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    HagitFriedla...
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    Buna
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    אבירוזנטל
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    הקשתית
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    דניאלה סגל
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    א. אפולינר
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    תנועת כמוך
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    עמנב
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    floret
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    דן סטארס
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    פורום

    שירים שאני אוהב/ת במיוחד

    במה להצגת שירים ויצירות אהובות במיוחד.

    מנחם בן - האדם - האבא - והמשורר

    31/1/10 15:36
    0
    דרג את התוכן:
    2010-02-03 20:35:51
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    מנחם בן מוכיח לכם שיש אלוהים

    אין שום ספק שאלוהים יצר את העולם, תיאוריית האבולוציה של דארווין היא שטות מוחלטת, וחלק מהמצוות דינן להתבטל. כך מצהיר מנחם בן בתחילת ספרו החדש "מי צייר את הרקפת", שאותו הוא מגדיר כ"ספר לימודֵי אלוהים". הצצה מנחם בן פורסם:  30.04.08, 08:58

    P{margin:0;} UL{margin-bottom:0;margin-top:0;margin-right: 16; padding-right:0;} OL{margin-bottom:0;margin-top:0;margin-right: 32; padding-right:0;} H3.pHeader {margin-bottom:3px;COLOR: #192862;font-size: 16px;font-weight: bold;margin-top:0px;} P.pHeader {margin-bottom:3px;COLOR: #192862;font-size: 16px;font-weight: bold;} var agt=navigator.userAgent.toLowerCase();var is_major = parseInt(navigator.appVersion);var is_ie = ((agt.indexOf("msie") != -1) && (agt.indexOf("opera") == -1));var is_ie5 = (is_ie && (is_major == 4) && (agt.indexOf("msie 5.0")!=-1) ); function txt_link(type,url,urlAtts) { switch (type){ case 'external' : if( urlAtts != '' ) {var x = window.open(unescape(url),'newWin',urlAtts)} else {document.location = unescape(url);} break; case 'article' : urlStr = '/articles/0,7340,L-to_replace,00.html';url=urlStr.replace('to_replace',url); if( urlAtts == '' || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)} break; case 'yaan' : urlStr = '/yaan/0,7340,L-to_replace,00.html';url=urlStr.replace('to_replace',url); if( urlAtts == '' || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)} break; case 'category' : urlStr = '/home/0,7340,L-to_replace,00.html'; url=urlStr.replace('to_replace',url); if( urlAtts == '' || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)} break; } } function setDbLinkCategory(url) {eval(unescape(url));}

    ההוכחה הסופית לאלוהים

    זה לא רק שאני מאמין באלוהים. אני יודע באופן מוחלט שיש אלוהים. מלשון דעת. מלשון שכל. מלשון הבנה שיכלית. כמו שכתב אורי צבי גרינברג: "אני מאמין-יודע". ויותר מזה: מי שאיננו מאמין באלוהים, ואיננו רואה את נוכחות אלוהים בעולם בכל רגע, הוא בעיני עיוור גמור ("החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך", אמר קהלת). איזה אלוהים? כאן אני צריך לצטט את אורלי קסטל-בלום, שכששאלו אותה (בשיחה בגלי צה"ל, נדמה לי) "באיזה אלוהים את מאמינה?", היא ענתה בהומור האופייני המקסים שלה: "הרגיל ,אני חושבת"...

     

    גם אני מאמין באלוהים "הרגיל". האלוהים מהתנ"ך. בורא הכול. אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, גם אם אלוהים שלי הוא לא אורתודוקסי בכלל. להיפך. יש לו גמישות יהודית נפלאה.

     

    אני גם טוען תמיד שאני יכול להוכיח לכל אדם שפוי, תוך שתי דקות, שיש אלוהים. רוצים הוכחה? הנה היא כאן, לפניכם (למרות שאני יודע שחלק גדול מכם לא ישתכנע משום דבר, בוודאי לא מנסיון שיכנוע הגיוני כלשהו). ובכן, הנה ההוכחה: נגיד שאתם הולכים במדבר, חול וחול וחול מסביב, רק חול, והנה אתם מגלים פתאום, באמצע הישימון, כמה אבנים מסודרות במעגל. מה המחשבה הראשונה שתעלה בדעתכם? אין ספק: שמישהו כבר היה כאן לפניכם. שמישהו בעל תבונה סידר את זה. עכשיו תחשבו רגע על האישון בעיניכם: הוא מכיל שני עיגולים מושלמים, העיגול הגדול והעיגול הקטן, שניהם צבועים תמיד בצבעים נפלאים, צבעי העין. עכשיו תחשבו רגע: אם על מעגל מחוספס, לא מושלם, פשוט, של אבנים במדבר, אמרתם שמישהו סידר את זה, בוודאות, איך אתם יכולים לחשוב ברצינות שאף אחד לא סידר את העיגולים המושלמים בתוך העין שלכם? איך אפשר להאמין לרגע שהם "נוצרו מעצמם, בהשפעת האוולוציה" , נניח, כגירסה הדארוויניסטית השוטה מאין כמוה?

     

    וזה כמובן משל לכל הטבע: תסתכלו על הכתר בראש הדוכיפת. לא אלוהים צייר את זה? האם מישהו יכול להעלות בדעתו הניקלֵית שזה צוייר מעצמו? תסתכלו על הכלנית, על הנמר, על החתול. אף אחד לא צייר את זה? אף אחד לא פיסל את זה? 47 מיליון דולר שילמו על ציור החמניות של ואן גוך. ומה בסך הכל רואים בציור? נכון, חמניות, שוואן גוך הצליח איכשהו בכישרונו הציירי ללכוד משהו מן הזוהר החי שלהן. אבל מה על האיכות האמנותית של החמניות עצמן? מתי בפעם האחרונה הסתכלתם על חמניות השדה עצמן - בדרככם למוזיאון כלשהו, נניח, אולי אפילו למוזיאון ואן-גוך - והתפעלתם מהן עצמן? והרי ברור שהאיכות האמנותית של החמניות החיות, חמניות השדה, עולה לאין ערוך על האיכות האמנותית של החמניות שצייר ואן-גוך. הרי פרט לכל יופיין של החמניות האמיתיות, הן גם צומחות וזזות ומסתכלות לשמש וצומחות כל שנה מחדש. אז איך אפשר להשוות אותן לחמניות דוממות מצויירות על דף? נו, ומי צייר את החמניות אם לא אלוהים?

     

    אנחנו חיים בעולם טבע מופלא, אלוהי, ואנחנו לא רואים אותו באמת. אנחנו מוקפים בציורים מדהימים, חיים, של עצים, חיות, פרחים, שמים, אדמה, הרים, אנשים, נשים. ואנחנו פשוט לא רואים אותם, מרוב עיוורון פנימי: "ראיתי אותָךְ כל יום כמעט / עד שמראה פנייך כמעט נמחק", כתבה פעם יונה וולך בשיר זוגיות כלשהו. וכך אנחנו: חיים עם העולם כך וכך שנים, ומראה העולם כמעט נמחק בתוכנו. אנחנו לא רואים אותו. רק בחוויות הארה למיניהן אנחנו מצליחים לראות את העולם מחדש, והוא מדהים לחלוטין. תיאטרון אלוהי כל שנייה.

     

    ואגב, איינשטיין התחיל כמדומה להאמין באלוהים אחרי שחקר את מסתורי האטום והתוודע לחוקים הפיזיקליים המדהימים הקיימים בעולם החומר. אבל אני שואל: למה לנו לחקור את מסתורי האטום כדי לדעת שיש אלוהים? לא די לראות שיש לנו שתי עיניים, שתי ידיים, שתי אוזניים? מי אחראי לסימטריות הזאת? ומי צייר, הינדס, פיסל והפיח חיים בכל תא מתאי גופנו? למה צריך לרדת לחקר האטומים כדי לגלות את ההנדסה האלוהית המדהימה מכל מדהים שסביבנו? לא מספיק לראות את האישונים בעינינו? לא מספיק לראות את הכתר בראש הדוכיפת? לכן, כל חלק מן הטבע מספר בכל רגע שאלוהים עשה אותו ("השמים מספרים כבוד אל"). מי שלא רואה את זה, לא רואה כלום. אז איך זה שפרויד, למשל, חושב שאין שום הוכחה לקיום תבונה עליונה, אלוהית, בעולם, ואף כתב על זה כמה חיבורים? פשוט, עוד טעות פרוידיאנית.

     

    ומה על דארווין? הבל מוחלט

    מה שקרוי "תיאוריית דארווין" איננו אלא הבל מוחלט שאיננו עומד בשום מבחן של היגיון מינימלי. אגב, כל מי שיקרא את "מוצא המינים" של דארווין (ואני קראתי חלקים נרחבים מתוכו) יבין שדארווין עצמו מתייחס לכל תיאוריית האבולוציה שלו כאל תיאוריה בלבד. רק שוטים ובערים חושבים שמדובר באמת מדעית מוכחת כביכול. כי הרי אין לדארוויניזם אפילו בדל הוכחה, פרט לדמיון הברור מאליו בין יצורים שונים. כלומר, ברור שהחתול דומה לנמר. האם זו הוכחה שהחתול הוא ממוצא נמרי (או להיפך)? ברור שהאדם דומה לקוף. האם זו הוכחה שהאחד הוליד את השני? לא, בוודאי שלא. זה אומר רק שאלוהים ברא את העולם בסדרות, כנראה. זה הכול. כל מה שתיאוריית האוולוציה עוסקת בו למעשה הוא במיקום בעלי החיים על ציר ההתפתחות המודרג כביכול , אבל אין לה אפילו בדל של הוכחה שמשהו הוליד משהו אחר ממנו, ולו במעט, אי-פעם. איך כתב פעם פנחס שדה באחד משיריו: "אין ואף לא ייתכן מיקרה./מִזֶרַע תמר לא תצמח שעורה".


    תוך שתי דקות אני מוכיח לכם: יש אלוהים

     

    איך אפשר בכלל לראות את כל היופי האמנותי וההנדסי הפלאי לגמרי של העולם ולחשוב "שאף אחד לא עשה את זה, שזה נוצר מעצמו"? תסתכלו על הדג הפלאי. על הכיבשה הפלאית. על הפיל הפלאי, האריה הפלאי, הכלב הפלאי, הפרפר הפלאי, הדוכיפת הפלאית. ככה במיקרה, "בהשפעת תנאי הסביבה" (שמש, גשם, קור, חום, זה הכול בערך), נוצרו כל היצורים המדהימים האלה?! מעצמו נוצר כל השיכלול ההנדסי והאמנותי המדהים בלי גבול הזה?! ההשקפה הדארוויניסטית האוולוציונית הזאת היא נחותה כל כך, חשוכה כל כך, שאין טעם לדבר עליה (למרות שאני עוסק בה בכמה מאמרים בספר הזה). נכון שרוב העולם האקדמי ה"נאור" נוטה להאמין בדארוויניזם המטומטם הזה (משום שלא התחיל לרגע לחשוב עליו מחדש, והוא ממשיך להתבונן במיקרוסקופים שלו בדמיון הגנטי בין היצירים השונים, כאילו שזה אומר משהו) , אבל זוהי רק הוכחה למידת החושך הגדול המתקיימת ב"נאורות" הזו כביכול.

     

    וכבר העירו בעניין זה הערות מבריקות אנשים שונים. הסאטיריקן האנגלי הגדול יונתן סוויפט, מחבר "מסעי גוליבר", אמר פעם, עוד לפני דארווין, כשהתיאוריות האוולוציוניות רק התחילו להלך בעולם: "אני מוכן להאמין שהעולם הוא צירוף מקרי של אטומים בערך כמו שאני מוכן להאמין שהמאמר הגאוני ביותר הוא צירוף מקרי של מילים". אין תגובה מוחצת מזו לתיאוריה הדארוויניסטית. ואולי כדאי לצטט גם את מאיר אריאל שלנו, המשורר הטרובאדור הנפלא, המאמין, שכתב בשיר לעג על הדארוויניזם (השיר "מה חדש במדע"), את המילים המשעשעות הבאות:

     

    ועוד על פי המדעים

    נוצרו העולם והחיים

    בשל נסיבות ותנאים

    שנתהוו מן הסתם.

    מן הסתם, מה זאת אומרת?

     

    שהתרחשו בשרשרת

    שלא מתחילה או נגמרת

    אקראית, מאז ומעולם...

     

    נגיד: סתם שוטטו להם כמה חוקים,

    כמה חוקי טבע זרוקים.

    איך הם הגיעו לכאן בכלל?

    סתם שוטטו להם בחלל.

     

    והנה עולה ממש לקראתם

    עוד קבוצת חוקי טבע, גם כן סתם,

    ואם כבר אז התחברו הקבוצות

    והיו פיצוצים ושלל ניצוצות...

     

    ...כך סתם פגש חלבון את חלבון

    בחום היפה, באור הנכון

    ומהם יצא חלבון עם כישרון...

    נו, והתכשיט כבר יודע לעשות חשבון!

    מה אתם חושבים? מעתה קל יותר להוסיף תגובה. עוד...
     

    הוספת תגובה על "מנחם בן - האדם - האבא - והמשורר"

    נא להתחבר כדי להגיב.

    התחברות או הרשמה   

    31/1/10 15:38
    0
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2010-01-31 15:38:13
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    מנחם בן - האבא

     

     

     

    שיגעון של בן "את הסיפור על בני שלקה בהתקף שיגעון קשה והחלים ממנו כעבור חצי שנה בלי תרופות, בלי אשפוז ובלי פסיכאטרים, אני חייב לספר", אומר מנחם בן. "למען האנושות" לכתבה הקודמת דפדף בניו אייג' לכתבה הבאה מנחם בן
      כל הבוקר ההוא עד הצהריים עבדו אצלנו פועלים בחצר על חיבור הבית הפרטי שלנו לרשת הביוב של המועצה המקומית. זה היה היום השלישי והאחרון לעבודתם. עד אז היינו "בלתי מחוברים". דהיינו, היו לנו שני בורות ספיגה (דמתקרא "ג'ורות" ), שהתמלאו אחת לכמה חודשים או במקרה הרע אחת לכמה שבועות ופלטו סביבם ברדיוס כזה או אחר את נוזלי הביוב. מאוד לא נעים. ואני זוכר שאמרתי לעצמי
    באותו בוקר, עם הההתחברות לצינור הביוב הכללי, שאולי ההתחברות הזאת מסמנת איזושהי פתיחה חדשה בחיינו, איזשהו תום עונש, כי בורות הביוב די הציקו לנו במשך השנים. ודווקא אז, באותו בוקר, זה קרה. נפטרנו אמנם מהעונש הקטן של בורות הביוב, אבל נחת עלינו העונש הגדול ביותר בחיינו: הבן שלנו השתגע. והרי זו אחת המכות שכתובות בתורה: "יכך אלוהים בשיגעון ובתימהון הלבב".
    מנחם וישראל דוד (קוקי) בן   קוקי , ראשית 2000
        את הסיפור הנורא בראשיתו והנפלא באחריתו על בני האמצעי, קוקי (שמו האמיתי: ישראל דוד), נער מקסים בן 15 וחצי, שלקה בהתקף שיגעון קשה (מסוג סכיזופרני הבפרני-קטטוני, למתעניינים בשמות), והחלים ממנו להפליא כעבור חמישה חודשים וחצי, בלי תרופות ובלי אשפוז ובלי פסיכיאטרים, אני חייב לספר. למען האנושות. למען מיליוני האנשים הנתונים במעגל התרופות הפסיכיאטריות ההרסניות בלי מוצא. בני החלים ללא כל תרופה פסיכיאטרית מסוג כלשהו. ולמען המיליונים הנכלאים בכפייה או מתוך רצון בבתי משוגעים. בני לא אושפז כלל. ולמען הנכפתים לסד של מכות חשמל. ולמען הנידונים למתן זריקות שבועיות או דו שבועיות. ובני פטור מכל זה, תודה לאל. למען כל אלה אני כותב, בראשית שנת 2000, תוך שאני כמעט מפר את זכותו של בני לפרטיות, תוך שאני כמעט פוגע בחוק להגנת קטינים, תוך שאני כמעט מתעלם מחוק הסודיות הרפואית. כמעט, כי בכל זאת הדברים מתפרסמים בהסכמת בני ובאישורו. ותוך שאני יודע כי חשיפת המצב הפסיכוטי שלקה בו בני, עלולה לפגוע בעתידו בצורה חמורה, למנוע ממנו גיוס לצה"ל, למנוע ממנו שורה שלמה של עבודות, כי זה דין הסכיזופרנים, או ליתר דיוק מי שאובחנו רשמית כ"סכיזופרנים" בישראל. חמורה מכל, נוראה מכל, אבל גם לא ממשית למעשה, היא האפשרות הסיוטית שבני יאושפז בכפייה בעקבות הסיפור הזה. כי לכאורה חשפתי סכיזופרן סמוי הזקוק להשגחה פסיכיאטרית, דהיינו, למתן תרופות על פי מעקב רפואי כפוי.
     
    אבל למרבה האושר (נכון לעכשיו, ראשית שנת 2000) בני לא אובחן אף פעם באופן רשמי כ"סכיזופרן", ולמעשה לא אובחן כלל על ידי פסיכיאטר כלשהו, למרות שהתייעצנו עם פסיכיאטרים, בלי נוכחותו. נמנענו מלחשוף אותו בתקופה הקריטית לעיני פסיכיאטר כלשהו, משום שחששנו כי הלה יפעיל את סמכותו החוקית לאשפז אותו בכפייה. לכן גם, מבחינה חוקית, אי אפשר לפגוע בו, משום שרשמית לא אובחן כ"סכיזופרן", ותיקו הרפואי כולל רק בדיקות מוח תקינות לגמרי שעבר. אף על פי כן, חשיפה זו שלו, עכשיו, כרוכה בסיכון. ובכל זאת, נדמה לי שאינני רשאי למנוע מן הקוראים את האינפורמציה החיונית הזאת.
     
    בני קוקי לקה בכל תופעות השיגעון האפשריות. קודם כל, ולפני הכל, הוא היה מנותק לחלוטין, כמין אוטיסט, במשך חמישה חודשים וחצי. כמעט אי אפשר היה ליצור איתו קשר. והוא היה במצבי דיבור קדחתניים, שנמשכו שעות וימים שלמים, ופעם אחת הוא כמעט לא הפסיק לדבר במשך 36 שעות. והוא דיבר מתוך הזיה עם אנשים שברא מתוך מוחו או מתוך זכרונו, בלי שנמצאו לידו. והוא היה גם במצבים קטטוניים. שתיקה מוחלטת. קיפאון מוחלט בתנוחה אחת. והוא היה במצבי עליצות בלתי מובנים, מזמר שעות, וצוחק מתוך משהו בלתי מובן מתוכו. והוא גם היה בעונות דכאוניות שנמשכו שבועות. ובימים מסוימים לא שלט בהפרשותיו ועשה פיפי במיטה, או תוך כדי הליכה, במכנסיים. ואולי לא הייתי יכול להגיד את כל זה אלמלא אהבתי את הנער המקסים הזה עד כלות. כלומר, שום דבר דוחה בו לא ממש דחה אותי, מעבר לדחייה הפיזית הספציפית והמיידית מן ההפרשה. וכן, היו גם כמה וכמה מקרים שבהם חצה פתאום בריצה שגעונית את הכביש, בין מכוניות דוהרות, ובנס לא נפגע.
     
    לא, אינני חושב שהיה מדובר בנסיונות התאבדות (הוא לא ניסה דרך התאבדות אחרת) אלא בדחף שגעוני, כמו כל שאר הדחפים שהניעו אותו באותם חודשים, כאילו משהו או מישהו מכוון אותו מבחוץ או מבפנים, בלי שיש לנער שליטה עליו. וכדאי לומר מיד משהו עקרוני: השיגעון, על פי הבנתי, הוא מחלת גוף ולא "מחלת רוח", כפי שנוהגים להגדירו בטעות. מתוך הניסיון הממושך שלי עם השיגעון שלקה בו בני, אין לי ספק שלא מדובר בשום "מחלה נפשית" (ספק אם יש דבר כזה) אלא בכעין אירוע מוחי מתמשך ומצב מוחי ועצבי וגופני, הנובע ממחסורים מסוימים או מעודפים מסוימים בחומרי גוף מסוג ויטמינים או הורמונים, על רקע תזונה משובשת או עודפי סוכר או משהו מסוג זה. דברים שאפשר לגלות על פי רוב בבדיקת דם מפורטת מאוד. אצל קוקי, בבדיקת דם מאוחרת מדי שערכנו לו, כשלושה חודשים וחצי לראשית ההשתגעות, התגלה חוסר בוויטמין בי-12 וכן תת סוכר גבולי בדם, שני עניינים שאוזנו אחר כך באמצעות דיאטה מסוימת וויטמינים. וכאן כדאי להדגיש שדווקא כשהפרנו את הדיאטה, ודווקא כמה שבועות לאחר שהפסיק לקחת ויטמינים, דווקא אז נרפא לפתע.  

      השיגעון פורץ
        בדיוק בערב חנוכה, או ליתר דיוק, בעיצומו של נר ראשון של חנוכה, בערב הראשון של החג. כלומר, לאו דווקא הוויטמינים הביאו לריפויו ולאו דווקא הדיאטה, שהרי עובדה היא שקוקי החלים על רקע הפרה מוחלטת שהפרנו במשך כמה שבועות את כל מגבלות האכילה שהוטלו עליו על ידי רופא הוויטמינים. נס ההחלמה עצמו אירע דווקא על רקע אכילת סופגניות, שאליהן השתוקק ושאותן הכין בעצמו בערב החג. וזו היתה הפעולה התפקודית הראשונה שעשה לאחר כל חודשי השיגעון, וזה היה הסימן המובהק הראשון לחזרתו לשפיות, יחד עם הדיבור הענייני שדיבר במהלך ההכנה. כאמור, שבועות לפני ההחלמה כבר חדל לקחת את הוויטמינים, ולמעשה חדל מכל מגבלות האכילה שהטלנו עליו בעצת רופא התזונה, שאיתו התייעצנו. אבל עדיין היה אז משוגע, קדורני ונואש. עד שככה פתאום בערב חנוכה החלים, בפתאומיות מוחלטת, במהלך כמה שעות. ואני חוזר עכשיו שוב למה שקרה.
     
    זה התחיל ככה. ברגע מסוים צילצל הטלפון (כן, הוא תמיד מצלצל ברגע מסוים), וקול בלתי מוכר שהזדהה כ"אבא של נועה, בת מהכיתה של קוקי", סיפר לי סיפור כעוס מאוד. מתברר שקוקי, בן ה-15 וחצי אז, בא לבקר את בתו נועה בביתם. אלא שנועה ישנה אז אצל חברתה רוני. וזה מה שקרה אחר כך לדברי אבא של נועה: קוקי הלך לביתה של רוני וביקש לראות את נועה, אלא שאמא של רוני הסבירה לו שהבנות ישנות. קוקי התעלם מן ההערה ואיכשהו התחיל לעלות לחדר הבנות. שם פתח את הדלת, הסיר את השמיכה מעל הבנות ואמר להן בקדחתנות דברים תוקפניים, מין האשמות משונות על שימוש בסמים ודברים כאלה. הבנות היו מזועזעות, גם מן ההתפרצות לחדרן, גם מן הדיבור המעליב והתוקפני והמפחיד. נועה בכתה וטילפנה לאביה. לכן טילפן אלי האב הכועס, כדי לתבוע ממני הסברים והתנצלות, ולומר לי שאילו הוא היה בבית, העניין היה מסתיים הרבה יותר גרוע.
     
    מכות? משטרה? אני הייתי כמובן מזועזע למדי מן הדיווח על התנהגותו של קוקי, גם בהיבט הפלילי שלה. מין פלישה לבית פרטי, חדירה לחדר בנות והסרת השמיכה מעליהן, תוך כדי האשמות תוקפניות. עדיין לא חשבתי במונחים גלויים ומפורשים על שיגעון ממש. עדיין לא ידעתי מה זה. אלא שקוקי לא היה בבית, כשאבא של נועה טילפן נזעם. הוא יצא השכם בבוקר, מסתבר, ועדיין לא חזר. השעה היתה קרובה לצהריים. טילפנתי לכמה חברים שלו בניסיון לאתר אותו, עד שהגעתי לחבר בשם גיא שאמר לי שקוקי טילפן אליו בבוקר, ואמר לו כל מיני דברים משונים ומבולבלים. אז כבר התחיל לחלחל בי חשד כבד, אבל עדיין לא מנוסח במונחים פסיכיאטריים ספציפיים. בכל זאת, התחלתי לחשוד שבני השתגע. ואני חייב מיד לומר עליו כמה דברים: הוא נער חכם להפליא וגם תלמיד בעל כמה תחומי הצטיינות, בעיקר בתנ"ך; הוא היה ספורטאי מצטיין, כדורגלן מעולה בקבוצת הכדורגל של ילדי עירוני אשדוד. נער יפה, תמיר, מוצק, כחול עיניים, אך במידה רבה בלתי ניתן לריסון. כזה הוא היה לפני פרוץ השיגעון, וכזה הוא חזר להיות לאחריו (למרות שאת קבוצת הכדורגל נטש מאז).
     
    חזרה לשרשרת אירועי ההשתגעות שהתפרצה ב-18 ביוני 99'. בעשרת הימים שקדמו לאותו יום הבחנתי אמנם בהתנהגות חריגה של קוקי, אלא שלא הבנתי מה אני רואה. הוא דיבר ברצפים גדולים ובלתי מובנים בחלקם על עניינים חברתיים שונים, וכבר זה היה מוזר כשלעצמו. קוקי לא נהג לשתף אותנו בענייניו החברתיים או האישיים, והנה כשנסענו אל הים שבת קודם לכן, בעודנו שרועים על החוף, הוא דיבר דיבורים ארוכים, משונים, מבולבלים, על התלבטויותיו החברתיות. כשאמרתי לו שאני לא מבין מה הוא מדבר, ושינסה לדבר בצורה יותר ברורה, הוא איכשהו גער בי במילים בנוסח "אבא, אתה לא מבין שום דבר", או משהו כזה. אני ייחסתי את זה, ואת עצם העובדה החריגה ששיתף אותי בענייניו החברתיים, לאיזשהו הלך רוח התבגרותי-רומנטי מבולבל שהוא נתון לו, ופשוט הנחתי לזה. הייתי גם מוטרד מן השינות הממושכות שקוקי ישן באותם ימים. מין שינות שהתחילו אחרי הצהריים ונמשכו עד הבוקר למחרת. לכן חשדתי בו שאולי הוא התנסה באיזשהם סמים, אבל כששאלתי אותו, השתכנעתי שפשוט לא היה שום דבר כזה. בהקשר זה אמרתי לו אז, או בהזדמנות אחרת, כי לדעתי כמה מחבריו התנסו בסמים, אלא שהם מסתירים את זה ממנו. קוקי לא קיבל את זה, ככל הזכור לי, אבל מסתבר שהעניין חילחל בו, והתפרץ אחר כך בדברים שאמר לנועה ולרוני בחדר השינה שלהן. 
     
      .
        קוקי חזר כאמור בצהריים המאוחרים של אותו יום, בסביבות השעה שתיים. מה שבלט בעיקר היה סוג של נתק שאפשר היה לזהות בו, מעבר לנטייתו הטבעית לא לשתף פעולה עם שאלות ששואלים אותו, ולסתום ולא לפרש. אבל היה מדובר במשהו עמוק בהרבה: מין ריחוף, מין נתק. כשהסברתי לו (עדיין אפשר היה להסביר לו משהו בשלב המוקדם ההוא) שאבא של נועה עלול להתלונן עליו במשטרה, הוא הגיב בחשש שפוי מסוים והסכים להתנצל בפניו. ואכן, טילפנתי לאביה של נועה, והוא הופיע בחברת שכן, אביו של חבר מידידיו של קוקי. אני דיברתי והתנצלתי. קוקי ישב שותק וסביר לכאורה, אבל עיניו היו במקום אחר. אחר כך הואיל להשמיע איזשהו משפט התנצלות, שנשמע מעט כמו דקלום,כשמה שבלט בו בעיקר היה שוב הנתק הרגשי שבו נאמרו הדברים ואי מיקוד המבט על המדברים איתו. ובכל זאת, עדיין נהג קוקי באותן שעות צהריים ואחריהן במעטפת התנהגות חיצונית סבירה למדי, בעיקר בהשוואה לתאוצת השיגעון שגברה עליו בלילה שאחר כך. אמנם תוך כדי שיחת טלפון עם חבר כלשהו, הוא התפרץ בכעס נוראי על חבר קרוב אחר שהיה לידו והאשים אותו כי הוציא את דיבתו רעה באוזני הידיד הטלפוני, אבל אותו חבר קרוב ונבון הגיב בסובלנות, ולקראת הערב אף שיכנע אותי שקוקי יכול ללכת איתו למסיבה כלשהי. אלא ששעה אחרי שהלכו לאותה מסיבה קיבלתי טלפון מבוהל מאותו חבר. קוקי נהג, לדבריו, בשיגעון מוחלט. הוא הסתער באופן שגעוני על קעריות הבמבה והביסלי. הוא אחז בידה של הנערה המארחת והוביל אותה לחדר האמבטיה. מין דברים כאלה. התנהגות שגעונית ממש.
     
    אני כבר לא זוכר את שלבי המהלך השגעוני הראשוני לדיוקיהם. להלן תפזורת מקרית של אירועים זכורים מן הימים הראשונים: הנה קנינו, למשל, לקוקי, יומיים-שלושה אחרי התפרצות השיגעון, משקפיים חדשים במסגרת כחולה (קודם הוא סירב להרכיב משקפיים, למרות קוצר ראייה מסוים). כעבור ימים אחדים, ואולי עוד באותו יום או למחרתו, מעך קוקי את המשקפיים. אחר כך התחיל השלב הקטטוני המפחיד. קטטוניה היא קפאון תנועה, וקוקי היה שוכב במיטתו דקות ארוכות בלי להחליף תנוחה, וכשהיינו מרימים לו למשל את היד, היד היתה נשארת מורמת, עד שהורדנו אותה. והיו תנועות התזזית המוטרפות, בשעות אחרות. קוקי היה מסובב את זרועו בתנועות מעגליות מהירות ומוטרפות או מטלטל את גופו ואת איבריו בתנועות שגעוניות אחרות, כמגרש שדים מגופו. ולעתים התקשה בהליכה. הייתי מקים אותו מהמיטה, והוא היה מתנודד באיטיות אל חדר הטלוויזיה. ולעומת זאת, היה מפגין בימים אחרים כוח פיזי בלתי נלאה. היינו יוצאים לטיול רגלי, והוא היה מפליא בהליכה מהירה, ללא כל התעייפות. ולפעמים היה פוצח בריצה אדירה. לא היה שום סיכוי להשיג אותו, אלא שבסוף מהלך המרוץ שלו היה קופא בתנוחה כלשהי. למשל, עם יד מונפת למעלה. וכך הייתי מוצא אותו כשהצלחתי להדביק את המרחק שנוצר בינינו. אבל חמור מכל ומר מכל היה הנתק שלו.אי אפשר היה לדבר איתו כמעט בכלל. מקסימום ענה לפעמים ב"כן" ו"לא" על שאלות טריוויאליות.  
     
    לעומת זאת, היה שר במשך ימים שלמים ומדבר בלי הפסקה במשך ימים אחרים. פעם אחת נשאר ער כמעט 36 שעות, ולא הפסיק כמעט לדבר עם עצמו, למעשה עם נפשות הזויות, במשך כל השעות האלה. עיקר הדיבור היה שיחות עם חברים ומכרים מתוך חייו. חברים, חברות, מורים, מורות,נערי כדורגל ששיחקו איתו בקבוצה,מאמנים.אינספור נפשות שעם כולן דיבר ועל כולן הגיב. הדיבור התנהל הרבה פעמים ככה: קוקי דיבר אל נפש זו או אחרת, ואז השתתק והקשיב ככל הנראה למה שאותה דמות אומרת לו בתוך ראשו, והוא היה מהנהן או צוחק באושר ומגיב בדיבורים אינסופיים. ואחר כך באה תקופת הדיכאון. רביצה דכאונית במיטה, ימים שלמים. ולפעמים גם פיפי במיטה, בלי שהבחין כמעט, ולפעמים הבחין וכעס על עצמו, והיינו מחליפים את הסדינים ואת בגדיו. ואני זוכר איך שאלתי אותו קצת שאלות בחשבון. כמה זה שלוש כפול שלוש, למשל. והוא היה עונה. עד שבא שלב שהוא לא ענה. או שענה בשגגות מפחידות, כאילו להפחיד אותנו שבינתו נלקחה ממנו כמעט לגמרי. והייתי שואל אותו כמה זה ארבע ועוד אחד, למשל, והוא היה מסוגל לענות לי: עשר. הייתי בפחד גדול אז. ובחלק מן התקופה הדכאונית הוא גם השמין פתאום, כי נכנס לאיזשהו מהלך אכילה, אחרי שבועות עם מעט מאוד אוכל. 
     
      "גם בלי אינטליגנציה מכוכב אחר אני יודע שאני חי כמו אידיוט"
        ופתאום, מרוב רביצה דכאונית במיטה, צצה לו מין כרס קטנה (שאותה היטיב לשטח לחלוטין בתום תקופת השיגעון, ושוב חזר להיות הנער הרזה שהיה). ואני עוד זוכר רגע לוהט קסום אחד. באיזשהו יום שישי בצהריים, אם אינני טועה, חזרתי הביתה, ומצאתי את קוקי עם אמו, אחיו ואחיותיו, והם מדווחים לי שהוא פתאום התחיל לדבר בשפיות. מרוב אכילת רימונים. הוא אכל עוד ועוד רימונים ופתאום התחיל לדבר. שוב. בקולו מאז. היינו כחולמים, מין רגע שבו נפתחו השמים. אז מה? עסיס רימונים בכמויות הוא המפתח? יכול להיות. אבל אחר כך זה כבר לא עזר. אחרי שינה של כמה שעות, קוקי חזר לשגעונו ולנתק הקודם. והייתי הולך לטייל איתו, והוא פתאום היה בורח בריצה אדירה, וכעבור כמה קילומטרים הייתי מוצא אותו שוכב על המדרכה. ופעם הביאו אותו שוטרים, שמצאו אותו שוכב באמצע הכביש ברחוב צדדי, לאחר שברח ממני באיזושהי הליכה משותפת שלנו. והייתי לוקח אותו, לפעמים לבד, לפעמים עם בתי הגדולה, לשדה חרוש, חרוץ תלמים קשים, ויושב איתו במכונית, כשרגליו יחפות. ידעתי שהוא מועד לבריחה, ורציתי להקשות עליו את הריצה. והוא אכן טס וברח ברגע מסוים, אבל נעצר כעבור מרחק מה בגלל קשיות התלמים החדים, למרות שתמיד היה בעל אי רגישות מסוימת לכאב. והיו עוד כל מיני קטעים כאלה.
      
    לאורך כל החודשים הראשונים להתקף השיגעון שלו נהג קוקי לשיר. בקול זמרה רהוט לגמרי, שפוי לחלוטין, בעודו משוגע לחלוטין, כמו מגמגם שיודע להפסיק לגמגם רק כשהוא שר. שירים מופלאים ממאגר הזיכרון שלו. שירים של מיכה שטרית, שירים של ברי סחרוף, שירים של מיטל טרבלסי. וחלק מן המילים היה בעל משמעות עצומה, מרעידה, למצבו השגעוני. המנון השיגעון שלו היה שיר של מיכה שטרית שעליו חזר קוקי שוב ושוב. באופן מפתיע, כיכב השיר הזה אחר כך גם במודעות הענק של רשת ג' שבהן צוטטה אהבתו הגדולה של שלמה ארצי למיכה שטרית. ארצי ציטט בדיוק אותן שורות של מיכה שטרית שהבן שלי לא הפסיק לשיר בחלק מימי שגעונו: פעם יכולתי לבלוע כדור ארץ שלם רכבתי על אופניים כשהידיים באוויר פעם הייתי חיה רעה ואת היית מותק פעם חייתי באמת ועכשיו, מה עכשיו, מסמרים ונוצות ציפור שלא עפה שוב ושוב שאלתי את עצמי אם קוקי מבין עד כמה השורות הללו מתארות את מצבו, את מה שקרה לו. שוב ושוב קיוויתי שזהו איזשהו מבע אינטליגנטי שלו לעצמו, בשעה ששום מבע אינטליגנטי אחר לא בקע ממנו, והוא נראה תפוס לגמרי לאיזשהו שד שהשתלט עליו.
     
    כן, כמו מיכה שטרית בשיר הזה, גם קוקי, בני הנפלא, היה ילד נטול פחד: "רכבתי על אופניים כשהידיים באוויר". גם קוקי יכול היה "לבלוע כדור ארץ שלם" בעוצמת החיוניות שלו. ועכשיו, בשגעונו, הוא היה "ציפור שלא עפה". הייתי בעלבון חיים עמוק. והיו גם שירים אחרים, נפלאים מאוד, כמו השיר הבא של מיכה שטרית מאותו תקליט, שיר על איש בודד מאוד: אלף שנות אור ביני ובין האיש מהכוכב שממול שעה וארבעים דקות ביני ובין מישהו מעבר לגבול אני אפילו לא מכיר את השכן שגר קומה מעלי. . . שזה עשרים מדרגות בדיוק. מין בדידות שכזאת. גם בלי אינטליגנציה מכוכב אחר אני יודע שאני חי כמו אידיוט וגם אם אלף חלליות ירחפו מעלי תמיד אהיה איש בודד מאוד. אלף שנות אור ביני ובין הקוסם מארץ חוץ ורק דקה ועשרים שניות לפני הפיצוץ אני אפילו לא מכיר את עצמי גם אחרי ארבעים דקות של טיפול . . . פעם פרויד, פעם יונג, פעם פרויד. פעם יונג. מין בדידות שכזאת. איזה מילים נפלאות. ואיזה דיוקים שכמו משיקים למצב הסכיזופרני: "גם בלי אינטליגנציה מכוכב אחר/ אני יודע שאני חי כמו אידיוט". ואיך הוא ידע להגיד את החלליות שמרחפות מעליו: "וגם אם אלף חלליות ירחפו מעלי/ תמיד אהיה איש בודד מאוד".
     
    אלף חלליות ריחפו מעל ראש הבן שלי, והוא חי כמו אידיוט בחודשים ההם. ללא ספק. והיה גם ברי סחרוף הגאוני. גם הוא ניקב במילים שלו את קצה הנפש וכמו ידע הכל, וקוקי לא הפסיק לשיר אותו: חלליות רודפות אחריך חלליות קוראות לי לחזור חלליות להיות או לא להיות וגם מילים מפורשות, מדהימות באינטואיציה שלהן, על שיבה למציאות: על נהר אספירין ישבנו במקומות המוכרים לא שומעים לא רואים כאילו אנחנו אוויר עוד מעט ייגמר הסרט בקרוב המציאות התמונה מטושטשת והצליל לא ברור האם על הבן שלנו דיבר ברי סחרוף? האם על עצמו? והאם "בקרוב ייגמר הסרט", וקוקי יחזור למציאות? ואיך זה שהוא יודע לשיר דווקא את זה? כל אלה היו שאלות מענות וטעונות תקווה וייאוש. 
      .
        הבן המשיך בנתק המוחלט שלו. אי אפשר היה לדבר איתו. הוא היה נתון לשגעונו. ושר ושר ושר. גם את מיטל טרבלסי, שאותה לשם שינוי אני גיליתי לו (כלומר, אני קניתי את התקליט לאחר שהוקסמתי ממיטל טרבלסי במופעיה ברדיו ובטלוויזיה סביב חגיגות החמישים למדינה). ובני שר בקול נפלא, בדייקנות מוזיקלית טבעית, גם שירים מתוך אחד התקליטים היפים ביותר והנידחים ביותר שהופיעו אי פעם בעברית: "נשאר לי שיר" של מיטל טרבלסי. "ובדיבור שלך אלי אתה אילם", שרה מיטל טרבלסי, ובשיר אחר היא אומרת (וקוקי חזר ושר את זה): לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן איזה עולם נפלא הוא היה בונה אלה היו שלושת התקליטים העיקריים ששמענו במהלך החולי: "מסמרים ונוצות" של מיכה שטרית, "נגיעות" של ברי סחרוף, "נשאר לי שיר" של מיטל טרבלסי. אלה אהובי לעד. כל מי שבני אהב במהלך שגעונו, אני אוהב לעד. וכמה ריגש אותי שהבן שלי שר את שירי המשוררים שברי סחרוף שר. שירים של אלתרמן. שירים של אבידן. כן, ברי סחרוף שר את "עוד חוזר הניגון" של אלתרמן ואת "לוליטה" של אבידן ("לוליטה גדוליתא/ לבוא היום? / עוד לא קנית לי/ סרט אדום/ עוד לא בנית לי/ וילה שחורה/ לוליטה גדוליתא מה קרה? / מדוע לפתע/ ללא אות מוקדם/ מישהי מתה/ על שפת הים" וגו'). אלמלא החודשים האלה עם הבן שלי בשגעונו לא הייתי מגלה את נפלאותו הגדולה של הפזמון הישראלי. נטינו לזלזל במצעד הפזמונים, והנה יצאה ממנו שירה גדולה. וקוקי לא הפסיק לשיר בחלק מן הימים. חלק אחר היה דכאוני ושותק, עד שפחדנו שאולי איבד את הדיבור. ופעם היה איזה יום שלם או יומיים שניסינו לחלץ ממנו מילה. מילה אחת. רק מילה אחת. כדי שלא נשקע לגמרי בפחד.
     
    בסוף הוא אמר משהו. מילה או שתיים. ופעם אחרת כל כך רציתי שישיר משהו מתוך כל השירים האלה, שקודם לא הפסיק לשיר, ופתאום, בתקופת הדיכוי האילמת (שבאה אחרי תקופת העליצות של השיגעון), חדל לגמרי. בסוף הוא שר משהו. שמתי את התקליט של מיכה שטרית, והוא שר איתו או משהו כזה. וזו היתה נחמה גדולה לרגע. עוד לא הכל אבוד. וכן, היתה גם הקריאה בתנ"ך. מילדותו ידע קוקי להקריא תנ"ך ברהיטות נהדרת. בעלייה שלו לתורה הוא שר מקסים את פסוקי התנ"ך. ולאורך חודשי שגעונו, שוב ושוב, הוא חזר והקריא מן התנ"ך. פרקים, קטעים, פסוקים. וכשנכנס לשתיקה הדכאונית האיומה שלו (מין דיכאון גוף מוחלט, משהו שקשה לתאר. לא דיכאון מן הסוג הדכדוכי שלנו. משהו גופני מובהק זה היה אצלו), הייתי מתחנן אליו לפעמים להקריא משהו מן התנ"ך, ולפעמים הוא נענה והקריא. וגם זו היתה נחמה גדולה. מוארת. גם הקול שלו השתנה בימים מסוימים. כשחשבנו שאולי איבד את הדיבור, הוא פתאום התחיל להקריא משהו, וקולו היה דעוך ואחר, לפעמים מוקטן ומכווץ עד שכמו נעלם ונאלם. ולפעמים בכל זאת היה קורא ברהיטות, אבל קטעים הרבה יותר קצרים.
     
    ואז הפסיק ולא יסף. ולפעמים לא נענה בשום אופן ולא הקריא דבר ולא דיבר ולא הוציא הגה. ופחדנו מאוד. היינו בחרדה וביאוש מוחלט בחלק מן הימים. עד למרפא הגדול ההוא בערב חנוכה. אחרי חמישה חודשים וחצי קשים עד אימה ועד דיכאון ועד אובדן תקווה, אירע הפלא. בערב חנוכה, בכעין נס חנוכה, הלך קוקי והחלים להפליא.כעבור ימים אחדים,כתום חופשת חנוכה, חזר לבית הספר.שד השיטיון שהיכה בו ושיטה אותו והביא אותו לרמות חמורות של השתטות והשתגעות, כמו נעלם מגופו ומנפשו.והנער,בני הנפלא,חזר לפכחונו המוחלט,אף כי עברו עוד כמה חודשים עד שהתאפס לגמרי גם מבחינת התנהגותו, הפרועה אמנם לפעמים, אבל הנהדרת, הפיקחית, הליצנית, שופעת החיוניות והמבודחות. כי הנער הזה היה תמיד, וכך הוא גם עכשיו, בעל הומור מיוחד ונדיבות נפשית מיוחדת. 
    קוקי בהתפרצות שיגעון. מטלטל את איבריו כמגרש שדים מגופו   תרופות? שטויות
        למי שלא ראה אף פעם מקרוב מצב של שיגעון, או מה שקרוי בשפה הפסיכיאטרית "התקף פסיכוטי", ייאמר כי אפשר להשוות את מצבו של המשתגע, נניח, למצבו של אדם המדבר מתוך דמדומי חום, כשחומו עולה ל-41 מעלות או משהו כזה. ולך תדבר עם אדם כזה על תסביכי ילדותו או על משהו אחר מתוך המילון הפסיכולוגי. פשוט, אין עם מי לדבר. האיש נתון לשגעונו. כלומר, לא מדובר בכלל בבעיה פסיכולוגית אלא בבעיה גופנית מובהקת. כשהתפרץ השיגעון אצל קוקי, לא ידעתי בתחילה מה זה. בתחילה שמעתי עדויות מפי כל מיני עדים להתפרצות השיגעון שלו, ואחר כך, כשראיתי אותו, הבחנתי בהתנתקות שלו, אבל לא ידעתי לתת לזה שם. טוב שעלה אז בדעתי לפתוח ספר פופולרי שכתבה עדנה גחטן בשם "דוקטור, אני חולה - ספר המחלות", שבו משיבים רופאים בכירים לשאלות על המחלות הנפוצות. הספר העממי הזה היה בביתי, ופתחתי אותו בפרק על "הנפש". והנה , בסעיף "סכיזופרניה" מצאתי את התשובה הראשונית למה שראו עיני: "סכיזופרניה: אחת ממחלות הנפש הקשות. פוגעת בדרך כלל באנשים צעירים בגיל היצירה והפריון. מבנה האישיות נפגע לזמן רב, ולא תמיד חוזר למצבו התקין לאחר ההתפרצות. זוהי מחלה ארוכה, לעתים כרונית, ובעקבותיה יוצאים החולים לתקופות ארוכות ממעגל החיים המשפחתיים, החברתיים והמקצועיים. המחלה תוקפת כאחוז אחד מכלל האוכלוסייה, כלומר מדובר במחלה שכיחה הרבה יותר מאיידס או ממחלת ניוון השרירים".
     
    רבים טועים לחשוב שסכיזופרניה ופיצול אישיות הן מחלה אחת. ההבדלים בין המחלות תהומיים. בסכיזופרניה קיים פיצול בין האדם לבין הסביבה, אבל אין פיצול אישיות. המחלה מאופיינת בהפרעות חשיבה ובתפישת המציאות. הפרעה בתהליך החשיבה נגרמת כשמשתבש הסדר המוסכם עלינו לחשיבה. פתאום אין קשר בין נושאי החשיבה, או שהקשר לא נכון. יש גם קפיצה לנושאים אחרים. כשיש הפרעה כזו, החולה מתחיל לייצר מחשבת שווא שאינה הולמת את המציאות. הפרעה בתוכן החשיבה נובעת מהפרעה בתפישת המציאות, ואחד הביטויים לכך הוא ההזיות. ההזיות הן הזיות שמיעה: החולה שומע קולות שמעליבים אותו, מאיימים או פוקדים עליו. איך פורצת המחלה? יש כמה דרכים. לעתים הפריצה היא איטית ולעתים היא חריפה. פריצה איטית מתאפיינת בירידה הדרגתית בתפקוד. למשל, קשיים בריכוז או ירידה דרסטית בציוני התלמיד. ואיך נראית התפרצות חריפה? פתאום, או לכאורה פתאום, מתחיל האדם להתנהג בצורה שונה. מחשבות שווא כמו רדיפה, גדלות ורעיונות מוזרים לגבי המציאות או דברים מסוג זה שוטפים אותו. במצב כזה יש גם הזיות, והאדם מגיע מהר מאוד לטיפול או לאשפוז, כי התנהגותו חריגה מדי". עד כאן ציטוט חלקי מתוך ספרה הבסיסי של עדנה גחטן. תודה לה ותודה לעשרות הספרים והמאמרים הנוספים שקראתי בהתמכרות בכל אותה תקופה. חלקם מדויקים, חלקם שגויים להפליא, אבל כולם השכילו אותי להבין את עומק הטעות והעיוות בגישה הרפואית והטיפולית הנפוצה ביחס לשיגעון למינהו.
     
    כן, אצל בני קוקי זה היה ללא ספק מה שהמומחה הפסיכיאטרי של עדנה גחטן הגדיר כ"התפרצות חריפה", מה שקרוי "מצב פסיכוטי": דיבורים הזויים וקדחתניים, תנודות גוף שגעוניות, התנהגות שכאילו מוכתבת מבחוץ או על ידי איזשהו שד פנימי היושב בתוך הנפש. אין פלא כי בתרבויות מסוימות מזוהה השיגעון עם כניסת שדים לגוף או כניסת "דיבוק", ולכן הדרך היחידה בעיניהן לרפא את השיגעון היא להוציא את השדים החוצה. כל מי שראה מצב שיגעון פסיכוטי מקרוב, יודע עד כמה הדימוי הציורי הזה מתבקש מאליו: שדים נכנסו לתוך הנפש, וצריך להוציא אותם משם. בספרה של גחטן נאמר עוד, מפי אותו פסיכיאטר בכיר, כי "הטיפול התרופתי מאוד מרכזי, ובלעדיו אין סיכוי שתחול הטבה בסימפטומים של המחלה". אתם שומעים? "אין סיכוי" להתרפא בלי תרופות. ככה כתוב בספר וברוב הספרים הרפואיים האחרים. ואני אומר לכם: שטויות. אפשר להתרפא להפליא, והרבה יותר טוב, בלי תרופות. הרי זה עיקר הלקח שאני בא לספר לכם עליו. 
      .
        פרופ' א.ו, אחד הפסיכיאטרים הבכירים שקיימתי איתם שיחת התייעצות (בלי שראו או אבחנו את קוקי עצמו, שהרי לא רצינו כאמור לחשוף את הבן שלנו לסכנת אשפוז כפוי), אמר לי: "כבר לא רואים בימינו מקרים פסיכוטיים בלתי מטופלים". כלומר , מקרה פסיכוטי שלא טופל בתרופות כבר בשלב הראשון של הפסיכוזה (מצב השיגעון) הוא עניין נדיר כל כך בימינו, בעולם המערבי, עד שתיאור מפורט של מקרה כזה, כפי שאני מנסה לעשות כאן, הוא עניין בלתי מוכר, שיכול אולי ללמד את הרופאים, ובעיקר את הציבור, כמה דברים שהם אולי אינם יודעים. כמה דברים בסיסיים מאוד. למשל, ששיגעון היא מחלה עם התחלה, אמצע וסוף. ממש כמו שפעת, אם כי בהבדל משפעת, כאן מדובר במחלה ממושכת מאוד שיכולה להימדד בחודשים ארוכים. ככלל, כשאדם לוקה בהתקף שיגעון קשה ממש, כפי שלקה בו קוקי, הוא מגיע מהר מאוד לאשפוז פסיכיאטרי ולמתן תרופתי מיידי או לזריקת הרגעה אוטומטית. כי התנהגותו הופכת חריגה ומסוכנת במידה המחייבת פיקוח צמוד עליו.
      
    הטיפול התרופתי האינטנסיבי אמנם ממתן את הפסיכוזה, היינו, את גילויי השיגעון, אבל הצרה היא שטיפול תרופתי זה עצמו מזיק לדעתי לעצם הריפוי, ומלווה לפעמים בתופעות לוואי קשות מאוד. אלא שכל הפסיכיאטרים שהתייעצתי איתם המליצו לי לאשפז את בני מיידית ולתת לו טיפול תרופתי אנטי פסיכוטי, וזאת בלי קשר לשאלה מה מהות המחלה המדויקת שלקה בה. במהלך חמישה וחצי חודשי מחלתו, קראתי עוד עשרות פרסומים, מאמרים וספרים בעניין זה, ובכולם ביקשתי למצוא תשובה לשאלה מרכזית: מהי המחלה שלקה בה? זה גם מה ששאלתי את הפסיכיאטרים, שנטו לשער שמדובר במה שקרוי "סכיזופרניית נעורים", אבל לא שללו גם אפשרויות אחרות. רק מאוחר יותר הבנתי עד כמה ה"הגדרות" לסוג השיגעון המדויק לא חשובות בכלל, אבל במהלך חודשי מחלתו עסקתי בכך בלי סוף: מהו בדיוק סוג השיגעון שלו. הסימפטומים שלקה בהם התאימו להרבה הגדרות ותוויות רפואיות, ולכן שאלתי את עצמי שוב ושוב, יום-יום, שעה-שעה: האם זו סכיזופרניה? האם זו מאניה? האם זו מאניה דיפרסיה? האם זה דליריום? האם זה שיטיון? האם זה דליריום מלווה בשיטיון? כל אחת מהאפשרויות הללו עלתה מן הספרים ומן הסימפטומים שאפיינו את חוליו של קוקי, אבל שני הפסיכיאטרים העיקריים שהתייעצתי איתם (פרופ' א.ו, שגבה תשלום ניכר עבור שיחת התייעצות איתו, וד"ר ט, ידיד נעורי, שנתן לי ייעוץ צמוד חינם) הבהירו לי חד וחלק שבכלל לא חשוב להגדיר בשלב זה מה בדיוק סוג המצב הפסיכוטי שבו הוא נתון. כי במצב פסיכוטי פשוט נותנים כדורים אנטי פסיכוטיים, ולא חשוב מה מוצא הפסיכוזה. אבל אני ידעתי כמה דברים על התרופות האנטי פסיכוטיות ועל השפעותיהן הקשות עד הרסניות.
      
    בספר "ריפוי ספונטני", למשל , מצוטטים נתונים שהובאו בכנס פסיכיאטרי בארצות הברית, שעל פיהם "25 מיליון בני אדם ברחבי העולם סובלים מפגיעות שכליות מתמשכות בגלל השימוש בתרופות אנטי פסיכוטיות, הקרויות גם 'ארגיענים חזקים' או 'משאננים'". גם זכרתי היטב את ספרו של וויליאם סטיירון, "חשיכה נראית", שבו תיאר איך תרופות מסוימות, תרופות דווקא, הביאו להשתגעות קיצונית שלו. כמובן גם זכרתי איך הדעיכו התרופות הפסיכיאטריות את דוד אבידן, וזכרתי גם אמן נוסף, ידוע, ואיך נראה כשיצא מבית החולים הפסיכיאטרי שבו אושפז בכפייה. ראיתי אותו יושב ב"כסית" והוא נראה אז כניצול אושוויץ, עיניו כמו היו מיואשות במדבר שממה ריק. וזכרתי גם מה היה מצבה של אמי מנוחתה עדן, כשלקתה בשיגעון כלשהו בשנותיה האחרונות (לדעתי, בגלל תת תזונה שנקלעה אליה בזיקנתה ובבדידותה, ולא מחמת מחסור כספי). עקב אחת מהתפרצויותיה רשם לה הרופא את התרופה האנטי פסיכוטית הלידול, ואמי הפכה להיות, עם נטילת התרופה, לזומבית כמעט מושלמת. זכרתי את זה וזכרתי דברים נוספים ועדויות נוספות, ולכן רציתי להימנע ככל האפשר ממתן תרופתי כלשהו לבן שלי. זאת ועוד: כל הספרים הפסיכיאטריים מאשרים כי התרופות האנטי פסיכוטיות אינן מרפאות אלא רק ממתנות את התסמינים הפסיכוטיים. גם הפסיכיאטרים יודעים שהטיפול התרופתי הוא בסימפטומים של החולי, ולא במחלה עצמה. משמע: הנתק, השסע הנפשי, המנתק את האדם מן המציאות (וזו מהות השיגעון, כפי שהכרתי אותו באמצעות הבן שלי) לא יחלוף בהשפעת הכדורים, אבל החולה יהיה פשוט ניתן לשליטה. המשתולל לא ישתולל; המתקשה להירדם, יירדם; הצועק, יפסיק לצעוק; אבל הנתק הנפשי הבסיסי יישאר, וכשתחול הפוגה במתן התרופות, יחזור השיגעון להיות קשה כשהיה, ואולי אף קשה יותר. עד שתבוא הפוגה טבעית או הפסקה טבעית במצב הפסיכוטי. לכן התעקשנו, אשתי ואני, לא לתת לבן שלנו כל תרופה פסיכיאטרית.
     
      השגחה, אהבה, אמונה
        חמישה חודשים וחצי היינו נתונים ללחצים בלתי פוסקים, בעיקר מצד אחד הפסיכיאטרים שהפגיע בנו שוב ושוב לאשפז את קוקי מיד ולתת לו תרופות פסיכיאטריות ללא שיהוי. גם אותנו אכלו הספקות מפעם לפעם: האם נכון אנחנו עושים כשאיננו נוהגים בדרך כל הארץ ואיננו מביאים את קוקי לאשפוז?
      
    מה הביא לעניות דעתנו לריפוי הטבעי והשלם של קוקי? הנה תמצית מסקנותינו.
    1.
    הימנעות ממתן תרופות. עצם ההימנעות מתרופות ומאשפוז אפשרה למחלה למצות את עצמה ולחלוף, על פי העיקרון הפשוט והידוע, שהגוף מרפא את עצמו. אם נתייחס לפסיכוזה כאל סוג של חום, הרי כידוע הפחתת החום באמצעות תרופות מורידות חום (המקבילה למתן תרופות אנטי פסיכוטיות) מונעת לפעמים מן הגוף לרפא את עצמו. וממש כשם שהחום עצמו, כטענת הטבעונים, משמיד את חיידקי החולי, כך התקף השיגעון עצמו מתעל את עצמו באמצעות ביטויים שגעוניים (כגון תנודות גוף שגעוניות, שבני, בהשתגעו, חזר עליהן שוב ושוב), או מילוליים (כגון דיבורים קדחתניים ובלתי פוסקים,הידועים בפסיכיאטריה כ"יעף מחשבות", גם בזה התנסינו עם קוקי בהרחבה), או הזייתיים (שוב ושוב ראינו את קוקי נתון להזיותיו ומדבר עם חברים מתוך נפשו, בלי שמישהו מהם היה נוכח לידו). כך , באמצעות טלטולי הגוף, ההזיות, הדיבורים הקדחתניים, מתעלת הפסיכוזה (או שד השיגעון) את עצמה ויוצאת החוצה בביטוייה השונים. אבל כשאנחנו מדכאים באמצעות תרופות אנטי פסיכוטיות את יכולת הגוף לבטא את הפסיכוזה שלו, אנחנו כמו משמרים ומקפיאים בתוך הגוף את הפסיכוזה שהוקהתה. כלומר, שד השיגעון נשאר בתוכנו במקום שיתועל וייצא החוצה. לכן, לפי הבנתי, הכלל הראשון בטיפול בשיגעון הוא הימנעות ממתן תרופות נוגדות שיגעון.
     
    2.
    השגחה מתמדת. כמובן שכשלא נותנים תרופות אנטי פסיכוטיות, צריך להשגיח על החולה הפסיכוטי בלי הפסקה, 24 שעות ביממה. כי מעשיו והתנהגותו, כשהוא נתון לשגעונו, בלתי צפויים לחלוטין. הוא יכול להרוס, לשבור, לצאת עירום החוצה, לקפוץ מול מכונית נוסעת, לשכב באמצע הכביש. בכל המעשים האלה התנסינו עם קוקי. כדי לשמור על חולה פסיכוטי צריך כמה אנשים שישמרו עליו בתורנות. כשהחולה נרדם ממש וישן ממש, אפשר לקחת סיכון מסוים ולהרשות לעצמנו להירדם, לא לפני שנעלנו את דלתות היציאה מן הבית. במקרה שלנו, מי ששמר על קוקי בעיקר היה אני ואחותו הגדולה, בתי הנפלאה אביגיל. גם אשתי הנפלאה שלומית שמרה ככל יכולתה (היא גם טיפלה כמובן בעניינים הדחופים האחרים של הבית). כדאי מאוד מטבע הדברים להקיף את החולה באהבה מוחלטת. זה מה שאנחנו עשינו במשך כל תקופת חוליו. הקושי ביחסים איתו (ובא קושי גדול, שארך עוד כמה חודשים) חל דווקא לאחר ההחלמה. אבל זה כבר סיפור אחר בתחום אחר. מי שרוצה להימנע מאשפוז, ואיננו יכול להיעזר בבני ביתו, כדאי שייקח עזרה חיצונית, ככל שהוא יכול. מישהו שפשוט יישב ליד החולה, וימנע ממנו להזיק לעצמו או לאחרים. אין תחליף אחר לאשפוז פרט להשגחה צמודה. וכך צריך להמתין חודשים עד לריפוי שבוא יבוא. מי שאיננו יכול להשגיח בעצמו על המשתגע, או להפקיד אחרים על השגחתו, חייב למסור את המשתגע לאשפוז. כי אין ברירה אחרת.
     
    3.
    בדיקות דם. עניין חשוב מאוד הוא בדיקות הדם. חשוב לקחת מן החולה דגימת דם ולבקש לערוך עליה את כל הבדיקות האפשריות. וכשלוקחים דגימת דם, חשוב לעשות עליה בדיקת בי-12, בדיקת סוכר, בדיקת אבץ, ניאצין ועוד ועוד. לאור תוצאות בדיקת הדם יש לתת, בהתייעצות עם רופא תזונתי, תשובה תזונתית לחוסרים שהתגלו. מדובר בוויטמינים ובדיאטה מתאימה הכוללת הרבה מאוד ירקות ופירות. תמיד הרבה פירות וירקות. תמיד פעילות גופנית רבה ככל האפשר, כמו הליכות. זה תמיד נכון.
     
      מסקנה חמישית: אלוהים
         4. דיאטה וויטמינים. ד"ר ק' שאיתו התייעצנו בשלב שבו הבן היה נתון כבר לדיכאון גופני עמוק, לאחר תקופת עליצות גופנית נמרצת ושגעונית שנמשכה כשלושה חודשים, הציע לנו דיאטה מסוימת כדי לאזן את המחסור בבי-12 ואת תת הסוכר בדם. ואכן פעלנו על פי הוראות הוויטמינים והדיאטה במשך חודש בערך, אבל ברגע מסוים, כשראינו שהעסק לא מתקדם, הפסקנו. וכאמור, דווקא שבועות לאחר הפרת הדיאטה קוקי החלים. עם זאת, נדמה לנו שאכן תקופת הדיאטה והוויטמינים הובילה אותו לאכילה נכונה יותר, כי כתוצאה מן הדיאטה החמורה שמנעה ממנו הרבה דברים (כולל לחם, בשר ודברי חלב) נכפתה עליו אכילת ירקות ופירות מרובה, ואין טוב מזה. וכך התייצב בסיסו הגופני, מה שהוליך בסופו של דבר להחלמה. אגב, את החוסר שהתגלה אצלו בבי-12 מילאנו באמצעות גלולות ויטמינים תת לשוניות הנמכרות היום בכל בית מרקחת או סופרפארם. אין צורך בזריקות.
      
    5.
    אלוהים. ולבסוף, כמובן, מדובר בעצם בנס גדול, אלוהי, שקרה לנו. ועובדה שזה קרה בנר ראשון של חנוכה, כי "נס גדול היה פה". ואני מאמין באלוהים לגמרי, ובשלב מסוים, כשקראתי ב"סיפור פשוט" של עגנון על הירשל שהשתגע ועל שנהוג לקרוא פרק ג' (או ה') בתהילים במצבים כאלה, גם אני קראתי באמונה מוחלטת ובמתיקות מוחלטת את פרק ג' בתהילים, בתפילה להתרפאות בני הנפלא, ואין ספק שגם זה עזר ואולי בעיקר זה, כי התנ"ך הוא אלוהי לגמרי, כפי שאני יודע מזמן. בוודאות מוחלטת. ואלוהים שומע לתפילות, אם יש בהן טוהר. ויש עוד משהו שאולי מסביר חלק מן העניין: אני עצמי, אבא של קוקי, התנסיתי בחיי בלא מעט סמים, לא מעט פעמים. ולכן הכרתי את חוויית השיגעון הפנימי מקרוב, למרות שתמיד השתלטתי בסופו של דבר על ההזיות המסוממות, לפעמים אחרי כמה רגעים של פחד מוטרף. השיגעון איננו זר לי, ולכן הוא לא נראה לי זר גם כשהתרחש אצל בני.
     
    למעשה, חוויית חיי המרכזית היא טריפ האל-אס-די הראשון שלקחתי ב-18 ביולי 69' ומסעות האל-אס-די שבאו אחר כך. והנה, במסעות האל-אס-די שלי חוויתי הזיות פסיכ דליות בתוך המציאות והמוח. אמנם הממד הפסיכ דלי איכשהו נעלם מן הטריפים של העשורים האחרונים, ככל שהתנסיתי בהם, אבל גם היום מקיימים הטריפים את הממד העדני והמואר והתענוגי שלו. תמיד אמרתי לעצמי למראה השיגעון של בני, שהוא חווה דברים מסוימים שאני חוויתי בתוך מסעות האל אס-די שלי, למרות שהוא עצמו לא לקח שום טריפ ולמרות שהזיותיו היו כנראה תוקפניות או מטלטלות הרבה יותר ממסעות האל-אס-די שלי. אבל אני שלקחתי את האל-אס-די כאל אס-די, כלומר כסם שצריך להיזהר בו, ידעתי מראש באיזשהו אופן לא להשתגע ממנו. משום שכל מה שחוויתי נראה לי מראש כחלק מהשפעת הסם, ולכן (על פי רוב, לא תמיד) לא התבהלתי מדי מן הרגשות וההזיות של עצמי. לעומת זאת, בני קוקי הותקף על ידי ההזיה בלי כל התראה מוקדמת ולכן פחד מן השיגעון של עצמו. ייתכן אפילו שחלק מן השיגעון מתלבה וגואה בגלל הפחד מן השיגעון. אדם חווה חוויות הזיוניות מסוימות, אומר לעצמו, בנוסח ישעיהו הנביא, אוי לי כי נדמיתי, ועצם הפחד הזה מעורר בו טראנס של השתגעות, שקשה אחר כך לחזור ממנו למציאות מרוב שהוא מטיל את המשתגע הרחק מעצמו. 

      .
        אחזור על הלקח העיקרי בעיני: בכל שלבי המחלה והריפוי פעלנו תמיד על פי הבנתנו שלנו, ומסקנות הבנה זו היו תמיד שונות מן המסקנות שביקשו המומחים שנסיק. אמנם התייעצנו עם רופאים פסיכיאטרים, רופאי עצבים, פסיכולוגים, רופאים, וכן עם אנשים שעברו ניסיון דומה והתנסו בהתקפים פסיכוטיים, בתרופות, באשפוזים. אבל בסופו של דבר, לא היה מומחה אחד שפעלנו על פי דעתו ועצתו בשלמותן. עובדה: לא שמענו לשני הפסיכיאטרים שהציעו לנו לאשפז אותו. לא שמענו לפסיכולוג שביקש לקבלו לטיפול. שמענו רק באופן חלקי וזמני לרופא הדיאטיקן שטיפל בו בשיטת ויטמינים ודיאטה קיצונית. גם לא שמענו לאזהרות אחרות. פעלנו על פי מיטב הבנתנו ורגישותנו בכל אחד מהשלבים, גם אם הדבר היה בניגוד מוחלט למה שהציעו הרופאים והמומחים.
     
    אני חייב לצטט בהקשר זה קטע המופיע בספרו של הרופא הטבעוני הגדול ד"ר רוברט ג'קסון, "חיים ללא מחלות". כך כותב ג' קסון בהקדמתו, וכפי שתראו להלן מדובר בציטוט מתוך ציטוט: "מבטי פוגש בקרע של נייר, המונח על שולחני, בו כתוב: 'סידנהם, הרופא הגדול, אמר: אם עלי למצוא את מקור הצלחתי באיזה רצפט, הרי רצפט זה מתבטא בזה שתמיד נשארתי האוטוריטה לעצמי. אין זה אומר שתמיד גיליתי אני עצמי את הרעיונות החשובים. לעתים קרובות הייתי מנסח אותם מתוך מחשבותיהם של אחרים, לא פעם ממקורות חבויים ביותר. אולם מאחר שלא נצמדתי אל האוטוריטה ואל המסורות של אלה הקרויים גדולים, הצצתי אל תוך תוכם של הדברים'". זה בעצם כל הסיפור. להישאר נאמנים לעצמנו ולשיפוטנו, לקרוא כל מה שאפשר על המחלה, לשמוע כל מה שאפשר על המחלה. אבל תמיד תמיד להחליט בעצמנו, ולעתים בניגוד גמור לדעת הרופאים. 
     
     
     
     
     
      קוקי, סוף 2004
        את הרשומות שלעיל כתבתי בעיקרן לפני כחמש שנים, אחרי שבני החלים מחוליו, ולא פרסמתי אותן מאז. בעיקר בגלל החשש לפגוע בהווה ובעתיד של הבן, וגם משום שלא היה תוקף חוקי (בהיותו קטין) להסכמתו לפרסם את הדברים. במהלך התקופה שעברה מאז ההחלמה חזר בני לבית הספר התיכון שבו למד, השלים בגרות כמעט מלאה (להוציא גאוגרפיה או משהו כזה), חי חיים חברתיים נחמדים, וגויס לצה"ל בפרופיל 97. והרי מלכתחילה מנעתי ממנו כל מגע עם פסיכיאטרים במהלך התקף השיגעון הראשון, בין השאר כדי שיוכל להתגייס לצה"ל. והנה זה הצליח. הבן אכן גויס לצה"ל ובפרופיל 97, ותחילה אפילו זומן למבדקים לצורך גיוס לצוללות, משם נשר מיד. במשך כחודשיים וחצי היה בטירונות בהנדסה קרבית, ואז קרה משהו נורא למדי: ההתקף השגעוני חזר. הפעם היה מהלך הסיפור שונה לגמרי, וככל שהפעם הראשונה היתה נוראה, הפעם השנייה היתה נוראה ממנה, והפעם היו מעורבים בסיפור בקטעים מסוימים גם פסיכיאטרים ואשפוזים ותרופות פסיכיאטריות וסכנת חיים ממשית לגמרי, שריחפה מעל ראשו וגופו. זאת משום שלקה, בעקבות זריקה פסיכיאטרית שניתנה לו, בתסמונת הקרוייה N.M.S, או בעברית "תסמונת נרולפטית ממאירה" (למרות שאין לזה כל קשר ל"ממאירות" במובן הסרטני).
     
    אבל גם במקרה זה בני החלים באמת (והוא החלים שוב, תודה לאל) רק לאחר שהופסקו לחלוטין כל התרופות הפסיכיאטריות למיניהן. על כל אלה אספר בכתבה הבאה, "תולדות השיגעון השני", או "מתוך השיגעון נולד משורר", שתתפרסם מתי שהוא בעתיד, ובה בין השאר על הפופולריות המטורפת של מכות החשמל בבתי החולים הפסיכיאטריים (בקושי הצלחנו למנוע מבני את המכות הללו), על סכנת המוות של תרופות פסיכיאטריות מסוימות (בני היה מאושפז עשרה ימים במחלקה לטיפול נמרץ בקפלן בעקבות זריקה פסיכיאטרית כזאת), ועל היתרון המפתיע של תרופות פסיכיאטריות מהדור הישן עם כל השפעות הלוואי הנוראות שלהן, על תרופות פסיכיאטריות מיוחצנות מהדור החדש (שגם להן יש השפעות לוואי נוראיות). 
    מיכה שטרית. ציפור שלא עפה   הפיכחון הוא הסם הכי נפלא שלו
        אני חייב עוד לקוראים, כדוח ביניים, את סיפור מצבו, נכון לעכשיו. קוקי הוא בן 21 עוד מעט, שפוי לחלוטין, למרות התנהגויות שגעוניות מסוימות ומשעשעות בחלקן. בחור מקסים, אם גם פרוע לא מעט בהליכותיו, מלא רוח נדיבות ועליצות. עם זאת, גואות בו מפעם לפעם גם צעקנות ורגזנות בלתי נסבלות, מורשת נואלת ממני, מאמי ומסבי, אבי אמי, עוד נמשכת השושלת. כשאצלו מתווסף לכל זה גם ההיתר העצמי "להשתגע" במובן ההתנהגותי, לא הקליני. "למה? כי אני משוגע".
     
    הוא גר בתל אביב בדירה שכורה משלו. בשנה וחצי האחרונות החליף ארבע דירות שכורות בתל אביב, כשעם חלק מהשכנים התיידד ועם חלק הסתכסך. הביטוח הלאומי משלם לו כ-2,000 שקל בחודש, קצבה המשולמת למי שמוגדרים כ"סכיזופרנים". על פי הגדרת הביטוח הלאומי סכיזופרניה מוגדרת כמחלה לכל החיים, למרות שהבן שלי החלים מזמן. בנוסף, הוא מקבל כספים מאיזשהו חיסכון שחסכה למענו סבתא שלו. אנחנו מתים כמובן שיוותר על קצבת הביטוח הלאומי ויתחיל לעבוד. השאלה היא במה. יש לי כמה רעיונות: הוא שר נפלא. אתם צריכים לשמוע אותו שר ברי סחרוף ומאות שירים אחרים שהוא מכיר בעל פה את מילותיהם (אז אולי יופיע), הוא בדרן בלתי רגיל (צריך להביא אותו לאיזשהו סטנד-אפ קומדי). אין לו שום בעיה להופיע גם בדוגמנות עירום או בסרטים פורנוגרפיים (יש לו נטיות נודיסטיות מסוימות), ולי לפחות (בניגוד לאשתי) אין שום בעיה עם זה. מעבר לכך, הוא אוהב להתעסק עם חומרי ציור וכיור ומלאכה למיניהם (אבל אין לו שום מקצועיות בתחום), והוא גם בעל כשרונות מכירה מפתיעים (במשך כמה ימים מכר עשרות עותקים של "ספר הקוסמים" שלי במדרחוב נחלת בנימין). ובעצם , הוא בחור צעיר שיכול גם לעבוד בבניין או כמוכר ארטיקים בחוף הים. למה לא? ככה שאולי יצליח פעם להתפרנס ולוותר על חרפת הקצבה מן הביטוח הלאומי. אבל כל זה לא פשוט, כמובן, וצריך לקרות. ומה שנפלא במיוחד: בשנה האחרונה הוא כתב כמה שירים יפים מאוד. אחד מהם פורסם במוסף הספרותי של "מעריב" ועורר השתאות והיקסמות נרחבות (ר' השיר).
     
     בין השאר, הוא הופיע כמה פעמים בערבי קריאת שירה בשבזי 42 והקסים את הקהל. זה חצי שנה הוא מתגורר עם חברתו, בחורה חכמה ובעלת חוש הומור מיוחד, המבוגרת ממנו ב-13 שנה ומאוהבת בו במיוחד. עם זאת, הוא היה מעורב בלא מעט בלגנים התנהגותיים בגלל הפראות והיעדר הגבולות האופייני שלו. למשל, משהרגיש דחוק בדירת החדר וחצי ששכר, הרס את קירות חצי החדר, כדי להרחיב את חלל המגורים, מה שאכן הפך את הדירה למרווחת הרבה יותר, אבל יחייב אותו בהוצאות גדולות כפיצוי לבעל הבית, שהדבר נעשה בלי רשותו.
     
    אבל במובן הנפשי הטהור, היינו, מצב צלילות הנפש והדעת שלו, הוא לא רק שפוי לחלוטין אלא גם במצב רוח מעולה חלק גדול מהזמן, מאושר הרבה יותר מכל אדם אחר שאני מכיר. ומה העיקר? העיקר הוא שאין שום תרופות פסיכיאטריות מגעילות שהופכות אותו למשהו אחר. הוא הוא עצמו (פרט למריחואנה וחשיש מפעם לפעם, שאכן מצליחים לפעמים לערער אותו, עם כל הכיף שבעניין).
     
    אני תמיד אומר לו שהפיכחון הוא הסם הכי נפלא שלו. כי הוא באמת בטריפ טבעי מתמיד.
     

    --
    הוליווד זה מקום בו ישלמו לך אלף דולר תמורת נשיקה ו-50 סנט תמורת הנשמה שלך.
    - מרלין מונרו
    31/1/10 15:43
    0
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2010-01-31 15:43:21
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    מנחם בן המשורר והסופר

     

     

     

     

     


    » טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים באפריל 2008       חזור

    מי צייר את הרקפת?
    מאת: מנחם בן
    Who Painted the Cyclamen - Menachem Ben

     

    ההוצאה:

    ידיעות ספרים

    מי צייר את הרקפת? - ספר לימוד אלוהים הוא ספר רוחני חתרני מאין כמוהו. זהו מצע דתי-חילוני חדשני ושלם, המערער על תפיסות הנפוצות בחברה החילונית והדתית גם יחד.

    הספר מציע גישה חדשה ופרשנויות חדשות לאלוהים, לתנ"ך, למצוות, לארץ הקודש, לעברית, לתלמוד, לקבלה, לברית החדשה, לקוראן, לדארווין, ללימודי התנ"ך במערכת החינוך, לציונות ולאחרית הימים.

    בכל אחד מהנושאים האלה, וברבים אחרים, מפתיע בן בגישה מקורית להפליא, רבת השראה, חווייתית והגותית גם יחד, המאירה את הדברים מכיוון בלתי-צפוי ומובילה למסקנות מדהימות לפעמים החותרות תחת כמה מיסודות ההבנה הרווחת.

      מי צייר את הרקפת? שליחת קישור לספר בדואר אלקטרוני לחברים באמצעות תוכנת הדואר שלך, ללא טופס

    מנחם בן, מי שכונה בתחילת דרכו "ילד פלא של השירה והביקורת העברית" (ומאז חזר ואתגר אינספור מוסכמות בחיינו), נולד מחדש, כדבריו, בטריפ של אל אס-די שלקח את אבידן בשנת 1969. בן פרסם אחד-עשר ספרים וכשלושת אלפים מאמרים והוגדר לא אחת כ"איש שהכי מבין בשירה בארץ". כיום הוא בעל טורים ב'מעריב' בתחומי התרבות, הספרות והפוליטיקה, ומרצה במסגרות שונות כמו 'מכון מגיד' בירושלים ו'בית אריאלה' בתל אביב.

    מתוך אחרית דבר לספר מאת דורון קורן: "ספר פלאי, מהפכני, חץ זוהר השלוח אל העתיד. והעתיד הוא זה שהבטיחו לנו נביאי התנ"ך. בדרך אל העתיד חושף הספר הזה כמה מחוליי חיינו המעיקים ועומד על תיקונם. בכתיבה מגביהת עוף, בברק פולמוסי, בהומור ובדייקנות חותכת, מנפץ מנחם בן בספר הזה כמה מהאנדרטאות הכי מרכזיות בכיכר המוסכמות השגויות של תרבותנו היהודית והאינטלקטואלית, כנפץ פסילים. כל קורא בלתי משוחד ובעל שכל ישר מוזמן לצפות במחזה השערורייתי."

    מי צייר את הרקפת? ספר לימודי אלוהים מאת מנחם בן בהוצאת ידיעות ספרים, סדרת יהדות כאן ועכשיו, 232 עמודים.

    פרק ראשון | מי צייר את החמניות?
    (וזה לא ואן גוך)

    - שלושה תצהירי פתיחה
    - עוד שאלות ותשובות
    - הרקפת שצייר אלוהים

    שלושה תצהירי פתיחה

    1. ההוכחה הסופית לאלוהים
    זה לא רק שאני מאמין באלוהים. אני יודע באופן מוחלט שיש אלוהים. מלשון דעת. מלשון שכל. מלשון הבנה שיכלית. כמו שכתב אורי צבי גרינברג: "אני מאמין יודע" ויותר מזה: מי שאיננו מאמין באלוהים, ואיננו רואה את נוכחות אלוהים בעולם בכל רגע, הוא בעיני עיוור גמור ("החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך", אמר קהלת). איזה אלוהים? כאן אני צריך לצטט את אורלי קסטל בלום, שכששאלו אותה (בשיחה בגלי צה"ל, נידמה לי) "באיזה אלוהים את מאמינה?", היא ענתה בהומור האופייני המקסים שלה: "הרגיל, אני חושבת"...

    גם אני מאמין באלוהים "הרגיל". האלוהים מהתנ"ך. בורא הכול. אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, גם אם אלוהים שלי הוא לא אורתודוקסי בכלל. להיפך. יש לו גמישות יהודית נפלאה.

    אני גם טוען תמיד שאני יכול להוכיח לכל אדם שפוי, תוך שתי דקות, שיש אלוהים. רוצים הוכחה? הנה היא כאן, לפניכם (למרות שאני יודע שחלק גדול מכם לא ישתכנע משום דבר, בוודאי לא מנסיון שיכנוע הגיוני כלשהו). ובכן, הנה ההוכחה: נגיד שאתם הולכים במדבר, חול וחול וחול מסביב, רק חול, והנה אתם מגלים פתאום, באמצע הישימון, כמה אבנים מסודרות במעגל. מה המחשבה הראשונה שתעלה בדעתכם? אין ספק: שמישהו כבר היה כאן לפניכם. שמישהו בעל תבונה סידר את זה. עכשיו תחשבו רגע על האישון בעיניכם: הוא מכיל שני עיגולים מושלמים, העיגול הגדול והעיגול הקטן, שניהם צבועים תמיד בצבעים נפלאים, צבעי העין. עכשיו תחשבו רגע: אם על מעגל מחוספס, לא מושלם, פשוט, של אבנים במדבר, אמרתם שמישהו סידר את זה, בוודאות, איך אתם יכולים לחשוב ברצינות שאף אחד לא סידר את העיגולים המושלמים בתוך העין שלכם? איך אפשר להאמין לרגע שהם "נוצרו מעצמם, בהשפעת האוולוציה", נניח, כגירסה הדארוויניסטית השוטה מאין כמוה?

    וזה כמובן משל לכל הטבע: תסתכלו על הכתר בראש הדוכיפת. לא אלוהים צייר את זה? האם מישהו יכול להעלות בדעתו הניקלֵית שזה צוייר מעצמו? תסתכלו על הכלנית, על הנמר, על החתול. אף אחד לא צייר את זה? אף אחד לא פיסל את זה? 47 מיליון דולר שילמו על ציור החמניות של ואן גוך. ומה בסך הכל רואים בציור? נכון, חמניות, שוואן גוך הצליח איכשהו בכישרונו הציירי ללכוד משהו מן הזוהר החי שלהן. אבל מה על האיכות האמנותית של החמניות עצמן? מתי בפעם האחרונה הסתכלתם על חמניות השדה עצמן - בדרככם למוזיאון כלשהו, נניח, אולי אפילו למוזיאון ואן גוך - והתפעלתם מהן עצמן? והרי ברור שהאיכות האמנותית של החמניות החיות, חמניות השדה, עולה לאין ערוך על האיכות האמנותית של החמניות שצייר ואן גוך. הרי פרט לכל יופיין של החמניות האמיתיות, הן גם צומחות וזזות ומסתכלות לשמש וצומחות כל שנה מחדש. אז איך אפשר להשוות אותן לחמניות דוממות מצויירות על דף? נו, ומי צייר את החמניות אם לא אלוהים?

    אנחנו חיים בעולם טבע מופלא, אלוהי, ואנחנו לא רואים אותו באמת. אנחנו מוקפים בציורים מדהימים, חיים, של עצים, חיות, פרחים, שמים, אדמה, הרים, אנשים, נשים. ואנחנו פשוט לא רואים אותם, מרוב עיוורון פנימי: "ראיתי אותָךְ כל יום כמעט / עד שמראה פנייך כמעט נמחק", כתבה פעם יונה וולך בשיר זוגיות כלשהו. וכך אנחנו: חיים עם העולם כך וכך שנים, ומראה העולם כמעט נמחק בתוכנו. אנחנו לא רואים אותו. רק בחוויות הארה למיניהן אנחנו מצליחים לראות את העולם מחדש, והוא מדהים לחלוטין. תיאטרון אלוהי כל שנייה.

    ואגב, איינשטיין התחיל כמדומה להאמין באלוהים אחרי שחקר את מסתורי האטום והתוודע לחוקים הפיזיקליים המדהימים הקיימים בעולם החומר. אבל אני שואל: למה לנו לחקור את מסתורי האטום כדי לדעת שיש אלוהים? לא די לראות שיש לנו שתי עיניים, שתי ידיים, שתי אוזניים? מי אחראי לסימטריות הזאת? ומי צייר, הינדס, פיסל והפיח חיים בכל תא מתאי גופנו? למה צריך לרדת לחקר האטומים כדי לגלות את ההנדסה האלוהית המדהימה מכל מדהים שסביבנו? לא מספיק לראות את האישונים בעינינו? לא מספיק לראות את הכתר בראש הדוכיפת? לכן, כל חלק מן הטבע מספר בכל רגע שאלוהים עשה אותו ("השמים מספרים כבוד אל"). מי שלא רואה את זה, לא רואה כלום. אז איך זה שפרויד, למשל (ר' באחד הפרקים להלן), חושב שאין שום הוכחה לקיום תבונה עליונה, אלוהית, בעולם, ואף כתב על זה כמה חיבורים? פשוט, עוד טעות פרוידיאנית.

    2. ומה על דארווין? הבל מוחלט.
    תקשיבו ליונתן סוויפט, לפנחס שדה, למאיר אריאל
    מה שקרוי "תיאוריית דארווין" איננו אלא הבל מוחלט שאיננו עומד בשום מבחן של היגיון מינימלי. אגב, כל מי שיקרא את "מוצא המינים" של דארווין (ואני קראתי חלקים נרחבים מתוכו) יבין שדארווין עצמו מתייחס לכל תיאוריית האבולוציה שלו כאל תיאוריה בלבד. רק שוטים ובערים חושבים שמדובר באמת מדעית מוכחת כביכול. כי הרי אין לדארוויניזם אפילו בדל הוכחה, פרט לדמיון הברור מאליו בין יצורים שונים. כלומר, ברור שהחתול דומה לנמר. האם זו הוכחה שהחתול הוא ממוצא נמרי (או להיפך)? ברור שהאדם דומה לקוף. האם זו הוכחה שהאחד הוליד את השני? לא, בוודאי שלא. זה אומר רק שאלוהים ברא את העולם בסדרות, כנראה. זה הכול. כל מה שתיאוריית האוולוציה עוסקת בו למעשה הוא במיקום בעלי החיים על ציר ההתפתחות המודרג כביכול, אבל אין לה אפילו בדל של הוכחה שמשהו הוליד משהו אחר ממנו, ולו במעט, אי פעם. איך כתב פעם פנחס שדה באחד משיריו: "אין ואף לא ייתכן מיקרה./ מִזֶרַע תמר לא תצמח שעורה".

    איך אפשר בכלל לראות את כל היופי האמנותי וההנדסי הפלאי לגמרי של העולם ולחשוב "שאף אחד לא עשה את זה, שזה נוצר מעצמו"? תסתכלו על הדג הפלאי. על הכיבשה הפלאית. על הפיל הפלאי, האריה הפלאי, הכלב הפלאי, הפרפר הפלאי, הדוכיפת הפלאית. ככה במיקרה, "בהשפעת תנאי הסביבה" (שמש, גשם, קור, חום, זה הכול בערך), נוצרו כל היצורים המדהימים האלה?! מעצמו נוצר כל השיכלול ההנדסי והאמנותי המדהים בלי גבול הזה?! ההשקפה הדארוויניסטית האוולוציונית הזאת היא נחותה כל כך, חשוכה כל כך, שאין טעם לדבר עליה (למרות שאני עוסק בה בכמה מאמרים בספר הזה). נכון שרוב העולם האקדמי ה"נאור" נוטה להאמין בדארוויניזם המטומטם הזה (משום שלא התחיל לרגע לחשוב עליו מחדש, והוא ממשיך להתבונן במיקרוסקופים שלו בדמיון הגנטי בין היצירים השונים, כאילו שזה אומר משהו), אבל זוהי רק הוכחה למידת החושך הגדול המתקיימת ב"נאורות" הזו כביכול.

    וכבר העירו בעניין זה הערות מבריקות אנשים שונים. הסאטיריקן האנגלי הגדול יונתן סוויפט, מחבר "מסעי גוליבר", אמר פעם, עוד לפני דארווין, כשהתיאוריות האוולוציוניות רק התחילו להלך בעולם: "אני מוכן להאמין שהעולם הוא צירוף מקרי של אטומים בערך כמו שאני מוכן להאמין שהמאמר הגאוני ביותר הוא צירוף מקרי של מילים". אין תגובה מוחצת מזו לתיאוריה הדארוויניסטית. ואולי כדאי לצטט גם את מאיר אריאל שלנו, המשורר הטרובאדור הנפלא, המאמין, שכתב בשיר לעג על הדארוויניזם (השיר "מה חדש במדע"), את המילים המשעשעות הבאות:

    וְעוֹד עַל פִּי הַמַּדָּעִים
    נוֹצְרוּ הָעוֹלָם וְהַחַיִּים
    בְּשֶׁל נְסִבּוֹת וּתְנָאִים
    שֶׁנִּתְהַוּוּ מִן הַסְּתָם.
    מִן הַסְּתָם, מָה זֹאת אוֹמֶרֶת?
    שֶׁהִתְרַחֲשׁוּ בְּשַׁרְשֶׁרֶת
    שֶׁלֹּא מַתְחִילָה אוֹ נִגְמֶרֶת
    אַקְרָאִית, מֵאָז וּמֵעוֹלָם...

    נַגִּיד: סְתָם שׁוֹטְטוּ לָהֶם כַּמָּה חֻקִּים,
    כַּמָּה חֻקֵּי טֶבַע זְרוּקִים.
    אֵיךְ הֵם הִגִּיעוּ לְכָאן בִּכְלָל?
    סְתָם שׁוֹטְטוּ לָהֶם בֶּחָלָל.

    וְהִנֵּה עוֹלָה מַמָּשׁ לִקְרָאתָם
    עוֹד קְבוּצַת חֻקֵּי טֶבַע, גַּם כֵּן סְתָם,
    וְאִם כְּבָר אָז הִתְחַבְּרוּ הַקְּבוּצוֹת
    וְהָיוּ פִּצּוּצִים וְנִיצוֹצוֹת...

    ...כָּךְ סְתָם פָּגַשׁ חֶלְבּוֹן אֶת חֶלְבּוֹן
    בַּחֹם הַיָּפֶה, בָּאוֹר הַנָּכוֹן
    וּמֵהֵם יָצָא חֶלְבּוֹן עִם כִּשָּׁרוֹן...
    נוּ, וְהַתַּכְשִׁיט כְּבָר יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן!

    עד כאן מאיר אריאל. הדארוויניסטים בטח לא ממש מבינים את הבדיחה.

    3. ומה על המצוות?
    המצוות, לפחות חלק מהן, במשמעותן המעשית, הפולחנית, הטיקסית, בטלות ומבוטלות היום, וזה מובטח עוד במסכת נידה (דף ס"א ע"ב) בתלמוד: "מצוות בטלות לעתיד לבוא". ככה בדיוק כתוב. ובכן, אנחנו עכשיו בזמן העתיד ההוא, שהובטח מזמן, ואיתנו המצוות בטלות. ובכל זאת, המצוות קיימות, ויתקיימו לעד, במובנן הרוחני. גם ישו, אגב (שבהחלט לא היה המשיח, כפי שמובהר כאן בכמה מאמרים בספר הזה, ובכל זאת אמר כמה דברים יפים), מכריז בברית החדשה מצד אחד: "עד כי יעברו השמים והארץ לא תעבור יוד אחת או קוץ אחד מן התורה עד אשר ייעשה הכול" ומוסיף מייד אחר כך כי "מי אשר יפר אחת מן המצוות הקטנות האלה וכן ילמד את בני האדם קטון ייקרא במלכות השמים" ומצד שני, הוא עצמו, ישו, מפר את מצוות התורה בדרכו שלו ומתיר לתלמידיו הרעבים לקטוף שיבולים בשבת ("השבת נעשה בעבור האדם ולא האדם בעבור השבת" - הוא אומר בין השאר). כלומר, אפשר לקיים את המצוות במישור מסויים, ולא לקיים אותן במישור אחר. ובכלל, מה זו כל התורה שבעל פה על רגל אחת, אם לא הרחבה אינסופית של אפשרויות הפרשנות לתורה שבכתב? הרי כתוב במפורש, למשל, "שן תחת שן ועין תחת עין", אבל מפרשים, כידוע, ממון ולא ממש עין ולא ממש שן. והרי כתוב במפורש "לא תיקח נשך ותרבית", ובכל זאת לוקחים על פי היתר עיסקה רבני. וכו' וכו'. מה כל זה אומר? שמותר ונכון להיות גמיש. שֶׁיֵּשׁ כמה קומות לפירוש המצוות. כלומר, חשוב להבין את המצוות במשמעותן הרוחנית, במשמעות העל שלהן. ובמישור הזה - מישור ההבנה - צריך תמיד לקיים אותן, אבל אפשר בהחלט לוותר לפעמים על מימושן הפיזי, הפולחני. כפי שנאמר בתלמוד: "כל העוסק בתורת אשם, כאילו הקריב אשם. וכל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב חטאת". משמע, מי שעוסק באופן רוחני ולימודי בדיני קורבנות (חטאת ואשם הם סוגי קורבנות המוזכרים בתורה), כאילו קיים בפועל את מצוות הקרבת הקורבנות הנוראית, שאפשר בהחלט ונכון בהחלט לוותר עליה, לאחר שאלוהים מאס בה מכבר, כפי שלמדנו מדברי ה' בספר ישעיהו, גדול הנביאים ("למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי". כלומר, במישור המעשי - אנחנו יכולים להיות גמישים בלי סוף, על פי הרוח היהודית, על פי רוח חז"ל, ולמעשה להימנע מקיום המצווה הפורמאלי והטיקסי (כפי שעכשיו, כשאין בית מקדש, אנחנו פטורים לאושרנו ממילא ממצוות העלאת הקורבנות), אבל במישור הרוחני, במישור המשלי, המצווה יכולה להמשיך להתקיים ולהתפרש בתוכנו. לכן, למשל, מלתי את בני במילים, בלב, ברוח הפסוק "ומלתם את עורלת לבבכם ועורפכם לא תקשו עוד" (ר' הפרק "ברית המילה החדשה", בספר הזה). או ניקח לדוגמא את מצוות בניית הסוכה: הבית הארעי של סוכות מייצג, כמובן, פרט לזכר יציאת מצרים, את האנטי חומריות, את האנטי בורגנות, את האיוורור הרוחני הפנימי. את הניידות הנפשית. זו מהות הסוכה, אחת ממהויותיה, ואת המהות הזו אנחנו חייבים לאמץ, להפנים, וככה לקיים את המצווה בנפשנו. לא להיתקע בבית האבן אלא לצאת אל החוץ. להיות ניידים ולא נייחים. לא לבטוח אֶל בתי האבן העומדים אלא לצאת אל הבתים הארעיים, אל הסוכה, אל הבטחון באלוהים, בחוץ, בסכך, בקירות הבד. לא לבטוח אֶל האבנים של הבית אלא אֶל הענפים הדקים של הסוכה וקירות הבד וריח הירק. איך כתב פעם דוד אבידן:

    קְבַרְנִיטִים מִזְדַּקְּנִים עַל הַסִּפּוּנִים
    וְסִפּוּנִים בָּלִים עַל הַמַּיִם

    וְרַק הַמַּיִם
    לְפִי הַשְׁעָרָה נְפוֹצָה
    לְעוֹלָם עוֹמְדִים

    בִּתְנַאי שֶׁאֵינָם מַיִם עוֹמְדִים
    אֶלָּא מַיִם נָעִים

    וְהַדְּבָרִים יְדוּעִים.

    וזו בין השאר מהות הסוכה: להיות מים נעים ולא מים עומדים, וכך לא להזדקן לעד, לפחות לא במובן הנפשי. אבל אם לא הקמת סוכה בפועל ממש, ייסלח לך. זה בסדר. חשובה יותר המצווה הרוחנית מאשר המצווה המעשית. ואני חוזר ואומר: כל המצוות נתונות לפירוש רוחני, המבטל את הקומה המעשית שלהן, אם רוצים.

    כמובן, מקסים להקים סוכה. ריח הסכך. ריח העלים. מראה ארבעת המינים. הקישוטים. אין מואר וקסום מזה. אבל אם לא יוצא להקים סוכה, לא צריך. די בקיום המצווה בלב, בהבנה. וזה פשר ההבטחה התלמודית ההיא: "לעתיד לבוא מצוות בטלות" משמע, בטלות, אבל לא באמת בטלות. זו כל התורה כולה. וגם לעניין זה עוד נחזור בספר הזה.

    החוץ טובל בירק

    וַאֲנַחְנוּ נֶחְנָקִים בַּבָּתִים.
    אֲבָל אֵין זֶה הַחוּץ הַזֶּה
    וְאֵין זֶה הַיֶּרֶק הַזֶּה
    שֶׁאֵלָיו אָנוּ מְיַחֲלִים.
    אֲבָל זֶהוּ הַחוּץ הַזֶּה
    וְזֶהוּ הַיֶּרֶק הַזֶּה.
    וְתָמִיד אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים מִנֶּגֶד
    וְלֹא מַגִּיעִים.
    אֲנַחְנוּ, אֲנִי מִתְכַּוֵּן,
    אֲנִי וְאַתָּה, הַחַיִּּים.
    לֹא מַגִּיעִים, אֲנִי מִתְכַּוֵּן,
    לְמַהוּת הַחוּץ, לְמַהוּת הַיֶּרֶק
    הַחוּצִיִּים וְהַיַּרְקִיִּים.

    מתוך "הים פלחים שקופים"

    עוד שאלות ותשובות
    שאלה: אם אלוהים ברא הכול, מי ברא את אלוהים?
    תשובה: נתחיל קודם כל מהסוף, מהתשובה עצמה. אחר כך נפרט אותה. ובכן, אף אחד כמובן לא ברא את אלוהים, כי אלוהים הוא לא חומר, וממילא אין לו התחלה, אמצע וסוף. אלוהים הוא רוח ("אין לו דמות הגוף", על פי ניסוחו של הרמב"ם, שטעה אגב לעניות דעתי: יש לאלוהים דמות הגוף, אבל הוא לא גוף והוא איננו עשוי מחומר כלשהו, אלא מרוח, כמו המחשבות שלנו, כמו החלומות שלנו), ולכן אף אחד לא ברא אותו. עצם מושגי הבריאה וההולדה, הלידה והמוות קשורים למושגי החומר והזמן שלנו, וקשה לנו לתפוס בשכלנו האנושי כי לפני הזמן לא היה זמן ולפני החומר לא היה חומר (נכון, זה כמעט בלתי נתפס, ולכן מציע לנו ספר בן סירא עצה טובה, כדי שלא נשבור את הראש: "במופלא ממך אל תחקור").

    נשער לעצמנו עולם בלי שמש וירח ובלי אדמה ושמים ובלי אור ובלי חושך (כי גם החושך הוא מושג חומרי). עולם של ריק מוחלט מבחינה חומרית, המלא בכל זאת כולו בתודעה אלוהית (ותודעה היא מושג בלתי חומרי). מתוך התודעה האינסופית הזו נוצר החומר הסופי (כי כל חומר הוא סופי מעצם חומריותו), אבל גם כאן כדאי לזכור, כי "כל החומר אינו אלא רוח", כמו שכתב המשורר מרדכי גלדמן. ואכן, אם נפרק בדמיוננו את העולם החומרי למרכיביו, עד האטומים, שאותם נפרק בתודעתנו שוב ושוב, ניווכח, כדימוי, כי אכן הכול רוח. כלומר, למעשה שום דבר איננו מוצק באמת. הכול רוחני, הכול עשוי מחלקיקים בלתי נתפסים, המצטופפים או מתרווחים זה מזה. משמע, שום דבר לא נולד באמת ולא מת באמת, והכול הוא חלק מאותה מהות אלוהית נצחית, שעליה נאמר כזכור בפיוט העתיק הנפלא "אדון עולם": "והוא היה, והוא הווה והוא יהיה לתפארה". יש מבין? כי אני בעצמי לא לגמרי מבין מה שאני אומר, למרות שאני מתכוון איכשהו לכל מילה.

    שאלה: אבל מי זה אלוהים ומה זה אלוהים?
    תשובה: אלוהים הוא רוח, אלוהים הוא יוצר הכול, אלוהים הוא ההשגחה הפרטית של כל אחד מאיתנו כל הזמן, אלוהים הוא אלוהי ישראל מהתנ"ך, כי הרי את שמו, מעשיו, מהותו ודרכי התנהלותו בעולם למדנו מן התנ"ך האלוהי. אלוהים הוא מי שברא את העולם, וגם אותנו בצלמו, וכל דבר בטבע טבוע בחותם האלוהי שלו: הפרחים, החיות, השמים, הפירות, הארץ, הים. וכמו שאפשר ללמוד מתוך יצירה על יוצרה, ככה אפשר ללמוד מתוך יצירותיו של אלוהים, על אלוהים: מה הוא רוצה להגיד לנו באמצעות הרקפת המופלאה? מה נועדו הנמלים המקסימות לומר? ומה התיקנים המגעילים (והמשוכללים כיצירה מאין כמותם)? כולם חלק מן העולם הזה. כולם חלק מן היופי והכיעור, הזוהר והגועל של העולם הזה ושל נפשנו ודימויי נפשנו. "גם את העולם נתן בליבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוהים מראש ועד סוף".

    זו גם משמעות המצווה: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי איך אפשר לאהוב את אלוהים אם איננו מכירים אותו? אלא שאנחנו כן מכירים אותו באמצעות יצירותיו האלוהיות. לכן, לאהוב את אלוהים, על פי המצווה הראשה, פירושו לאהוב את מעשי אלוהים בעולם. כשאתה אוכל את שזיף סנטרוזה האדום, המשפריץ, הנפלא, ומודה לָאֵל על הטעמים שמציפים את פיך ואת נפשך, אתה אוהב את אלוהים. כשאתה מתרחץ בים כינרת או בים התיכון או בים סוף הנפלא, ומודה לאלוהים על תחושות המים והים רבות העינוגים, אתה אוהב את אלוהים. כשאתה שוכב עם האישה שתחתיך או מעליך והזיון נפלא, ואתה מודה על האושר, אתה אוהב את אלוהים. זו דרכנו לאהוב את אלוהים בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו. וזו גם המשמעות העמוקה של הַבְּרָכָה: "ואכלת ושבעת ובֵרכת". לא קודם לברך ואז לאכול, אלא בדיוק להיפך: קודם לאכול ואז לברך על העונג. על הטובה.

    שאלה: אבל איך נראה אלוהים? מה דמותו?
    ממה הוא עשוי?
    תשובה: זהו שאלוהים לא עשוי מחומר כלשהו. לא ייתכן שהוא עשוי מחומר כלשהו, כי החומר מוגבל מטבעו. לא ייתכן שהוא גוף, כי הגוף מוגבל מטבעו (ועצם המילה "גוף" - הקרובה למילה כמו "להגיף", לסגור - מעידה על משמעותה. לא יכול להיות שמשהו סוגר על אלוהים, נכון?). אבל זה לא אומר שאלוהים לא יכול להופיע בצורות שונות ובמראות שונים. כך, למשל, בהקדשת ישעיהו (פרק ו') מופיע אלוהים כמי ש"יושב על כיסא רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל: שרפים עומדים ממעל לו", ואילו בעלת האוב אומרת לשאול המלך שבא אליה: "אלוהים ראיתי עולים מן הארץ" וכששואל אותה שאול איך נראה אלוהים, היא עונה: "איש זקן עולה והוא עוטה מעיל וידע שאול כי שמואל הוא ויקוד אפים ארצה וישתחו". כלומר, במקרה זה הופיע אלוהים לפני בעלת האוב בדמות שמואל הנביא, אחרי מותו.

    ויש עוד פגישות עם אלוהים בתנ"ך: אלוהים מתגלה למשה מבעד לסנה הבוער; ואלוהים מתהלך בגן עדן לרוח היום; אבל אף אחד לא ראה ממש את אלוהים (ולא ברור גם מה זה לראות אותו כשהוא איננו חומר. אולי כמו חלום שאיננו עשוי מחומר כלשהו, ובכל זאת, אנחנו רואים בו תמונות מוחשיות מאוד. כי אלוהים עשוי מן החומר שממנו עשויים החלומות והמחשבות והדעת והרגש. כלומר, מרוח, כלומר משום דבר חומרי).

    יונה וולך סיפרה פעם שראתה את אלוהים והוא נראה כמו כוכב קולנוע הוליוודי מזדקן עם עיניים ירוקות (יכול להיות שזה היה קרי גרנט?). כלומר, אלוהים יכול להופיע בכל מיני מראות לכל מיני נפשות, ועדיין אין פירוש הדבר שמישהו ראה את אלוהים באמת, כי הרי כתוב במפורש "כי לא יראני האדם וחי". זאת אומרת, אי אפשר לראות את אלוהים ולהישאר חי. אלוהים הוא תדר שאפשר לקלוט אולי רק אחרי המוות, אחרי שאנחנו חוזרים להיות רוח אלוהים ("וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה" - קהלת).

    שאלה: ומהם תכונותיו ודפוס התנהגותו
    של אלוהים בעולם?
    על פי התנ"ך (ואין לנו ספר אלוהי מבלעדיו), אלוהים הוא שופט צדק מושלם, "אני ה' חוקר לב בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו". כלומר, כל אחד מקבל מה שמגיע לו בעולם הזה, גם אם אנחנו לא יכולים לרדת לסוף דעתו של אלוהים, וגם אם הדברים מופלאים מכפי הבנתנו ואף סותרים אותה ("יש צדיק אובד בצידקו ויש רשע מאריך ברעתו"). אלוהים הוא "צורי ולא עוולתה בו". כלומר, לא תיתכן טעות מלפני אלוהים. אז מה זה אומר? שאם מישהו נהרג בקרב, למשל, אולי אף מות גיבורים, האם ניתן לומר חס וחלילה ש"הגיע לו למות"? בוודאי שלא. רק אנשים מתועבים ידברו ככה או יחשבו ככה. מה עוד, שעל פי התנ"ך אלוהים עשוי לקחת אליו נפשות מסוימות (כמו חנוך ואליהו), שאולי נהפכו למלאכים בשמיו. מה אנחנו יודעים. כלומר, מה שנראה כעונש עשוי להיות לפעמים מתנה. המת אולי נלקח לאלוהים, והחי, מי כמונו יודע, חי לפעמים כמת. אז מי כאן נענש ומי כאן זכה? וכולנו יודעים, למשל, שיכול אדם להיות עני ומאושר יחסית, ולעומת זאת, מישהו אחר יהיה עשיר ואומלל. אז מי זכה כאן ליותר ומי בדיוק נענש: בוודאי שהעני זכה ליותר, לא? כי מהו העושר לעומת האושר? אבל לך תמדוד בדיוק כמויות אושר וכמויות עושר. כלומר, מושגי הגמול והעונש בעולם מאוד חמקמקים וטעונים הסתכלות מורכבת מאוד. לא כל מי שנראה לנו כנענש, נענש, ולא כל מי שנראה לנו כזוכה, אכן זכה. "כי המשפט לאלוהים".

    שאלה: האם התנ"ך נכתב על ידי אלוהים?
    תשובה: רק עשרת הדיברות נכתבו ממש באצבע אלוהים. כל שאר התנ"ך נכתב בהשראה אלוהית, ברוח אלוהים. כלומר, אלוהים הכתיב או דיבר, והנביא כתב או דיבר (ומישהו אחר כתב, כמו ברוך בן נריה שכתב בדיו את דברי ירמיהו). אלוהים הביא את דבר אלוהים לנביא והנביא הביא לנו את דבר אלוהים (וזה הקשר בין המילים "נביא" ו"להביא"). אכן, אין ספק שהתנ"ך הוא ספר אלוהי, אבל כתבו אותו הנביאים והסופרים שכתבו מפי הנביאים ושאר אנשי אלוהים, ממשה עד ישעיהו וירמיהו ומיהושע עד עזרא ונחמיה ודניאל.

    שאלה: ומה על הסתירות בתנ"ך והדברים שלא מתקבלים על הדעת?
    תשובה: אין שום סתירה ואין שום דבר שלא מתקבל על הדעת בתנ"ך. צריך פשוט להבין את הדברים בעומק הנכון, ואז אין שום סתירה. כך, למשל, פירשתי לפני שנים את ההשמטה כביכול שחלה בפסוק א' בפרק י"ג בשמואל א', שם נכתב: "בן שנה שאול במולכו ושתי שנים מלך על ישראל". בן שנה שאול במולכו?! מה זה צריך להיות? ברור לכאורה שנשמטה כאן מילה, כגון המילה "שלושים" (ואז היינו קוראים משפט סביר כמו "בן שלושים שנה שאול במולכו", למשל), אבל מאחר שלא האמנתי שמילה כלשהי נשמטה מן התנ"ך האלוהי, ניסיתי למצוא פשר למשפט החסר הזה כביכול, ובין השאר עיינתי עיין היטב בפרקים הקודמים בשמואל א', ובעיקר בפרק י'. והנה מה אני מוצא? ששאול התנבא מייד לאחר התקדשותו עם שמואל עם חבורת נביאים, והתקיימה בו נבואת שמואל: "והתנבאת עימם ונהפכת לאיש אחר". והנה, פתרנו את קושיית "בן שנה שאול במולכו". כלומר, בן שנה מיום שנולד מחדש, מיום שהפך לאיש אחר! לא מקסים? (הפירוש המורחב לכל הסיפור הזה ופירושים אחרים מופיעים כאן בהמשך, בפרק על פירושים חדשים לתנ"ך).

    שאלה: ומשיח כבר בא?
    תשובה: מובן שלא. לפחות לא משיח שהצליח לגאול את העולם, על פי ייעוד המשיח. כי על פי ישעיהו י"א ההוכחה היחידה לבוא המשיח היא שהעולם נגאל ועבר למצב גן עדני: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה... ושפט בצדק דלים... והיכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע... וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ... ושיעשע יונק על חור פתן... לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". כלומר, קודם המשיח בא, פועל פעולת צדק בעולם ("ושפט בצדק דלים"), ואז, ורק אז, הופך העולם לגן עדן: "וגר זאב עם כבש" וכו'. והרי העולם הזה, נכון לעכשיו, מלא צרות גיהינומיות, וזו ההוכחה המוחלטת ששום גואל לא בא, כי אם יש גואל, אז יש גאולה שלמה ומוחלטת. בלי זה גם אין משמעות למושג "גואל", או "משיח". לכן, נכון לומר בינתיים שמשיח לא בא, משיח גם לא מטלפן.

    שאלה: ומה על הרוע בעולם?
    למה אלוהים לא יכול היה לברוא עולם מאושר יותר? למה אלוהים מאפשר רע?
    תשובה: אין על כך תשובה מוחלטת ומשכנעת (כי מה נגיד מול הרוע?), אבל אפשר בכל זאת לנסות לתת תשובה חלקית: העולם שלנו הוא אמנם עולם שיש בו טוב ורע ובחירה בין טוב ורע (ואלוהים עצמו מעיד על עצמו שהוא גם "בורא רע": "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה", אבל העולם הזה הוא כנראה בכל זאת המעניין בעולמות האפשריים, וכך מלכתחילה ובמתכוון ברא אותו אלוהים. למאמיני אלוהים ברור, כמובן, שאילו אלוהים היה רוצה, הוא היה בורא עולם מושלם, עולם עדני לחלוטין, כמו גן עדן. עולם מלאכים. כל ייחודו של העולם הזה שלנו שאותו ברא אלוהים כפי שברא, כי כך עלתה מלפניו, הוא שמדובר בעולם לא מושלם, עולם טעון תיקון (המוטל בעיקרו על האדם), עולם שיש בו זכות בחירה חופשית לאדם בין הטוב לרע. זהו כל משחק החיים, כל משחק המציאות, ואין טעם לרצות להחליפו בעולם מלאכי ועדני, שבו הכול טוב והכול רק יכול להיות טוב. כי זהו עולם אחר לגמרי. המלאכים, למשל, בוודאי לא חוטאים אף פעם, אבל מה מעניין בזה? הם מתוכנתים לטוב בלבד. אנחנו לעומת זאת, נבראנו לטוב ולרע. ככה ברא אותנו אלוהים בכוונה תחילה. כדי שהמשחק יהיה פתוח, ולא מכור מראש כמו משחק המלאכים. וכל העניין בחיים הוא שהטוב הצפוּן הוא אינסופי וכך גם הרוע וסכנות החיים, בעודנו חיים. זהו משחק החיים. תיאטרון האמת של החיים. בין טוב לרע. בין הכי טוב להכי רע. בין גן עדן לגיהנום (לא בעולם הבא, כי אם בעולם הזה! אין בתנ"ך גיהנום וגן עדן לאחר המוות). לכן, זה לפחות מעניין מאוד. את תיאטרון האמת הזה לא יכול להחליף עולם אחר, שכולו טוב. זה יהיה תיאטרון אחר והצגה אחרת לגמרי. ובסופו של דבר, הרי גם העולם הזה שלנו מיועד להגיע לנקודת אושר גדולה, בקצה הזמן, באחרית הימים (שאולי אנחנו על סיפה), וזאת על פי נבואות התנ"ך. כי הרי בסופו של התהליך יקומו מתים לתחיה (כמו בחזון העצמות היבשות של יחזקאל, וכמו בנבואה בספר דניאל - "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" - כלומר, לא כל המתים, תודה לאל), ויירפאו המומים: "אז ידלג כאייל פיסח".

    וכל העולם כולו ייהפך לגן עדן: "בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב", ובמקום אחר: "אז יימלא שחוק פינו, ולשוננו רינה". זהו מצב העתיד המובטח. כל מה שאנחנו צריכים בינתיים זה לחכות, כי גם אם יתמהמה בוא יבוא.

    שאלה: ואגב, מה פשר השמות "אלוהים" ו"אל"?
    תשובה: בעברית האלוהית שלנו אין דמיון מקרי בין מילים. לכן כדאי לשים לב לקשר בין המילה "אֵל" למילה "אֶל" ובין המילה "אלוהים" למילה "אליהם". אלוהים הוא מה שאנחנו נכספים אליהם (או אליו, כי הרי יש כאן לשון רבים בלשון יחיד, ואלוהים הוא רבים באחד). אלוהים הוא מה שאליהם אנחנו שואפים כל הימים, ממש כפי ש"אֵל" (GOD) הוא גם "אֶל" (TO). נפשנו היא תמיד אל משהו, כלפי משהו, כלפי טמיר כלשהו. אל האל הזה, אל האלוהים האלה, אליהם נפשנו. לכן שמו אלוהים.

    הרקפת שצייר אלוהים

    בתשובה לשאלת המוסף הספרותי של "הארץ"
    בעניין "יצירת האמנות היפה ביותר שאתה מכיר"
    האמת היא שאין לי יחס ממש פעיל או מרותק לציור, למרות שאני רואה את עצמי כאדם בעל התעניינות מוחלטת ביופי. אני עצמי מצייר ברמה של ילד לא מוכשר בן ארבע, וגם זה אומר משהו על מידת הסבלנות הפנימית שיש לי כלפי חוכמת ידיים בכלל. ובכל זאת, אני רואה את עצמי כמבין בציור, ויש לי הבדלות מדוקדקות משלי בין טוב לרע בתחום זה.

    ואגב, אם היו שואלים אותי מהו תפקיד הציור בעידן הצילום, הייתי אומר: לצייר את מה שאי אפשר לצלם. את החלומות, למשל. את הזיות הסמים, למשל, את דמויות התנ"ך ודמויות בלתי מצולמות אחרות מתולדות הרוח.

    חבל באמת ששום צייר דיוקנאות עתיק לא צייר, למשל, בפשטות ריאליסטית את נביאי התנ"ך, האנשים שהכי מרתקים אותי במובן הרוחני. לציורים כאלה הייתי בוודאי מרותק לעד, כי האמת של דיוקנאות הנביאים מעניינת אותי הרבה יותר ממראיהם המדומיינים. מעניין אותי עד קצה הנפש איך הם באמת ניראו, למרות שאני מוצא עניין גדול גם באינטרפרטציה הגופנית שהציעו ציירים בכל הדורות לדמויות התנ"ך. למשל, ההבדל הגופני בין ישעיהו לירמיהו בציורי מיכלאנג'לו הנפלאים בתקרת הקאפלה הסיסטינית: ישעיהו נראה כמו אציל איטלקי צעיר, מעודן, מעט נשי, יחף, ואילו ירמיהו נראה מין איכר פילוסוף טולסטויאני וכבד מגפיים. אולי מפני שנבואות ישעיהו מאושרות יותר. אבל שניהם נראים רוחניים לגמרי, כמו גם כל שאר הנביאים שצייר מיכלאנג'לו. אין ציורים שמרגשים אותי יותר.

    אבל לא אצא ידי חובת המישאל על "יצירת האמנות הכי יפה", אם לא אנקוב בסופו של דבר בשם הצייר האחד המקסים אותי יותר מכול באמת. ואני אולי אשָׁמַע לכם כמתחכם בתשובתי, אבל אני לא: כי הצייר הפסל הגדול ביותר הוא, כמובן, אלוהים, והציור פיסול הגדול ביותר הוא הטבע, כי מי ישווה ומי ידמה לים, לשמים, לכוכבים, לנמרים, ללווייתן, לכלנית. ומי יכול יותר מהם לחולל בנו היקסמות אמנותית עצומה, מופלאה, תענוגית, מתרגשת, ששום ציור שעשה אדם או פסל שעשה אדם אינם יכולים לחולל. שמתם לב, אגב, שבכל אוטובוס ממוצע ובכל בניין דירות רגיל יש לא מעט נשים מקסימות הרבה יותר מהמונה ליזה, למשל (ציור משעמם למדי בעיני. מה מעניין כל כך בפניה של האשה השמנמנה הזאת?). גבריאל פרייל (אחד מרבים בעניין זה) כותב באחד משיריו: "אהיה כצייר הגדול, הטבע". אבל לא הטבע הוא הצייר, אלוהים הוא הצייר, כי ההוכחה המוחלטת בעיני לקיום אלוהים היא השכלול האמנותי, הסימטרי, ההנדסי המהמם של הטבע. הרי אף אחד מאיתנו לא יאמין למראה רקפת מצויירת על בד, שהיא לא צויירה על ידי מישהו. אז איך אפשר לראות את הרקפת הנפלאה, הרקפת עצמה, ולחשוב ש"אף אחד לא עשה את זה"?! הרי זה מגוחך בלי גבול לא להאמין באלוהים.

    ומכל מקום, זו בעיני המשמעות האמיתית של הציווי התנ"כי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". פירושו הרוחני של ציווי זה: אל תעבוד לרגע מבחינה רוחנית את הציורים והפסלים שעשו בני אדם (כולל מחשבים ומכוניות למיניהן), ובה בעת, תאטום את עצמך לציורים ולפסלים המופלאים שעשה אלוהים ("לוייתן זה יצרת לשחק בו"). אין חטא רוחני כבד מזה. אין עיוורון חשוך יותר.

    * הערות המחבר ומראי המקום הושמטו בגירסא אינטרנטית זו .


    --
    הוליווד זה מקום בו ישלמו לך אלף דולר תמורת נשיקה ו-50 סנט תמורת הנשמה שלך.
    - מרלין מונרו
    31/1/10 15:44
    0
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2010-01-31 15:44:50
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    מנחם בן - המבקר

     

    אני אוהב את המיץ המר הזב מן האמת מאת נרי ליבנה מנחם בן נחשד ברצח ספרותי, והוא פרובוקטור להכעיס, הומופוב ויהיר לבלי גבולות - אבל הוא לא יכול להצטער על שום דבר מפני שעליו לומר את האמת תגיות: מנחם בן    
    מנחם בן. אין לי ברירה אלא להיות עקרב תצלום: דניאל צ'צ'יק אפשר לחשוב שצריך אומץ או חוצפה כדי להמשיך להיות מנחם בן, שהוא כנראה מבקר התרבות הכי פרובוקטיווי במחוזותינו, אבל לבן, מתברר, אין ברירה. בסוף אוקטובר הוא יחגוג את יום הולדתו השישים, עובדה מפתיעה בהתחשב בדימוי ילד הפלא שנהפך לילד הרע של הביקורת, וגם לנוכח מבטי התכלת המשווים לו חזות של תום. אבל בן רואה גם משמעות נוספת בתאריך לידתו: "מבחינה אסטרולוגית אני מזל עקרב. אני כמובן לא מאמין באסטרולוגיה, אבל אני מאמין בעקרביות שלי. אני כמו העקרב בבדיחה על העקרב והצפרדע שאין לו ברירה אלא להיות עקרב ולכן הוא חייב להכיש את הצפרדע שמעבירה אותו את הנהר, גם אם ההכשה הזאת מביאה עליו את מותו. אגב, את הבדיחה הזאת שמעתי לראשונה מיונתן רטוש, שסיים אותה במשפט 'אשר על כן הוא עקרב'".

    עוד סמליות הקשורה בתאריך לידתו הוא מוצא בכך שתאריך הלידה העברי שלו זהה לזה של בנימין נתניהו, וכדי לסיים את האג'נדה הא-אסטרולוגית שלו, הוא מוסיף ומציין שיום הולדתו הוא חג ליל כל הקדושים, חגם של המכשפות, הקוסמים והקדושים, וגם יום החיסכון הבינלאומי, אבל הוא דווקא ממש איננו חסכן, ההיפך הגמור, עד כדי כך שלפני חמש שנים נאלצו הוא ורעייתו למכור את הבית שהיה להם בגן יבנה ולעבור להתגורר בשכירות בבית רחב מידות בכרמיאל, "שהיא כמו גן יבנה אבל בגליל".

    הריחוק הזה מקל עליו, לדבריו, להתרחק משונאיו הלא מעטים. "הנה היום, למשל, כשבאתי לתל אביב, פחדתי מאוד להיתקל בגבריאל מוקד, שלפני שבוע כתבתי דברים רעים על העיתון שלו". כמה מהם כבר פגעו בו: יונה וולך ניסתה לדחוף אותו מגג דירתו של יאיר הורביץ; יצחק לאור ניסה להכות אותו ולא הצליח; גם יב"י ויורם ברונובסקי התנפלו עליו, "אבל היחיד שהצליח להחטיף לי סטירה היה דוד אבידן, זה היה ב'כסית'". הו, כמה נעים להיזכר. עשר שנים כבר לא ניסו להרביץ לו, אבל הוא אינו נפגע: "זה קשה להם, בשביל זה הם צריכים להגיע לכרמיאל".

    פעמיים גם האשימו אותו בגרימת מותם של אנשים שביקר אותם. משה דור תיאר אותו כ"מנוול עט", שהחיש את מותו בהתקף לב של המשורר יחיאל מר. "כבר ידעתי שהוא בבית החולים אחרי התקף לב וחשבתי שאני צריך לכתוב את האמת עליו, אז פירסמתי עליו את הרשימה 'בינוני' ויום אחרי שהיא התפרסמה הוא מת". פעם אחרת האשים אותו יגאל סרנה, שפגש אותו בבית קפה בשינקין, בכך שהרג את יורם ברונובסקי. "זה היה אחרי פולמוס קשה מאוד שהיה לנו. אבל אני מקווה כמובן שאין לי חלק לא במותו של מר ולא במותו של ברונובסקי".

    חוכמת האל-אס-די

    יורם ברונובסקי היה הראשון ברשימת האנשים שבן סבר שהם חכמים ממנו, עד שניכס לעצמו את חוכמתם, "וחזרתי לעצמי עם כל כספם וזהבם. בכל פעם שזיהיתי מישהו שיש לו עומק חוכמה יותר גדול משלי, דבקתי בו לגמרי בכל אמצעי: בחנופה, ביציקת מים על ידיו. ידעתי בעל פה את השירים שלהם ולכן מצאתי חן בעיניהם. מכל אחד מהם למדתי משהו ואת החוכמה עצמה למדתי מהטריפים של האל-אס-די". משמעות החיקוי היתה גם פלגיאטים. מיטב שירתו, הוא מודה כיום, הורכב מקולאז'ים של שורות שיריות שכתבו משוררים אחרים והוא אהב במיוחד. אבל הוא כבר מזמן איננו משורר, מאז 1968.

    ביורם ברונובסקי פגש ביום הראשון ללימודי התיכון ברמת גן. תחילה התגלה ברונובסקי כחכם ממנו, בקיא ממנו בשירה וגם משורר טוב ממנו, אבל "בתהליך ממושך של עיון גברתי עליו". הבאים בתור היו תנחום אבגר, משורר "הידוע כנקדן הטוב ביותר בארץ" ואחר כך המשוררים נתן זך ודוד אבידן, שבמחיצתו גם נולד בפעם השנייה. "אני בן שישים, אבל בעצם אני בן 39", הוא מבהיר, "כי הרי נולדתי מחדש ב-18 ביולי 1969, בטריפ אל-אס-די שלקחתי עם דוד אבידן.

    "הטענה שלי שאני הכי חכם, במובן זה שאני מבין דברים שאף אחד אחר לא מבין, בעומק ובמוארות שאין לאף אחד, היא לא שויץ, אלא להיפך. אני הרי רואה איך אני טווה עכשיו במו ידי את חבל התלייה שממנו תיתלי אותי, אבל זו ענווה של אדם שמרגיש מוכן לומר משהו שנשמע ליצני אבל הוא חייב לומר אותו, כי עליו לומר אמת. אצלי זה לא קשור בהתנשאות בכלל". בן הוא גם האדם הכי משכיל שהוא מכיר, מפני שהוא "קורא בכל יום כמה עיתונים, מגיל צעיר, ואחד מתחומי הידע שלי הוא לדעת שפסוק בקהלת ובית טוב בשיר עולים על כל פילוסופיה".

    נחוצים שניים לסאדו-מאזו

    הלכתי להיפגש עם מבקר התרבות מנחם בן כדי לעמוד ביחד ומקרוב על יסודות הסכסוך המתמשך בינינו. מאז פירסמתי על בן, לפני יותר מעשרים שנה, כתבת פרופיל מחמיאה ב"כל העיר" הירושלמי, אני זוכה לאזכורים בטוריו בתדירות משתנה, לפעמים אחת לכמה שבועות ולעתים חולפות שנים בטרם ייזכר בי. פעם אחת כתב עלי טובות, אבל לרוב הוא תוקף אותי. לדבריו אני התחלתי, משום שטענתי באוזניו פעם שאיש אחד שבן סבור שהוא מבקר שירה וספרות בינוני הוא בעיני ההיפך הגמור. אפשר לסכם את המריבה במשפט אחד שבן כתב עלי: "נרי נראית כמו טעמו של אריאל הירשפלד בשירה"; כלומר, מאוד לא טוב לשיטתו של בן וממש מצוין לטעמי. ואילו בן מזכיר לי שפעם כתבתי עליו שהנה לפנינו אדם שמיצה כבר 500 אחוזים מהפוטנציאל שלו.

    דמותו של בן כפי שהיא עולה מטוריו - פרובוקטור להכעיס, הומופוב, מומחה בעיני עצמו לכל נושא ויהיר לבלי גבולות - מעצבנת אותי לרוב בעיקר כשאיננו מדבר על שירה וספרות. כשהוא מדבר עליהן, הוא מצטייר דווקא כאוהב ומאהב נפלא של השפה והשירה העברית, אם כי שונא לא קטן של משורריה ומבקריה. את מנחם בן החי אני מתקשה שלא לחבב, אולי בזכות עיני התכלת, אולי משום שנחוצים שניים לסאדו-מאזו.

    אצל בן הכל אישי. גם ביקורת הספרים שלו מושפעת מדעתו על מי שכתבו אותה ולהיפך; הוא מזהה את דמות הכותב בכל דמות שבחר לתאר ושופט אותה בהתאם. להלן דוגמה קטנה: "אני לגמרי מאוהב בפירות ואני חי בצער את הזמן שבו ילדים מעדיפים ביסלי על תפוז. אז כשקראתי בספר של גרוסמן קטע שבו הילד מוצא מתחת למיטה סוכריית פטל מעופשת והוא מוצץ אותה עד שהוא מגיע לטעם הפטל, הבנתי שגרוסמן נמצא במצב נחות משום שהוא מזדהה עם הילד הזה שמעדיף סוכריית פטל. מה זאת ספרות בכלל? הרי בכל עמוד של ספר ישנם מאה עניינים וכל משפט חושף את הסופר ואת האדם ולכן גם לא צריך לקרוא ספרים שלמים".

    אילו סופרים אתה אוהב?

    "גוגול ומלוויל, שאצל כל אחד מהם קראתי רק כמה עשרות עמודים. מסופרים ישראלים אני פשוט מסויג, אבל הספרים הכי טובים הם 'זכרון דברים' של יעקב שבתאי, 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז - שאגב, כל שאר הספרים שלו הם בעיני שעמום נורא, טרחני, עלוב ומתייפייף - 'החיים כמשל' של פנחס שדה ו'רומן רוסי' של מאיר שלו. כל ההשוואה הזאת שעשה באחרונה שמואל הספרי בין הספר של אמנון דנקנר, שהוא איש שאני מחבב, לבין 'זכרון דברים' ו'החיים כמשל' היא פשוט בדיחה גרועה. דנקנר הוא איש שהיטיב אתי, אבל הספר שלו הוא ספר מלא עודפים, שמנוני בכל מובן, ספר שכאילו כתב אותו נער בר מצווה שמשוויץ באוצר המלים שלו, ספר שהסגנון שלו הוא בלתי נסבל. דנקנר לבש מחלצות ובגדי חג כדי לכתוב ספר שאין בו אמת, ואני כמובן גם מזהה את דנקנר האדם בתוך הספר הזה. איך אפשר להשוות את זה ל'זכרון דברים', שכל מלה בו היא אמיתית וחותרת לאמת?

    "נכון, שלושה מתוך הספרים שמניתי הם אוטוביוגרפיים, אבל הספר הרביעי, של מאיר שלו, הוא לא כזה, וזה הספר שדנקנר היה צריך ללמוד ממנו - ספר שכולו חגיגה של יופי והומור ושמחה וסיפורים נפלאים. אגב, את כל ארבעת הספרים שמניתי כטובים ביותר בעיני קראתי מהתחלה ועד הסוף, בניגוד להרגלי, כי אני הרי לא פראייר של אף אחד ולא רואה טעם לקרוא מאות עמודים. אבל ערכתי סדרת הרצאות על הספרים האלה ב'מדיטק' בחולון וידעתי שהשומעים הם בקיאים גדולים בטקסט, ולכבודם קראתי את הספרים עד הסוף".

    אין ביקורות שאתה מתחרט עליהן?

    "כתבתי יותר מ-3,000 ביקורות. ביקורת שהתחרטתי עליה כבר תיקנתי. למשל, לאחר מותה של יונה וולך תיקנתי את הביקורת הלא מחמיאה שכתבתי על שירתה המאוחרת. אני כותב את האמת. אני כמובן לא כותב על אנשים ב'מעריב', אבל לגבי כל השאר אני מאמן את עצמי לבגידות. לא פעם ציטטתי את סלין, שאגב לא קראתי את ספריו, ששאלו אותו פעם למה בגד והוא אמר 'למען ההנאה שבבגידה'. זה כמובן משפט נורא. אני במקום סלין הייתי אומר: למען ההנאה שבאמת.

    "יש למאיר ויזלטיר שיר שאני אוהב: 'איש חוזר הביתה לאשתו ומשקר. למה ישקר לה? כי אשתו אינה אוהבת את המיץ המר הזב מן האמת'. אני אוהב מאוד את המיץ המר הזב מן האמת. אני מאמין שחשוב לפוצץ שקרים בהרבה תחומים, וברוב המקרים אני היחיד האומר את האמת, ראי הספר של דנקנר. אני ירא אלוהים במובן הכי פשוט, ואני זוכר את גורלם של שני מבקרים שלא אמרו את האמת. האחד זה דן עומר, שמת בגיל צעיר ואין ספק שנענש על חטאיו הספרותיים, והשני זה ברוך קורצווייל, שנאלץ לתלות את עצמו מחוץ לחלון דירתו ובכך לשלם על עוונותיו. לי אין כישרון טכני לתלות את עצמי מחוץ לחלון וגם לא נראה לי שכדאי למות בהתקף לב. בניגוד למה שכתב יהודה עמיחי, אני גם לא רוצה למות במיטתי אלא בקרב. למשל, אם יצחק לאור היה נותן לי אגרוף שהיה הורג אותי, זה היה נראה לי מוות מפואר".

     


    --
    הוליווד זה מקום בו ישלמו לך אלף דולר תמורת נשיקה ו-50 סנט תמורת הנשמה שלך.
    - מרלין מונרו
    31/1/10 15:47
    0
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2010-01-31 15:47:23
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

     

     

    מנחם, תעשה לי בן

    עם דוד אבידן הוא נולד מחדש בטריפ אל-אס-די, עם יצחק לאור הוא הלך מכות, ואת עמוס עוז וא.ב. יהושע הוא קטל בפראות. וכל זה עוד לפני שנכנס לבית "האח הגדול". אז איך נהיה מנחם בן הדייר הכי שנוא שם ופצצת רייטינג אצלנו בבית. פרופיל

    הילה קובו | 28/3/2009 8:15 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
    מנחם בן. מומחה בהעלבה
    מנחם בן. מומחה בהעלבה צילום: רונן אקרמן
    "אני מומחה בהעלבה, ואני משתמש בעלבון רק כשצריך וחיוני" (מנחם בן, פרק הפתיחה של "האח הגדול VIP במרץ 2009). מי שמכיר את מנחם בן יודע שהחודש האחרון היה המאושר בחייו. רדיפת הפרסום והאהבה העצמית שלו לא ידעו גבולות מעולם. אם היה זה אזכור במקומון נידח ביקנעם או עוד התקפה אחת מיני רבות של מבוקריו הספרותיים, העיקר שיזכירו אותו.

    והנה הוא מקבל את הכול בגדול, בהכי גדול. בתוך כמה שבועות נהיה ההומופוב ("אני נגד הומוסקסואליות, לא נגד הומואים") המקריח מכרמיאל, שכל דמיון בינו לבין נועם טור מקרי בהחלט, לכוכב הבלתי מעורער של פצצת הרייטינג "האח הגדול V.I.P".

    ביום שלישי הוא שוב היה מועמד להדחה, אבל רק ארז טל ואסי עזר יוצרים מתח מלאכותי ומחכים אתו לרגע האחרון. מנחם שוב שרד בגדול.

    ההוא מהיי פייב הציע חרם? לענקית הרוק לא נוח על ידו? המלבישה של "סקס והעיר" מתפללת שיעוף? יופי טופי, אבל הקהל רוצה דם, והקהל יקבל את מנחם. "מבחינתי אני כבר ניצחתי ב'האח הגדול'", אמר באחד הפרקים הראשונים למאיה בוסקילה המשכשכת בברכת השחייה, ובלי לדעת מה קורה שם בחוץ - הוא לא ידע כמה הוא צודק. ביום שלישי השבוע נראה היה שגם ארז טל ואסי עזר נשברו. במקום למתוח אותנו אתו עד הסוף, הם הודיעו מהר מאוד שהפעם הוא נשאר.
    גמדה ותופרת

    מנחם בן לפנינה טורנה: "את קנאית. את בורה. את קטנה, גמדית, יהירה, שוויצרית, נודניקית נוראית, מלאה רגשי נחיתות. את עסוקה בחנופה. מגלומנית גמדית. תופרת נמוכה".

    אז מי הוא אותו מנחם בן, האנטי-גיבור הכי גיבור של המדינה היום, שתוקע סכינים בלבבות עמיתיו וכובש את לבבות צופיו? בחינה קצרה של תולדות החיים של מבקר הספרות יכלה ללמד כיצד התגבש הארצ'י באנקר הישראלי ומזכירה באורח פלא את מסלולו בבית "האח הגדול".

    הוא נולד בפולין (כמנחם בראון), ובגיל ארבעה חודשים הגיע לארץ עם הוריו.

    if (typeof(cm8FlashCmd)!="undefined") DoFSCommand_588493(cm8FlashCmd,cm8FlashArgs);
    אף שלמעשה הוא גדל כצבר, בכמה הזדמנויות התייחס לעצם הולדתו בארץ זרה כגורם מפריע בילדותו. "חלק גדול מילדותי עבר עליי בביישנות כי נורא רציתי להיות יליד הארץ", אמר פעם בריאיון. "אין לי שום יחס לפולין, ואולי זה מה שהלהיט אצלי את העבריות".

    פנינה טורנה, פעם ממחנה מנחם, שאיבדה את שלוותה כשכינה אותה "קנאית", תהתה אם בן הילד לא נאהב מספיק על ידי אמו. מנחם בן לא טרח להכחיש, וענה לה בדרכו המיוחדת והרגישה: "אימא שלי הייתה כמוך - גמדה ותופרת".

     
    טורנה. כמו אמא - תופרת נמוכה
    טורנה. כמו אמא - תופרת נמוכה צילום: עידו איז'ק
    ואכן, באחד הראיונות אתו בעבר הוא התוודה: "לא הייתה לי אהבה להוריי. הביקורתיות שלי חלה גם עליהם. אני מקנא באנשים שאהבו את הוריהם. הוריי נפטרו, ואני נותרתי עם האשמה הזו". גם שלומית, אשתו של בן, מאשרת השבוע כי בעלה גדל בבית שלא הצטיין בפרגון ובחום.

    "ראיתי את פנינה מנסה לדוג כל מיני דברים", היא אומרת, "אבל לאיזה נער פולני היו יחסים חמים עם ההורים שלו? זה היה רגיל. הייתה לו אימא פולנייה כזו, שעושה אוכל כל הזמן, והאבא עבד באיזה מקום. שנינו בכלל לא היינו מחוברים להורים שלנו. היום זה פשוט מטורף איך ילדים קשורים להורים".
    מנוול עט

    מנחם בן לאמיר פיי גוטמן: "יש לי טענה אחת לתרבות ההומוסקסואלית, שהיא לא מאפשרת דיבור. אי-אפשר לדבר... אין לי טיפת דבר נגד הומואים, אבל יש לי דבר כבד נגד הומואיות, ואני עוד לא אמרתי כלום. כל מה שאני אומר הוא שהמחשבה לשכב עם גבר דוחה אותי ".

    אמיר: "לראות שתי נשים ביחד אתה אוהב נכון?"
    מנחם: "נגיד, נו".
    אמיר: "כי זה יותר מתקבל לך בראש".
    מנחם: "אז בוא אני אשאל אותך שאלה קשה. תענה על שאלה קשה".
    אמיר: "אני אענה לך על כל שאלה קשה".
    מנחם: "או-קי. מה רע נגיד בשכיבה עם עז? אז אני אומר הרעיון המיני מגעיל אותי. זה דבר שאני לא מבין אותם. אני אומר לך בכל הרצינות, לא מבין".

    על אמיר, בהזדמנות אחרת: "להגיד משפט כמו 'הוא שונא נשים' אופייני כל כך לאיש הפשטני והקיטשי הזה, שהוא ההפך המוחלט ממה שכל מה שאני אומר כל הזמן, עכשיו הוא כמובן פוחד מכל דיבור שלי אתו, (מסתכל על כוכי) גם היא פוחדת מכל דיבור שלי, והם מוציאים עליי דיבה מוחלטת. והיא (מצביע על עדי נוימן) בחנטרישיות האמריקנית שלה מצטרפת לדיבה הזו".

    בן גדל ברמת גן ולמד בתיכון אוהל שם, שם פגש לראשונה את בן כיתתו ולימים מבקר הספרות והעיתונאי יורם ברונובסקי ז"ל. בן סיפר לא פעם בהשתפכות על הערצתו לברונובסקי "הגאון האמיתי הראשון שידעתי בחיי" ועל קנאתו ב"יהודי הפולני", בעל הציפורניים הוורודות והמום בלב.

    זה לא הפריע לו להסתכסך עמו ברבות השנים. באפריל 2001, לאחר ביקורת שמתח בן על ברונובסקי, אמר עליו ברונובסקי בריאיון לעיתון "העיר": "אני לא סובל את הכתיבה שלו, לא סובל אותו ולא קורא אותו. ראיתי אותו בטלוויזיה לפני כמה זמן, ואלה היו הופעות של טיפש. הוא מכוער מאוד, איש עלוב נפש שמדבר שטויות ודברים גועליים נגד אנשים שרוצים לחיות אחרת ממנו". ימים אחדים לאחר מכן נפטר ברונובסקי.

    היו מי שהאשימו את בן במותו של הסופר, וזו לא הייתה הפעם הראשונה. "יש לי נטייה לומר את האמת, בניגוד לכל האינטרסים והחברויות", אמר פעם בן במה שמזכיר מנטרה חשודה מבית "האח הגדול". "המשורר יחיאל מר נתן לי ספר שירים שלו, ובינתיים אושפז בבית חולים בשל אירוע לב. אני, בטמטומי הנערי, חשבתי שמה שהוא צריך באותו רגע זה לשמוע את האמת. הוא מת ביום פרסום הביקורת או למחרת. אחר כך כתבו בעיתון על מנוול עט שהביא למותו".

    שירים פורנוגרפיים

    מנחם בן למאיה בוסקילה: "תאמיני לי, אין בך טיפת מיניות מאיה, טיפה אחת של מיניות. את בלתי סקסית בעליל. את יצור קטן, לא סקסי... הסקסיות שלך נעלמת ברגע שרואים אותך"

    בוסקילה. לא סקסית
    בוסקילה. לא סקסית צילום: יחסי ציבור
    את הקריירה העיתונאית שלו החל בן בגיל 16 ככתב ב"מעריב לנוער". לימים ציין את חשיבות האירוע בחייו: "אם לא הייתי ב' מעריב לנוער', יכול להיות שהייתי כימאי או מהנדס אווירונים", אמר. אמיר פיי גוטמן ושאר החברים בבית לבטח לא היו מתנגדים לכך.

    בגיל 18הוא כבר הוציא את ספר השירה הראשון שלו - "אדרת הגפן". הוא פרסם לאחר מכן עוד כמה ספרי שירה, שהכילו סונטות וגם שירים פורנוגרפיים, אולם הותיר את חותמו יותר כמבקר שירה. בגיל (1 החל לכתוב ביקורות בשבועון הספרותי "משא", במוסף הספרות של העיתון "למרחב", ובמהרה כתב גם ב"ידיעות אחרונות".

    בתוך כך הוא היה תלמיד גרוע, עזב את בית הספר, ולא השלים מעולם תעודת בגרות ("ואני גאה בכך. הייתי משוחרר מהדיכוי הלימודי"). בגיל 18 השתחרר מהצבא בתואנות פסיכיאטריות, והעדיף להסתובב לדבריו עם המשוררים יאיר הורוביץ, יונה וולך ומאיר ויזלטיר-שפעלו יחדיו כחבורה יוצרת - וכן עם נתן זך ודוד אבידן, שלטענתו השפיעו עליו עמוקות.

    למרות זאת, גם נגדם הוא לא היסס לצאת במתקפה בשלבים מאוחרים יותר בחייו, והם התנערו ממנו. השבוע מספר זך ל"זמן תל אביב" כי הוא אינו נוטר טינה מיוחדת לבן, אך מדגיש בהתרסה כי אינו בקי במעלליו הטלוויזיוניים. "אני לא רואה את התכנית הזו. במכוון אני לא רואה תכניות שונד", הוא אומר.

    שונד?
    "בלועזית זה תכניות זבל. כל השרידים והפוחלצים והשרודים והשרוטים ואלה שעוד יתגברו על השריטות שלהם, לא מעניינים אותי. השריטות של המדינה מעניינות אותי".

    בכל זאת, רואים שם אינטרקציה של בן עם שאר מפורסמים, לא מעניין?
    "בעיניי הוא לא אחד המפורסמים. אולי בתחומו, בתחום הזבל, הוא מפורסם. מי שמחשיב את עצמו כאדם שעוסק בספרות עברית ומצטרף לתכנית כזו - זה מוזר מאוד".

    על העלבונות שבן מותח על אנשים בתכנית זך אומר: "הרי בשביל זה לקחו אותו, שיהיה מישהו שאיננו מפחד להעליב אנשים אחרים-כמו שהוא עושה, בצורה שלא תמיד נראית לי - גם כשהוא כותב בעיתון. אני לא מופתע מזה אלא רק מזה שהוא הצטרף לתכנית כזו".
    נולד מתוך מסע ל.ס.ד

    מנחם בן לגיא לובלצ'יק: "גיא, אני אגיד לך מה הבעיה שלך. אין בך מספיק ענווה רוחנית. מה זה'ענווה רוחנית'? אתה פשוט לא מבין כמה אתה לא מבין או כמה אתה לא יודע".
    גיא: "די עם הענווה הרוחנית הזאת". מנחם: "אתה רואה?" גיא: "אבל זה מעניין לי את התחת". מנחם : "אתה מדבר כמו בור, תוקפן, שלא מבין אל"ף-בי"ת. אתה לא חכם מספיק לצערי. אתה תינוק". גיא: "אתה בן אדם משוגע". מנחם : "אני מקבל באהבה כל טענה אליי".

    גיא: "רואים את השיגעון בעיניים שלך". מנחם: "או-קי, בסדר גמור". גיא: "אל תעצבן אותי מנחם". מנחם : "גיא, גיא, גיא, אל תדבר מתוך בורות גסה".

    בהזדמנות אחרת, מנחם לגיא: "אולי תתחיל להיות מפותח טיפה? תתחיל להבין משהו. פשוט בחור טיפש". במאות אזכורים קודם לכן וגם מול מצלמות "האח הגדול" נהג בן לומר שיש לו שני ימי הולדת. היום שנולד בו, והיום שנולד בו מחדש ביולי1969 בטריפ אל-אס-די.

    כבר בפרק הפתיחה הוא סיפר על הלילה שבילה עם דוד אבידן ושהיה בשבילו מעין לידה מחדש. בטורו ב"זמן תל אביב" הוא כתב בעבר: "בתוך הטריפ של אל-אס-די (בשנת 1969 או 1970) ראיתי הזיה מאושרת, אחת מאין-ספור הזיות, ואותה דווקא הצלחתי ללכוד במילים, שאמרתי לעצמי בתוך הטריפ ואחר כך כתבתי (או אולי כתבתי תוך כדי טריפ, אני כבר לא זוכר).

    לובלצ'יק. חסר ענווה רוחנית
    לובלצ'יק. חסר ענווה רוחנית יריב פיין וגיא כושי
    "דברים נסוגו ונעלמו, נבראו ונולדו מחדש, במין סחרחורת טריפית פסיכודלית", כתב פעם בטורו בהתייחסו לאחד משיריו המוקדמים. בהזדמנות אחרת כתב: "הפכתי בתוך הטריפים למשורר אחר. מטבעי אני לא משורר כי אני יכול לכתוב רק בהשפעת טריפ".

    האישה שלומית מאשרת בשפה רפה את הסיפור עם דוד אבידן, ומבהירה כי גם היא הייתה שותפה למסעות הסמים. "זה הדבר הגדול של החיים שלנו", היא אומרת. "אבל למנחם אסור לספר על זה בטלוויזיה".

    על השאלה אם היום הם לוקחים אל-אס-די היא ענתה: "לא, ממש לא. בפעמים האחרות שלקחתי זה בכלל לא השפיע עליי, אבל אם מישהו יביא לי היום, זה לא שאני אתנגד".

    ומנחם?
    "גם עליו זה הפסיק להשפיע. היום הוא מעשן פה ושם חשיש, אבל רק לעתים רחוקות כי זה מפריע לו בעבודה".

    העיתונאית ברוריה אבידן-בריר, שהייתה נשואה לאבידן, מסבירה שנטילת סם ההזיות בידי בן ובעלה בשנות השישים היה חלק מגל חדשני ושהבוהמה ראתה בו זרז ליצירה. "לדוד אבידן, שהיה מבוגר וחולה, זה עשה לא טוב, אבל בן הצעיר, שיצק מים על ידיו של אבידן, יצק גם אל-אס-די".

    למרות זאת, לאבידן-בריר יש רק מילים טובות על בן. "כמה חודשים לפני שדוד אבידן נפטר, כמה עשרות שנים אחרי הגירושים שלנו, ראיינתי אותו בריאיון האחרון שלו. הוא היה חולה, משופע תרופות, ורצה לצטט כמה מהשירים, אבל שכח אותם. צלצלנו למנחם בן, ועל המקום כמו מנטרה הוא השמיע בעל פה את כל השירים".

    והיא ממשיכה להחמיא: "הביצה של הספרות היא בדיוק אותו זבל כמו הביצה של הבידור, ואנשים שם רבים על קוצו של יוד. בסך הכול בן חי חיים נורמטיביים. הוא אדם עובד, מפרנס, לא יושב בבית ומחכה לעזרת הציבור, כמו שהיה דוד אבידן".

    הסיפור הזה גם הוא אופייני לבן: אחרי ההשתמטות מצה"ל הוא החליט בגיל 24 להעלות בחזרה את הפרופיל לפרופיל קרבי, ושירת שלוש שנים כמדריך נ"מ. בעבר סיפר כי ההחלטה לחזור לצה"ל נולדה גם היא באחד הטריפים של אל-אס-די. לא בטוח שבצה"ל יאמצו את השיטה.

    מאוחר יותר למד שנה אחת באוניברסיטה, וגם כאן לא השלים את מכסת לימודיו. למרות זאת, נהיה מבקר תרבות פופולרי ובעל טור אישי במקומונים "כל העיר", " תל אביב", " זמן תל אביב" ובשנים האחרונות-במוסף התרבות של "מעריב". בין לבין הוא הופיע בטלוויזיה בתכנית התרבות "המעגל הקטן" ובתכנית הסאטירה "המחשוף" עם גיא מרוז ויוני להב.

    עוד מעבר אופייני לבן. כשכתב טור ב"עיתון תל אביב" הוא החל להופיע בתכנית הטלוויזיה "המחשוף" של גיא מרוז ויוני להב, שם גידף בכל שבוע מגזר אחר שלא היה אהוב עליו. בעיתון "תל אביב" לא אהבו את החשיפה הפתאומית, ואמרו לו שהוא צריך להחליט - עיתון או טלוויזיה. בן החליט כמובן: טלוויזיה, פוטר מהעיתון, ונחטף מיד על ידי "זמן תל אביב".

    ב"זמן תל אביב" כתב משנת 2000 עד 2004, אז עבר לעיתון האם "מעריב", והוא כותב עד היום טור אישי וביקורת ספרות במוסף התרבות.

    בן התחתן בגיל צעיר, ונולדה לו מנישואים אלה בת אחת - בשמת. לימים נפרדה ממנו אשתו (לטובת בנו של השר לשעבר משה ארנס). בעקבות זאת כתב את רומן המכתבים האוטוביוגרפי והחושפני שלו "פלונטר". עוד נושא שהוא מזכיר הלוך ושוב בטוריו השונים.

    לרעייתו הנוכחית שלומית הוא נשוי כבר 31 שנה, ולזוג יש חמישה ילדים. קוקי, אחד מבניו, לקה בסכיזופרניה קשה בגיל 15 וחצי. בן חשף את הסיפור בכתבה נרחבת במוסף "סופשבוע" של "מעריב", וסיפר על הטיפול האישי שהוא העניק לבנו במשך חצי שנה, עד החלמתו המלאה - ללא תרופות, פסיכיאטרים או אשפוזים. "זה היה סיפור נוסף שעיצב את החיים שלנו", אומרת שלומית השבוע. "זה-והסמים".

    המשורר שלמה ארצי

    מנחם בן לעדי נוימן כשהיא מבקשת לא לשיר "בשדה כותנה קבוצת שחורים קוטפת": " זה שאת מתוך בורות ממדרגה ראשונה מעזה לפסול שיר עברי ולתקן שיר עברי... זה מראה שאת עושה שגיאות. (פונה לקבוצה) יש לה חורים בהבנה וחורים בתודעה וחורים בהשכלה (פונה לעדי) יש לך נטייה להלשין ולשקר, האופי שלך, כדאי שתתוודעי אליו".

    ביקורות התרבות של בן התאפיינו תמיד בלשון מושחזת וארסית כל כך ובשחיטת פרות קדושות עד כי לעתים נדמה כי עצם ההתנגחות הסנסציונית מניעה אותו. בריאיון שנערך עמו במוסף "סופשבוע" לפני כמה שנים, לרגל יום הספר טען בין היתר כי א.ב. יהושע הוא מופרך וטיפשי, עמוס עוז זבל קלוש, רם אורן חלול ועירית לינור מייגעת. לעומת זאת, באחד מטוריו כתב כי במיטב שיריו שלמה ארצי משורר טוב לא פחות מביאליק, סביון ליברכט עולה הרבה מאוד על זוכת פרס נובל טוני מוריסון ועדי עזרוני מקסימה, יפה וסקסית הרבה יותר מג'וליה רוברטס.

    בן חיווה את דעתו בטורים אישיים על כל נושא העולה בדעתו, מפוליטיקה, דרך משפט עד רפואה, בלא שתהיה לו השכלה כלשהי באחד התחומים. כבר שנים רבות הוא שב וסובב על אותם הנושאים, שכמה מהם עולים כעת בבית "האח הגדול", ולא זז במילימטר מדעותיו: חוויות הסמים שלו, אלוהותו של התנ"ך (מי ברא את הפרח המושלם, אם לא אלוהים) הביטול המוחלט של תורתו של דרווין, הידרדרותה של מערכת החינוך בישראל, סלידתו מתופעת ההומוסקסואליות, שלילת קיומה של מחלת האיידס וכישלונה של מערכת הבריאות הממסדית.

    מהרגע שבן התחיל לכתוב הוא התחיל גם להרגיז. כבר בגיל 16, כשכתב בן ב"משא", גינה היוצר בנימין תמוז את העורך אהרון מגד על שפרסם "דברי שחצנות אינפנטיליים, גסויות לשמן ופתפותי ביצים של ילד מבולבל".
     

    אוחובסקי. מנחם בן הוא אדם אומלל
    אוחובסקי. מנחם בן הוא אדם אומלל בייגל
    שנים לאחר מכן העירה עירית לינור ב"כל העיר" על הערה שלו נגדה באמרה: "הייתי מצמידה לחזהו של בן תג ועליו המילה 'חזיר'; וגל אוחובסקי אמר עליו, אחרי עוד הערה פוגענית שלו בהומואים: "מי שאומלל כאן זה מנחם בן בעצמו: הוא מרוויח משכורת מחורבנת, יש לו קרחת מכוערת, עודף משקל, טעם רע בבגדים, וכבר שנים הוא מבלבל את המוח עם איזה טריפ עלוב שלקח בסיקסטיז".

    הסופר יצחק לאור הגדיל לעשות כאשר ניסה לתקוף את בן לאחר ביקורת לעגנית שלו על ספרו. השבוע סירב לאור, כמו אנשים נוספים שפגע בהם בן בהם בעבר, דוגמת ג. יפית וורדה רזיאל ז'קונט, להתייחס לדברים בטענה "זה לא מעניין".
    מקצועיות שנויה במחלוקת

    באופן כללי ל"האח הגדול": "אני מלא עניין וריתוק ממה שקורה. אני מפרש את הדברים. אני מבין איך אנשים פועלים ולמה, וזה מעניין. כל הסיפור מעניין, ונראה מה יצא מכל זה".

    בן ספג ביקורות לא רק על סגנונו הבוטה או על דעותיו, אלא גם על מקצועיות עבודתו, על אי-דיוקים ועל טעויות שנפלו בה. כך לדוגמה כשביקר בן את "זך המאוחר" בעקבות המהדורה החדשה של ספרו "כל החלב והדבש" הוא אמר על השורה הראשונה בספר ("דמעה היא דבר אינטלקטואלי") כי היא דוחה, מתנשאת ומלאכותית, אף שהשורה לא הייתה כלל של זך, אלא ציטוט מפורסם של המשורר האנגלי ויליאם בלייק.

    ביקורת נמתחה גם על מנהגו המוזר של בן לבקר ספרים לאחר שקרא בהם כמה עמודים בלבד, לפעמים גם קינח בתוספת של קריאת סוף הסיפור. הוא עצמו התרברב כי הוא מסוגל להתרשם מיצירה מקריאת הפרק הראשון שלה. בהזדמנות אחרת טען: "לאחר שאפרוש אני לא אקרא אף ספר אחד יותר בחיי. כל הקריאה הזו היא פשוט הבל אין-סופי. אני בכלל חושב שאנשים אינטליגנטים באמת לא מסוגלים לקרוא רומנים".

    מי שקיבלו לא פעם פרגון מפתיע מבן, ולהבדיל מהנעשה בבית "האח הגדול", הן דווקא בנות המין היפה, בעיקר אם ניחנו במראה נשי ומצודד. הוא התרשם מהופעתה החתיכית ומהעקבים הגבוהים של חברת הכנסת הצעירה ענבל גבריאלי; הוא סבור כי אור אטיקה, שחקנית צרפתייה ששיחקה ב"סוף העולם שמאלה", אינה יפה לכאורה, "אבל מה זה מחרמנת", ואפילו דליה איציק סקסית בעיניו.

    לרעייתו של בן, אם תהיתם, אין כל בעיה עם הבחנותיו של בעלה, והיא אינה סבורה כי ביקורות מהסוג הזה, בטור תרבות, אינן ענייניות: "למה זה לא ענייני? גם על גברים אומרים את זה", אומרת שלומית. "זה חלק מהקסם של בן אדם, הוא לא צריך להיות לגמרי נטול דעות בנושאים האלה.

    אני בכלל לא מבינה את כל ההאשמות של הבנות על הטרדות מיניות. מאיה אמרה לו שהוא סוטה, ועדי אמרה שהוא הטריד אותה מינית אחרי שהוא אמר לה שתשב על האסלה (בן התחפש לאסלה בפורים, ה"ק). מדהים איך בקלות מאשימים אותו על כלום".

    יש אלוהים, אין דת

    מנחם בן לדודי מליץ: "אתה קצת אטום וסתום".

    יותר מהכול - כעולה מן הביקורות שלו, ממאמריו וכעת גם מתכנית הטלוויזיה שהוא משתתף בה - בולטת אישיותו המנוגדת ומלאת הסתירות של בן.

    הוא מאמין באלוהים, וסבור שהרעיון הדרווניסטי הוא טמטום, אבל אינו מקיים מצוות, ילדיו לא נימולו, אלא הוא מל אותם "מילה רוחנית", כלשונו , והקבלה בעיניו היא "חנטריש מפוטפט וטרחני".
    הוא ימני בדעותיו, מתח ביקורת נוקבת על הסכם ז'נבה ("הסכם מתועב") ועל מהלך ההתנתקות, אך השתייך בעברו לסצנת הבוהמה התלאביבית הליברלית.

    הוא יצא נגד הגזענות של מפלגת ש"ס, שהיא בעיניו "איום קיומי על המדינה", ובו בזמן הביע את חרדתו מ"הסתערבותה" של הארץ) ויצא נגד עצמאות כלשהי לפלסטינים.

    מליץ. אטום וקצת סתום
    מליץ. אטום וקצת סתום צילום: רונן אקרמן

    מעניין שהאיש שקנה בתקופה האחרונה את פרסומו בתכנית ראליטי אמר בעבר: "הטלוויזיה משליטה את התרבות האמריקנית-הוליוודית והורסת כל חלקה טובה" ו"אר) הקודש שלנו הפכה למאורת רייטינג נחותה".

    טבעו זה של בן מבלבל את הצופים, שלא תמיד בטוחים ביחסם אליו. מצד אחד הוא שובה אותם בהערותיו החדות והמדויקות כלפי המתחרים האחרים וכן לכולם אין ספק שמדובר באדם חכם משכיל, המצטט בקלות פסוקים רבים מהתנ"ך, שורות שלמות משירים ומספרים שהותירו עליו רושם עז.

    מצד אחר ברור שטקט אינו הצד החזק שלו ושהוא אינו יודע מתי לשתוק וכשהוא נתקע בנקודה הוא חוזר עליה שוב ושוב ולא מפסיק. תשאלו את כוכי מרדכי, שהוא שאל אותה בחוסר רגישות בולט מתי בדיוק ביצע בעלה לשעבר איציק מרדכי את מה שביצע, כשהיה אתה או לפני כן. אחרי שענתה הוא מלמל: "רק רציתי לדעת".

    אפילו את שימי תבורי, המצטייר בתכנית כאיש הרגוע ביותר עלי אדמות, הוא הצליח להוציא מהכלים. שלא לדבר על פנינה טורנה. היא הציעה לו רק לפני כמה ימים להמשיך להיות כמו שהוא, לדבר בכנות על מה שהוא חושב, ואחר כך ("קנאית") היא הצטערה על כך מאוד.

    מנחם אינו מתרגש וממשיך בשלו, ממש כמו שהוא בחיים. כשכל נשות הבית פנו בתחינה לאח הגדול וביקשו לצאת מהמשחק בגלל מנחם הוא נראה משועשע ושמח. "לא אכפת לי לנצח בנוק אאוט", הוא אמר בחדווה.
    נכנס לבית ברגע האחרון

    מנחם בן לדניאלה פיק: "את בחורה ילדותית, אינפנטילית, לא מבדילה בין ימינך לשמאלך ומצייצת ציוצים חנפניים כדי להצטרף לחבורה מסוימת, אז זה פשוט הדבר הכי נחות".

    אל תכנית הראליטי הוזמן בן במקום העיתונאי גדעון לוי, שהיה על סף כניסה לבית, וברגע האחרון שינה את דעתו. "הוא החליט את זה ממש מיד", מספרת אשתו. "טלפנו אליו בערב, ובתוך שעה הוא היה בדרך לתל אביב. ניסיתי להגיד לו שילך בבוקר כי זה היה ממש מאוחר אבל הוא לא רצה לפספס את ההזדמנות".

    על השאלה אם ערך אתם שיחה לפני הכניסה לבית היא אומרת: "עם מנחם אין דבר כזה 'שיחות'. אנחנו כל הזמן בבית ביחד, וכשבא משהו לראש אומרים אותו. זה היה לחץ גדול, הוא הלך לקנות ז'קט שמתאים להם. הם קראו לו לבדיקות, ופסיכולוג ויאללה, הוא נכנס. כן סיכמנו מראש מה הוא יגיד ומה הוא לא יגיד. בעיקר היה חשוב לילדים לא להיחשף".

    מהר מאוד לאחר שנסגרו הדלתות הדגיש בן בפני אמיר פיי גוטמן כי משכב זכר דוחה אותו, ואמר לטורנה שהחמין שלה לא טעים. בתכנית השלישית לא פחות מתשעה דיירי הבית, ובכלל זה כל הבנות שנואשו מאטימותו הרגשית, העמידו אותו להדחה. מאז הוא מועמד קבוע להעפה מן הבית.

    בתכנית הרביעית הכריז פיי גוטמן חרם על מנחם, וזה התחיל לבלות יותר ויותר על הכיסא בחצר, ובתוך כך הוא מדבר אל עצמו ומעביר בכך אל הצופים את משנתו בנושאים השונים. לאחרונה פנה בן אל יושב ראש הליכוד בנימין נתניהו והפציר בו לעשות ממשלת אחדות לאומית עם ציפי לבני.

    נתניהו, לדברי מקורביו, אינו רואה את התכנית, ולכן אולי הוא העדיף את אהוד ברק כשותף. השבוע נאלצו גם ב"האח הגדול" להפסיק את השידור החי. זה היה כשמנחם בן טען בפני המצלמות כי פנינה טורנה יריבתו הציעה לכל הרווקות בבית שמלות כלה בחינם אם לא יעמידו אותה להדחה.

    אוהבים אותו בצה"ל

    מנחם בן על תחפושת האסלה שלו: "התחפושת שלי היא כמו נייר לקמוס. זה לוכד כל מיני אנשים בשקרים שלהם. לתוך האסלה הזו אנשים מחרבנים את השקר שלהם".

    הפידבקים על התנהלותו החריגה ועל דעותיו השנויות במחלוקת החלו במהרה לצבור תאוצה, והשיר "רד ממני מנחם" שהועלה ל"יו טיוב" - אף אומץ כשיר הרשמי בגנותו. גם ליהיא לפיד כתבה נגדו טור חריף. "כמעט כל מי שלא הוציא ספר בחייו לא הכיר עד עכשיו את מנחם בן, האיש שהפחיד עד אימה כל מי שכן עשה את זה... מאוד נחמד לראות איך עכשיו פתאום כולכם שונאים אותו. עונג צרוף ונקמה מתוקה".

    נקמה מתוקה? נראה שהפופולריות שלו, למרות המתנגדים, רק עולה ונוסקת. בצה"ל לדוגמה מספרים כי החיילים משתגעים עליו ושולחים אלפי אס-אם-אסים כדי להשאירו. "בלעדיו התכנית לא שווה כלום", אומר חייל בגולני.

    גם מרבית כותבי הטורים בעיתונים בעדו. הפובליציסט, קובי אריאלי, קולגה ב"מעריב", אפילו סלח למנחם שהגדיר אותו (את אריאלי) "דמות לא טלוויזיונית", וכתב עליו: "יש משהו במעיין היצירה של מנחם בן שמצליח להתגבר על כל הדחייה הטבעית שמתעוררת בנו למראה מוזרות מחשבתית וקיצוניות התנהגותית. מהו המשהו הזה"?
     

    נוימן. לא ממש מעניין את מנחם בן מה היא חושבת על רפאלי
    נוימן. לא ממש מעניין את מנחם בן מה היא חושבת על רפאלי מוטי לבטון, רייטינג
    נועם יורן כתב ב"העין השביעית" על השירות הטוב שמנחם בן עושה היום לתרבות. "הוא מזכיר לנו שתרבות צריכה להיות עניין לא תרבותי. היא צריכה להיות עניין גס ומציק... בתוך חבורת הצעירים היפים והנחמדים שמסתדרים זה עם זה, מנחם בן הוא בעיקר הפרעה, אבל ההפרעה הזאת מזכירה לנו כמה היא עצמה נחוצה" ; וירון טן-ברינק כתב עליו בפשטות בפתח טורו בתרבות "מעריב": "האדם שכותב בדרך כלל את הטור הזה הוא עכשיו סופר-סטאר".

    כאמור, העיתונאית ברוריה אבידן-בריר מצטרפת למחמאות: "הוא בין האחראים לכך שזו התכנית שנהייתה מדורת השבט ושיש לה רייטינג של שיא. מה הם היו עושים בלעדיו?"

    לדעת אבידן-בריר, אחת הסיבות לסלידתם של האנשים בווילה ממנו היא כי הוא הכול יודע ומי שהוא "יודע כול" אינו חביב תמיד על הבריות. מלבד זה, היא סבורה שבן משחק את תפקיד הטיזר. "את באמת חושבת שמעניין אותו מה עדי נוימן חושבת על בר רפאלי? אבל כנראה נרמז לו שהוא צריך לעשות את זה או שהוא הבין את תפקיד שלו", היא אומרת.
    לא יכול לזוז בלי פרובוקציה

    למרות המחמאות, האישה שלומית מספרת על מתח שהיא מצויה בו בתקופה האחרונה ועל ריבוי הטלפונים של צופים. "בהתחלה קיבלתי הרבה טלפונים של אנשים שאוהבים אותו, שמעתי על סטודנט אחד מירושלים ששלח לו 400 אס-אם-אסים, אבל אחר כך זה השתנה. היו כל מיני אנשים שהשמיצו אותו, אמרו שאשתו מסכנה, אז שידעו שאשתו לא מסכנה".

    מה דעתך על הדעות שלו בנושאים של איידס והומוסקסואליות?
    "אין לי שום בעיה עם שום דעה שהוא משמיע. זה דברים שהוא כל הזמן חושב עליהם ובודק אותם. מה שקורה היום עם הומוסקסואליות לדוגמה לא יכול להיות. זה איבד פרופורציות לגמרי. זו מין טעות כזו היום לחשוב שאפשר בכלל לבחור את הנטייה המינית. כל נער שמתבגר היום שואל את עצמו 'אולי אני כזה'".

    את יכולה להסביר למה הוא מרגיז כל כך את דיירי הבית?
    "הוא כל הזמן כזה. הוא יכול להיות קשה מאוד עם אנשים ולא לעשות להם הנחות, אבל לדעתי הוא שומר על שליטה ואף פעם לא אמר משהו מוגזם למישהו. נגיד במקרה של פנינה - ממה שראיתי הוא היה סופר-בסדר. הוא לא פגע בה, היא בכלל התחילה.

    "היא אמרה על השיר של מאיה שהעיבוד הלא מוזיקלי לא מוצא חן בעיניה, אז הוא ענה לה שהיא קנאית, והיא עשתה מזה בלגן".
     

    מרוז על בן: לא יכול לזוז בלי פרובוקציה
    מרוז על בן: לא יכול לזוז בלי פרובוקציה צילום: ראובן קסטרו
    גיא מרוז, שבתכנית הטלוויזיה שלו התעמת בן לראשונה עם הומואים, אוהדי כדורגל ועם מי לא, אומר: "מה שאנחנו רואים היום זה בעצם שדרוג של מה שראינו ב'מחשוף'", אבל אומר שהוא חש אי-נוחות מעליית המדרגה של בן.

    "מנחם לא יכול לזוז בלי לעשות איזו פרובוקציה. הוא יודע טוב מאוד מה זה יעשה למישהי כשאתה קורא לה 'גמדה'. הדברים שהוא עושה מסוכנים ובעייתיים, לדעתי, אבל אני לא יכול להתעלם מזה שמדובר בבן אדם לא טיפש שמצליח בדרכו ההזויה לרתק".

    אתה יכול לתת איזה הסבר למה הוא מרתק כל כך?
    "זה פשוט מאוד, כל השאר ממש משעמם".
    עידכונים ב- mms עדכוני תרבות לסלולרי שלך

    --
    הוליווד זה מקום בו ישלמו לך אלף דולר תמורת נשיקה ו-50 סנט תמורת הנשמה שלך.
    - מרלין מונרו
    31/1/10 15:54
    0
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2010-01-31 15:54:42
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    מנחם בן - המשורר

     

     

    מאת: וואלה! zone, מערכת וואלה!
    יום שני, 16 במרץ 2009, 13:46
    תגיות: האח הגדול

    עוֹד שִׁיר נִשּׂוּאִים

    אֲנַחְנוּ הַמְזַיְּנִים אֶת נְשׁוֹתֵינוּ
    עוֹד לֹא כָּתַבְנוּ עַל זֶה שִׁיר
    וְאַל תַּגִּידוּ לִי
    שֶׁ"כָּתְבוּ עַל הַנּוֹשֵׂא"
    כִּי בְּשִּׁירָה

    הַנּוּשֵׂא הוּא הַמִּלִּים
    וְהַמִּלִּים "לְזַיֵּן אֶת אִשְׁתִּי"
    אֵינָן זכוּרוֹת לִי מִן הַשִּׁירָה
    (בְּעֶצֶם, עַכְשָׁו אֲנִי נִזְכָּר
    שֶׁיּוֹנָה ווֹלַךְ אוּלַי כָּתְבָה
    מַשֶּׁהוּ כָּזֶה)

    בְּעַרְפִלִּית גַּן יַבְנֶה הַּמּוּאֶרֶת
    בְּתוֹךְ חֲדַר אַמְבַּטְיָה קְצָת מְשֻׁבָּשׁ
    זִיַּנְתִּי אוֹתָךְ בְּקוּסֵךְ
    הַבָּשֵל כְּחִטָּה יְרֻקָּה
    בְּמַעֲשֵׂה בְּשָׂרִים לֹא נוֹאָשׁ.

    וְשָׁדַיִךְ מֻשְׁפְּרָצוֹת עֲנָבִים
    בִּגְלַל הַהֲנָקָה הַנִּמְשֶׁכֶת יוֹתֵר מִשִּׁבְעִים שָׁבוּעִים
    וְרֵיחֵךְ הוּא כְּרֵיחַ הַתֹּרֶן הַטּוֹבֵל בַּחשֶׁךְ
    (מַה יֵּשׁ? אַפֵךְ כְּמִגְדָּלוֹת אוֹ
    יוֹתֵר נָכוֹן שִׁנַּיִךְ כְּסוּסֵי
    פַּרְעֹה
    הֵם דִּמּוּיִים יוֹתֵר טוֹבִים?
    בְּוַדַּאי שֶׁהֵם יוֹתֵר טוֹבִים

    עַכְשָׁו בְּיַחַס לְאִשׁתִּי: כַּמָּה
    זְמַן אֲנַחְנוּ נְשׂוּאִים?
    שְׁמוֹנֶה שָׁנִים.
    כַּמָּה זְמַן אֲנַחְנוּ
    בְּיַחַד?
    לֹא הַרְבֵּה פָּחוֹת מִתֵּשַׁע שָׁנִים.
    הַאִם אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ?
    כֵּן

    רַגְלַיִךְ בְּוָרׁד נִפְלָא

    רַגְלַיִךְ בּוָרׁד נִפְלָא
    נֶעֶצְמוּ עַל עֵינַי
    וְלֹא אָמַרְתִּי מִלָּה
    וְלֹא הָיָה לִי פְּנַאי

    וְהָיִיתִי אִישׁ עָסוּק וְנָדִיב
    עַל מִזְוְדוֹת הָעוֹלָם
    וְהָיָה בֹּקֶר וְעֶרֶב

    וְהָיִיתִי חוֹפֵשׂ יֶרֶק
    בְּיַרְכֵּתֵי זָוִיתַיִךְ

    וְנַפְשִׁי הָיְתָה עֲמוּסָה

    הִנֵּה אֲנִי בֶּכִי, הִּנֵּה אֲנִי צְחוֹק

    הִנֵּה אֲנִי בֶּכִי, הִנֵּה אֲנִי צְחוֹק,
    הִנֵּה אֲנִי קָרוֹב, הִנֵּה אֲנִי רָחוֹק,
    הִנֵּה אֲנִי עַכְבַּר זְרָדִים וָתִיק יָרׁק
    מִחוּץ לַתַּחֲרוּת, מִחוּץ לַחׁק.

    וּמִשְקָפַיִךְ בְּכָחׁל בִּטְנִי
    בְּיָם סָגׁל אֲפַרְסֵקִי
    מוּטִים כִּנְמֵרִים שְׂבֵעֵי כֻּרְסָה
    בַּעֲוִיתוֹת קוּסָהּ.


    מתוך ספרו של מנחם בן "שירים חדשים", 1986, הוצאת ירון גולן.

    השירים ועטיפת הספר באדיבות בתיה גולן מהוצאת ירון גולן, בה פירסם מנחם בן את ספריו "אין שירה בלתי מובנת", "תיק שירה", "חגית בסירת הירח", וסדרת ספרים בעריכתו, ביניהם "ל.ס.ד. הילד הבעייתי שלי", מאת אלברט הופמן.

    --
    הוליווד זה מקום בו ישלמו לך אלף דולר תמורת נשיקה ו-50 סנט תמורת הנשמה שלך.
    - מרלין מונרו
    31/1/10 15:58
    0
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2010-01-31 15:58:16
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    טל יקר

     

    אני מזמינה אותך לקרוא ולהגיב.

     

    מלבד המילה משוגע שכתבת על בן , אולי עם קריאה נוספת

    אשמח לקרוא תגובה מענינת.

     

    (בטעות הכנסתי את הדיון הזה לשירים - סליחה שאני מתיחסת לתגובתך האחרונה באיחור

    בגלל מחסור בזמן , אשמח לקרוא שוב תגובה שמתיחסת למה שהבאתי)

     

    תודה רבה

    עבודה נעימה:))


    --
    הוליווד זה מקום בו ישלמו לך אלף דולר תמורת נשיקה ו-50 סנט תמורת הנשמה שלך.
    - מרלין מונרו
    3/2/10 12:05
    1
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2010-02-03 12:05:57
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין


    איימי

    אני מחבב מאוד את שיריו של מנחם בן .

    אני ממש לא יכול (וגם לא רוצה) לשפוט אותו כאדם .

    סיפור חייו לא מוזר קיצוני עצוב או שמח

    מסיפורים רבים אחרים .

     

    אין ספק שדמותו , הטלוויזיונית או המציאותית

    שרויות במחלוקת בין אוהביו לשונאיו .

     

    אני פשוט לא נמנה לא על אלו ולא על אלו....

    הוא פשוט לא כל כך מעניין אותי .

     

    אז חלק משיריו אני מחבב

    ואם אני קורא אותם אני מחייך חיוך של הנאה 

    ושם זה מסתיים עבורי ....

     

    במשוגע אגב , כמו שהסברתי קודם

    אין כוונתי לרע  ....

    אלא לשונה ואחר , אצלו אגב , נדמה לי שבמודעות מוחלטת

    או לפחות בחוסר איכפתיות מובהק .

     

    יום טוב

    ברוך

     

     


    --
    יש צורפות אחרת
    ברוך רוזן עין דור
    054-9788310
    taligrozen@gmail.com

    החנות שלי באטסי
    http://www.etsy.com/shop/taltreasures
    3/2/10 20:35
    0
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2010-02-03 20:35:51
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    צטט: טל ברוך 2010-02-03 12:05:57


    איימי

    אני מחבב מאוד את שיריו של מנחם בן .

    אני ממש לא יכול (וגם לא רוצה) לשפוט אותו כאדם .

    סיפור חייו לא מוזר קיצוני עצוב או שמח

    מסיפורים רבים אחרים .

     

    אין ספק שדמותו , הטלוויזיונית או המציאותית

    שרויות במחלוקת בין אוהביו לשונאיו .

     

    אני פשוט לא נמנה לא על אלו ולא על אלו....

    הוא פשוט לא כל כך מעניין אותי .

     

    אז חלק משיריו אני מחבב

    ואם אני קורא אותם אני מחייך חיוך של הנאה 

    ושם זה מסתיים עבורי ....

     

    במשוגע אגב , כמו שהסברתי קודם

    אין כוונתי לרע  ....

    אלא לשונה ואחר , אצלו אגב , נדמה לי שבמודעות מוחלטת

    או לפחות בחוסר איכפתיות מובהק .

     

    יום טוב

    ברוך

     

     

     

     

    תודה רבה לך טל יקר

    אהבתי מאוד את התגובה הזאת - נהדר אתה.

     

    גם אני מחייכת כשאני קוראת את שיריו , אבל,

    לא רק שיריו גורמים לי לחייך ,

     

    כמו למשל כשהוא אומר על מאיה בוסקילה

    מנחם בן למאיה בוסקילה: "תאמיני לי, אין בך טיפת מיניות מאיה, טיפה אחת של מיניות. את בלתי סקסית בעליל. את יצור קטן, לא סקסי... הסקסיות שלך נעלמת ברגע שרואים אותך"

     
    אני חושבת שמנחם בן פשוט עיוור לפעמים- חחחח
     מאיה בוסקילה לא סקסית - אני בטוחה שהוא לא מתכוון 
    הוא גם התנצל - הוא אוהב להיות במרכז הענינים - והוא בוחר את הדרך
    איך להיות שם.
     
    אי אפשר לשקר - הוא אדם מיוחד ומאוד מוכשר.
     
    מנחם בן האבא - אבא נפלא .
     גמני אדם מאמין יש מצבים מסוימים שאדם מרגיש נואש , ומתפלל לאלוהים
    אלוהים נענה לתפילותיו .
     
    אלוהים. ולבסוף, כמובן, מדובר בעצם בנס גדול, אלוהי, שקרה לנו. ועובדה שזה קרה בנר ראשון של חנוכה, כי "נס גדול היה פה". ואני מאמין באלוהים לגמרי, ובשלב מסוים, כשקראתי ב"סיפור פשוט" של עגנון על הירשל שהשתגע ועל שנהוג לקרוא פרק ג' (או ה') בתהילים במצבים כאלה, גם אני קראתי באמונה מוחלטת ובמתיקות מוחלטת את פרק ג' בתהילים, בתפילה להתרפאות בני הנפלא, ואין ספק שגם זה עזר ואולי בעיקר זה, כי התנ"ך הוא אלוהי לגמרי, כפי שאני יודע מזמן. בוודאות מוחלטת. ואלוהים שומע לתפילות, אם יש בהן טוהר. ויש עוד משהו שאולי מסביר חלק מן העניין: אני עצמי, אבא של קוקי, התנסיתי בחיי בלא מעט סמים, לא מעט פעמים. ולכן הכרתי את חוויית השיגעון הפנימי מקרוב, למרות שתמיד השתלטתי בסופו של דבר על ההזיות המסוממות, לפעמים אחרי כמה רגעים של פחד מוטרף. השיגעון איננו זר לי, ולכן הוא לא נראה לי זר גם כשהתרחש אצל בני.
     
    תודה רבה לך טל
     ערב נעים 
     
     

     


    --
    הוליווד זה מקום בו ישלמו לך אלף דולר תמורת נשיקה ו-50 סנט תמורת הנשמה שלך.
    - מרלין מונרו


    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    מה אתם חושבים? מעתה קל יותר להוסיף תגובה. עוד...
     

    הוספת תגובה על "מנחם בן - האדם - האבא - והמשורר"

    נא להתחבר כדי להגיב.

    התחברות או הרשמה