פורום "נא להכיר" של קהילת שירה וכתיבה יוצרת, גאה להציג הפעם את חברתנו החדשה בקפה, הסופרת, המשוררת והעורכת, ציפי שחרור, זוכת פרס ראש הממשלה בשנים 1993 ו-2004, עורכת כתב העת מאזניים לספרות ושירה.

ציפי שחרור תשיב על שאלות חברי הקפה והקהילה ב"פורום חי" (כמעט), במסגרת דיון זה, ביום א', 24.01.10 בין השעות 21.00 עד 24.00.

 


אז מה היה לנו עד כה:

 "נא להכיר" 1, עם חברנו, המשורר עודד פלד / "נא להכיר" 2, עם המשוררת והסופרת שז / "נא להכיר" 3 עם חברתנו יהודית מליק  שירן / "נא להכיר" 4 עם חברתנו תמר רבנו / "נא להכיר" 5 שהוקדש למחווה לעמוס קינן ז"ל / "נא להכיר" 6 עם חברנו רוני לוי / "נא להכיר" 7 עם המשוררת והיוצרת מיכאלה למדן / "נא להכיר" 8 עם חברנו מיכאל רייך

על ציפי שחרור:

ציפי שחרור, תושבת תל אביב, אם לשניים, פרסמה עשרים ושמונה ספרים, מתוכם אחד עשר ספרי שירה, שני קובצי סיפורים ונובלות וחמישה עשר ספרים לילדים ולנוער, בפרוזה ושירה.

מעקב אחר ההספקים, אך בעיקר אחר ההישגים של שחרור לאורך השנים, מעורר השתאות. היא ערכה את המגזין והפרסומים של המועצה לשימור אתרים, כיהנה כדירקטורית במועצת הרשות השנייה, ערכה עתונים וכתבי עת לילדים ולנוער, ערכה ועורכת את כתב העת מאזנים ולצד כל אלו כותבת את יצירתה הבאה.

שחרור זכתה בפרסים על ספריה וביניהם: פרסי ראש הממשלה לשנים 1993 ו- 2002, פרס אק"ום, פרס קרן ת"א ע"ש רבינוביץ ופרס ע"ש חומסקי מטעם אגודת הסופרים.

מפירסומיה : הריקוד האחרון (קובץ סיפורים) 1998 הוצאת מעריב -הד ארצי, אהבה פרהיסטורית (שירה) 2000, הוצאת עכשו, ברבורים חסרי דאגה ( שירה ) הוצאת ביתן ,1996 חוות החיות של אופיר (לילדים) הוצאת הקיבוץ המאוחד 2002, אלימות בשכונה (לנוער) דני ספרים 2000. קשרים (שירה) הוצאת מעריב, נשמות תאומות (נובלות וסיפורים קצרים למבוגרים) ועוד יצירות רבות המפורטות בלקסיקון. לפני כשנתיים ראה אור מבחר של כל שירתה 1974-2006 עם אחרית דבר מורחב מאת פרופ' נורית גוברין.

המפגש עם ציפי שחרור והצלילה אל יצירתה, פעילותה ועשייתה בתחומי הספרות השונים, הותירו אותי לרגע קל, ללא נשימה. אך יותר מכל התרשמתי מדרך דיבורה עם הפונים אליה - בגובה העיניים, מבלי שתעניק לאדם שמולה תחושה שכל הידע כולו, נחרץ וחד משמעי, עצור בתוכה. היא משוחחת על ספרות ועל שירה ברמה גבוהה, ללא המניירות של יודעי-הכל, הנחרצים והנוקשים, שפשו בשדותינו.

גם בשירתה אני מזהה את אותו "גובה" עיניים", שמחבר את הקורא אל מילותיה בקלילות ובעדינות.

כשקראתי את אחד הסיפורים הקצרים בספרה "נשמות תאומות", עלה בי חיוך פנימי גדול. כבן מזל תאומים הבנתי היטב את פניה הרבות של האהבה, שהיא מציירת בכישרון וברוך. והנה, לאחר שכבר נשביתי בשורותיה, נפלתי שדוד כשקראתי את השורות החותמות את שירה מפונה עד גואה, אותו כתבה ב2006. 

וְהַנְּעָרִים שָׁם רַכִּים אֵלַי

שֶׁאֲנִי מַשְׁפִּילָה  אֶת כָּל שְׁנוֹתַי לְמַעֲנָם,

מְסִירָה אֶת הַפְּרָחִים מֵעַל רָאשִׁי

וְהַסְּרָטִים מִבִּגְדי

מְנַסֶּה לִהְיוֹת  יַלְדַּת מִגּוֹאָה

וְלוֹ  פַּעַם אַחַת

וְלוֹ עַד שֶׁיָּנֵצּוּ הַפְּרָחִים

עַל רָאשֵׁי הַנְּעָרוֹת  

בַּאֲגַם  אַרַאמְבּוֹל.

(השיר המלא בהמשך)

עוד על פעילותה של ציפי שחרור בעולם הספרות הישראלי:

מאזניים,

ציפי שחרור ניהלה וערכה את "מאזנים", כתב עת לספרות תרבות ואמנות מטעם אגודת הסופרים, ב-1995 ושבה לערוך אותו שנית, החל משנת 2007. בתקופה בה היא עורכת את מאזנים ניכרים בו שינויים וחידושים, המרעננים את המסגרת הספרותית החשובה הזו ומעניקים לה חיים חדשים.

הכשרת דורות של כותבים

לצד היצירה הפורייה שלה ופעילותה כעורכת, הציבה לעצמה ציפי שחרור אתגר, להעביר ידע לדורות של כותבים ויוצרים. היא מלמדת באוניברסיטה הפתוחה, בספריה העירונית הרצליה, בקתדרה העממית, בבית הסופר  ובסדנת אמני הקיבוץ ומקיימת מפגשים ספרותיים רבים, שזכו לפופולאריות בזכות סגנונה הפתוח והייחודי. המפגשים של ציפי עם תלמידיה מתקיימים בבתי ספר, מתנסים, ספריות, קיבוצים, ומרכזי תרבות שונים בכל רחבי הארץ.

שיר ראשון לדיון זה:

לֵאוֹנַרְד כֹּהֵן / שַׂר לָהּ

יַלְדָּה  רוֹשֶׁמֶת  בְּרוּחַ

וּקְלִידֵי מַחְשֵׁב מְעִיפִים

לָהּ תָּוִים

פַּעַם לֵאוֹנַרְד כֹּהֵן

שַׂר  לָהּ

בְּקוֹל עָצוּב שֶׁל צִפּוֹר. 

פַּעַם   קוֹלוֹ הָיָה  יוֹצֵק  מוֹרְפְיוּם בְּדֶמֶה

עַכְשָׁו  הִיא תָּוִים.

(השיר נושא את שם ספרה של ציפי שחרור בכתובים).

שיר שני לדיון זה:

עַגְנוֹן

סָפוּר  פָּשׁוּט

לִכְאוֹרָה פָּשׁוּט

הוּא רוֹצֶה אֶת בְּלוּמָה

אִמּוֹ רוֹצָה אֶת מִינָהּ

סָפוּר פָּשׁוּט שֶׁל שִׁדּוּךְ עָקֹם

וְאַהֲבָה אֻמְלָלָה

חֲתֻנָּה

שֻׁמַּן   

שִיגָעוֹן   תּוּתִים

צְמוּקִים אֱגוֹזִים

לֵב  שָׁבוּר שֶׁל גֶּבֶר

אִשָּׁה זְנוּחָה

וְגֶבֶר שֶׁלֹּא נִשְׁתַּדֵּךְ מֵאַהֲבָה.

עַל מֶה חָשַׁב עַגְנוֹן

שֶׁהִכְתִּיר אֶת הַסִּפּוּר בַּשֵּׁם...

הָיָה לִי פַּעַם סָפוּר דּוֹמֶה.

הוּא לֹא הָיָה פָּשׁוּט.

כששאלתי את ציפי על שירה זה השיבה לי בפשטות: "בעשר השנים האחרונות גיליתי מחדש את עגנון, שבנעוריי, האיכויות בו נעלמו מעיניי. אולי משום שהמורים הביאו אותו כלשונו ולא הצלחנו ללוש בהן." חשתי שהיא כאילו העתיקה את מחשבותיי.

טקסט והעיר הגדולה

בסוף המשמרת, אני מסירה את הסינר השחור, משחררת ממני את הלילה. חוטפת  מהדלפק פרוסת עוגה מעוגות הגבינה הטריות שהגיעו  זה עתה , מרוקנת לגרוני לגימת אספרסו קצר וחריף, מנפנפת למנהלת משמרת  הבוקר, ומסתלקת, ממהרת להגיע הביתה ,לסיים את המכתב החדש שהתחלתי לכתוב ,על אף  שאני כבר מתה מעייפות, אבל השארתי מכתב לא גמור וזה הורג אותי, אני שונאת עניינים לא גמורים, בעיקר חצאי מכתבים. הלילה אכתוב אותו, אחר כך אקפל אותו לרוחב בשני קיפולים רחבים מדוייקים, אכניס אותו למעטפה מוארכת , אדביק בול  מקומי מעודכן, ארשום במקום הנכון את שם הנמען, ובערב, בדרך לקפה סתוה אעבור דרך התיבה המיועדת  'לדואר תל אביב בלבד' ואשלשל לתוכה את המכתב. כעבור יום יגיע אלי ואני אשלוף אותו  מתיבת המכתבים שלי, יחד עם חשבון חשמל אולי חשבון המים  מים אולי מכתב אחר,  ואולי הזמנה לעוד ערב קריאה של פרחי שירה , לצד   משוררים אחרים שיקראו אף הם שירה לעיתים עייפה ומייגעת. את הפרסומים ומבצעי take away אני משאירה בתיבה. אני מניחה את המכתב שלי על השולחן, לפעמים  ממגנטת אותו על דלת המקרר, במגנט צבעוני של פאב אירי או צב יבשה ירקרק. כעבור שבוע אשוב אליו ואפתח אותו בנחת, אף שאני קצרת רוח, משתוקקת לקרא את המכתב ששלחתי  לפני שבוע. אני קוראת אותו לאט ובבהירות, הוגה  כל מילה. לפעמים מרימה את קולי ושבה וחוזרת על המשפטים ולומדת . איש מלבדי אינו יודע שאני שולחת לעצמי את עצמי: מכתבים כתובים על דפים שאני תולשת מבלוק מכתבים צהבהב. אני יודעת שזה נשמע ביזארי משהו. יש לי מגירה מלאה מכתבים הממוענים ממני אלי. בשבוע שעבר פתחתי מגירה חדשה. אני ממספרת ומתעדת אותם על פי תאריכים ושעות. יש לי אובססיה למכתבים .

לפני שהתחלתי למלצר בקפה סתוה, הייתי  אסיסטנטית במרפאת הנפש של קופת החולים. זה היה מקום טוב לעבוד וגם ללמוד על עצמי , דרך הפצייטים של ד"ר זמיר, שהציע להם להתכתב עם עצמם .אימצתי את שיטת הטיפול שלו ואף שיכללתי אותה , אני  שולחת אותם אלי , כל שבוע מכתב , בדרך כלל אחרי המשמרת של הלילה. הקפה חריף ומעורר, עוגת הגבינה החמה של הבוקר מחממת ומרפדת לי את הקיבה עד לשעות הצהריים. שמנוניות הגבינה הקצפתית, הבצק הפריך שמערבל אותה בפי נשמרים זמן רב אחרי שאני מגלגלת על לשוני את הפירורים ומלקקת את שאריות הטעם משפתיי. המתיקות מרככת אותי ומעגלת לי את המילים שגולשות ממני, נימוחות כמו חמאה אל נייר המכתבים.

*הספר נשמות תאומות, קובץ נובלות וסיפורים קצרים. סיפור אהבה כמעט בלתי אפשרי בין יהודיה לערבי ישראלי, בשיא תקופת פיגועי ההתאבדות.

שיר שלישי לדיון זה:

מפונה ועד גואה

הודו 2006

א.

מַיִם מְזַרְזְפִים מִתּוֹדַעְתּוֹ שֶׁל בּוּדְהָה

מַיִם קוֹלְחִים מִתּוֹדַעְתִּי

מִיָּם

מַיִם

מים

זן

זן

זן

תְּנוּעָה מַתְמֶדֶת  בְּאִישׁוֹנֵי

וּמְנוּחַת  הלוֹחֶמֶת

תּוֹדָה בּוּדְהָה.

ב.

יֵשׁ לִי   סִירָה

נָעָה בִּמְטוּטֶלֶת  הַמַּיִם

סִירָתִי  בְּדוּיָה שְׂרוּפָה

וְלֹא הִיא, כִּי  אֵם 

פְּרוּפָה

פְּרוּמָה

גְּנוּבָה

סְתוּמָה

כְּחֻלָּה

נְטוּשָׁה

אֲהוּבָה

חֲבוּלָה

כָּמוֹנִי ...וְכֵן הִיא

מַזָּל  שֶׁנִּתְּנָה לִי הסִירָה

תּוֹדָה בּוּדְהָה.

ג.

אִם  תִּנְשְׁמִי נָכוֹן,

אָמַר הַגּוּרוּ

וְגוּפְךָ רָפוּי יִהְיֶה

כְּמוֹ חוּט פָּרוּם

בְּכֻתָּנְתִּי, נִהְיָה

לְאֶחָד. אַחַר כָּךְ

הַפַּחְמָן הַדּוּ חַמְצָנִי

בְּדָמֵינוּ יִשָּׂא  אוֹתָנוּ

אֶל  הַגוֹרְשִׁינְקַאֶר*

.כִּי

זֶהוּ  הלהיטן

וְזֹאת אֲנִי-

שְׁקֵטָה וּשְׂרוּעָה

חַסְרַת   תְּנוּעָה

וְכָל הַמְּנֻסֶּה מִמֶּנִּי וָהָלְאָה

וּרְטָטִים עֲדִינִים יְרַפְרְפוּ

בִּנְשִׁימַת הַוִּיפָּסָנָה.

עַכְשָׁו אֶת סִירָה חֲדָשָׁה

אוֹמֵר לִי הַגּוּרוּ,

עַכְשָׁו אֶת קַרְקָעִית יָם

שֶׁצּוֹמַחַת מִתּוֹךְ  הַמנדלה

עַל גְּדוֹת הַנְּחָלִים

וּכְשֶׁתִּכְרְעִי עַל בִּרְכַּיִךְ

וְכַפּוֹת יָדַיִךְ יִהְיוּ

אֶצְבָּעוֹת שֶׁל רוּחַ,

תְּהִי עָלָה עַל רֹאשׁ הַגוֹרְשִׁינְקַאֶר

*הָאֶוֶרֶסְט

ד.

פַּעַם הָיוּ אֵלֶּה

יַלְדֵי הַפְּרָחִים

הַיּוֹם יַלְדֵי גּוֹאֶה

אוֹתָם אֲבוּדִים

אוֹתָן  מַחְשָׁבוֹת

נְטוּלֵי רְצוֹנוֹת

פַּעַם הָיוּ הֵם

יַלְדֵי הָאַהֲבָה

וְהֶחָשִׁישׁ

הַיּוֹם הֵם

יַלְדֵי הַגַ'ארַאְס

 וְהַפִּטְרִיָּה הַמְּתַעְתַּעַת

אֲבָל יָפִים

כְּמוֹ פַּעַם

צְעִירִים עַד כְּאֵב.

ה.

פַּעַם הָיוּ אֵלֶּה יַלְדֵי הַפְּרָחִים

הַיּוֹם הֵם הַפוּגָה  הַגּוֹאֶה

שֶׁאֲנִי פּוֹגֶשֶׁת

בחוֹפִים קְּסוּמִים שֶׁל תַּת יַבֶּשֶׁת אֲהוּבָה,

וְהַנְּעָרִים שָׁם רַכִּים אֵלַי

שֶׁאֲנִי מַשְׁפִּילָה  אֶת כָּל שְׁנוֹתַי לְמַעֲנָם,

מְסִירָה אֶת הַפְּרָחִים מֵעַל רָאשִׁי

וְהַסְּרָטִים מִבִּגְדי

מְנַסֶּה לִהְיוֹת  יַלְדַּת מִגּוֹאָה

וְלוֹ  פַּעַם אַחַת

וְלוֹ עַד שֶׁיָּנֵצּוּ הַפְּרָחִים

עַל רָאשֵׁי הַנְּעָרוֹת  

בַּאֲגַם  אַרַאמְבּוֹל.

קישורים:

עמודה של ציפי שחרור באתר אגדות הסופרים העברים:

http://www.hebrew-writers.org/lacs-in.asp?catalogid=378

ציפי שחרור, בלקסיקון הספרות העברית החדשה

http://library.osu.edu/sites/users/galron.1/00197

ביקורת של חברתנו בקפה, יהודית מליק שירן, על ספרה "נשמות תאומות":

http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-1869.htm

לאתר הבית של ציפי שחרור - לחצו כאן

http://www.zippi.co.il/

ולפני סיום, שיר קצר שאהבתי מאוד:

תִּרְחַץ אוֹתִי

תִּרְחַץ אוֹתִי, תִּרְחַץ אֶת שְׂפָתי

אֲנִי  חִבּוּק שְׁבוּר

דַּעַת  נִכְפֶּלֶת ומְפורֶרֶת.

תִּרְחַץ אוֹתִי, תִּרְחַץ אֶת  עֵינַי

שֶׁאֶרְאֶה אוֹתְךָ  כְּמוֹ שֶׁהָיִיתָ לְפָנִים.

(ולסיום ממש, אני שב ומבקש לא לככב אותי על הדיון הזה. שמרו כוכבים לציפי שחרור וליצירתה).

סָפוּר  פָּשׁוּט

לִכְאוֹרָה פָּשׁוּט

הוּא רוֹצֶה אֶת בְּלוּמָה

אִמּוֹ רוֹצָה אֶת מִינָהּ

סָפוּר פָּשׁוּט שֶׁל שִׁדּוּךְ עָקֹם

וְאַהֲבָה אֻמְלָלָה

חֲתֻנָּה

שֻׁמַּן   

שִיגָעוֹן   תּוּתִים

צְמוּקִים אֱגוֹזִים

לֵב  שָׁבוּר שֶׁל גֶּבֶר

אִשָּׁה זְנוּחָה

וְגֶבֶר שֶׁלֹּא נִשְׁתַּדֵּךְ מֵאַהֲבָה.

עַל מֶה חָשַׁב עַגְנוֹן

שֶׁהִכְתִּיר אֶת הַסִּפּוּר בַּשֵּׁם...

הָיָה לִי פַּעַם סָפוּר דּוֹמֶה.

הוּא לֹא הָיָה פָּשׁוּט.

ציפי, ראשית נחמד לפגוש אותך כאן. ועכשיו לשיר. שירך בא כביכול לבדוק את "סיפור פשוט" של עגנון, גבר רוצה אשה, אמו רוצה עבורו אשה שונה, לב שבור, מן מצאי כמו ספירת מלאי המכיל את הסיפור (השיר מתחיל כאשר המילה הראשונה מנוקדת בקמץ המשנה את המשמעות ואין כאן כבר סיפור אלא ספירה של ממש) אבל אז באות השורות:

עַל מֶה חָשַׁב עַגְנוֹן

שֶׁהִכְתִּיר אֶת הַסִּפּוּר בַּשֵּׁם...

  ובעצם ציפי, זהו שיר ארס פואטי בו את בוחנת את הסופר ואת כוונותיו וכפי שכולנו יודעים, סיפורים כאלה אינם פשוטים החיים הרבה יותר מורכבים משמו של הסיפור הפשוט הזה ונותרה באויר בעצם, גם אחרי קריאת השיר שלך, שאלה פתוחה: מה חשב לעצמו עגנון.

אהבתי את השיר על כך שהוא מציג את עצמו כשיר פשוט (כשם סיפורו של עגנון) ומתגלה בכל מורכבותו ויופיו.

תודה לאה

בחירה מרתקת ומענגת, תודה יואב

שמחתי להכיר

ענת אנג'ל משוררת ויוצרת

חברת acum

 את צפי הכרתי לפני שנים אחדות כמנחת סדנאות לשירה. רכשתי ממנה ידע רב כמשורר מתחיל בסדנה שהיא הינחתה ונהניתי מאד מן הידע הרב שהפגינה בשדה הספרות, מאפן הנחייתה, ומנעם הליכותיה. באותם ימים קראתי שניים מספרי השירה המצוינים שלה : "אהבה פרהיסטורית" ו"מיסרו ד"ש לקירות הבית".          

ציפי ברוכה הבאה

כיף לפגוש אותך כאן / בחירה משובחת !

....שֶׁאֲנִי מַשְׁפִּילָה  אֶת כָּל שְׁנוֹתַי לְמַעֲנָם, ...

--

והשירים יפים יפים,

נפלא .

:-) אבנר .

שלמה, נפלא שזימנת את ציפי שחרור . גם אני נהנית מכתבייה כבר שנים.

שמחתי לפגוש אותה בפסטיבל שירה במדבר 2010 .

תודה,

ליאורה בן יצחק 

יש לי את ספרה של ציפי שחרור

'עונה שניה לאהבה'

ואני מאוד אוהבת לקרוא בשיריה

כתיבה מיוחדת עם דימויים נאים.

לכבוד לנו הצטרפותה.

היא בהחלט ראויה להמלצה.

אני שמחה להצטרף למברכים.

השירים שלך, ציפי, מרגשים אותי.

כמו למשל,

תִּרְחַץ אוֹתִי, תִּרְחַץ אֶת שְׂפָתי

אֲנִי  חִבּוּק שְׁבוּר

דַּעַת  נִכְפֶּלֶת ומְפורֶרֶת.

תִּרְחַץ אוֹתִי, תִּרְחַץ אֶת  עֵינַי

שֶׁאֶרְאֶה אוֹתְךָ  כְּמוֹ שֶׁהָיִיתָ לְפָנִים.

שהוא קריאה נואשת לתיקון המבט על

והמציאות המשתנה בפנים ובחוץ.

תודה! 

תמר רבנו.

שלום ציפי.

קודם כל, ברוכה הבאה לקהילתנו.

שאלת תם - קראתי שפרסמת אחד עשר ספרי שירה. כסף, נראה לי, אין בזה. אם כן - מדוע?

אני מבין את הדחף לכתוב שירים ולפרסמם. אני אפילו _יכול להבין_ את הצורך להוציא ספר שירה. אבל אחד עשר?  

מבחר שירה וסיפורת טובים. אבל משפט אחד שבה את לבי במיוחד: "משחררת ממני את הלילה".

"על פי משפט אחד ניתן להכיר אדם באם הוא כותב טכני או סופר", אמר לי לפני שנים הרבה מו"ל שלזכותו נזקפו סופרים רבים.

והוא צדק, במשפט אחד, גבירתי, שבית אותי.

תודה לך ובהצלחה. 

היי ציפי, היות ואנחנו מכירות כבר כך וכך שנים, ואני מכירה את הפעילות שלך כמעט בכל תחומי העשיה שלך, לא אשאל אותך שאלות על פרסום וכתיבה ויתר הפעילויות שלך. מה שמעניין אותי, אני זוכרת שבעבר ערכת את כתב העת "מאזניים" יחד עם דורית זלברמן ואילו עכשיו את עורכת את כתב העת לבד. מה ההבדל בעצם בעריכה של כתב עת כזה בצוותא ולבד? האם יש יתרונות בחלוקת האחריות או שהיתרונות שבעריכה עצמאית עולים על השיתוף?

תודה ציפי ולילה טוב

לאה הרפז

ועוד שאלה אישית, גנבו לי מהבית את העותק שלי של "נימפה בג'ינס" אותו ערכת, ואין לי מה להראות לנכדים, והד ארצי הרי סגרו את מחלקת ההוצאה לאור, היכן אני משיגה עותק עבורי? הרי יש לי שם סיפור.
כנ"ל