בנעוריי קראתי את כל ספרי "נרניה" מאת ק. ס. לואיס, ובתקופה האחרונה קראתי שוב את כולם: 

האריה, המכשפה וארון הבגדים; הסוס ונערו; הנסיך כספיאן; המסע בדורך השחר; כס הכסף; אחיינו של הקוסם; הקרב האחרון

 

בכל הספרים יש עלילה מרתקת, מתח, דמויות מעניינות שעוברות שינויים בלתי צפויים במהלך העלילה (גם בנפש ולפעמים גם בצורה...), הומור, וגם רעיונות פילוסופיים וחברתיים. ויש כמה אמירות מאוד ברורות וחזקות, אנושיות וחברתיות,  שלואיס מעביר לנו.

 

אני רוצה לכתוב דיון, או אולי יותר מאחד, על הרעיונות הללו, ועל האפשרות ליישמם גם בעולם שלנו. ולפני כן אני רוצה לשאול, את כל מי שקרא לפחות ספר אחד מהסדרה: אילו רעיונות, אמירות, מסרים, מצאתם שם? 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שאלה מצוינת. אבל גם דורשת הרבה התעמקות לפני מתן תשובה. מעניין יהיה לקרוא את ההשקפה שלך.

אני שותפה לחיבה שאתה חש כלפי ק"ס לואיס הסופר ורוחשת חיבה דומה גם לק"ס לואיס המטיף בשער, שחיבר הרבה מסות וספרי עיון ואפילו ספר פנטזיה ("The Great Divorce") בתחום התיאולוגיה, חלקם יצירות מופת.

קשה להתנער מן המסר הדתי בספריו, במיוחד ב"האריה, המכשפה וארון הבגדים" שהוא אליגוריה נוצרית. וכמובן, אין כל רע במסרים הללו כשהם באים מתוך הלב. עיקרי הנצרות דומים להפתיע לעיקרי היהדות.

נדמה לי שיותר מכל מעריך לואיס אומץ לב. אומץ מהסוג של עמידה על עקרונות, ביטחון עצמי, ויכולת להודות בטעויות ולהמשיך הלאה. לא סתם בחר באריה כגיבור-על בספריו. אני אחשוב עוד קצת לפני שאמשיך... אולי.

הי ליאור

התרשמתי מהעבודה שלך.

מאד אהבתי את האריה והמכשפה

מאד אהבתי את התחושה של עולם אחר,של אגדות שנמצא מעבר לדלת הארון

אולי זה דימוי לכך,שבעצם יש עולם אחר מאד קרוב אלינו,אנחנו רק צריכים לחפש אותו,להושיט יד,לחפש ולפתוח דלת..

אצטט מתוך דבריה של ימימה אביטל,שאת דבריה אני לומדת:"כל רגע הוא נקודת כוח מתחילה"

אני חושבת על זה שבעצם בכל אחד מאיתנו יש את האריה הטוב והחכם ואת המכשפה המעצבנת ואנו רק צריכים לבחור..

עוד חשבתי על כך,שתבדוק אולי מה עזר להם במלחמתם נגד הרוע?אילו תכונות?

מקווה שעזרתי במעט..

עייפה מדי..

בהצלחה

יש המון בספר, וכל אחד מוצא משהו אחר, משהו יותר קרוב לו. גם אותו אחד בתקופות שונות בחייו ימצא בספר דברים שונים.

אבל ככה זה עם כל ספר טוב.

הי.

אנחנו (בני בן ה-9) ואני קוראים עכשיו את האריה,המכשפה וארון הבגדים - פעם ראשונה שלו, פעם אין לי מושג כמה שלי.

מעבר לעולם היצירתי של כל הדמויות שיש בספר, היחודיות שלה וחלקה בסיפור, אנו דנים בנושא חורף מול קיץ, טובים ורעים, התחלות חדשות, עולם חיצוני (מלחמה, ילדים מנותקים מהוריהם) מול העולם שבפנים, כאשר הארון משמש מעבר בין שני העולמות, אמת מול דמיון וכד'.

צטט: רונתי 2010-01-05 10:21:57

שאלה מצוינת. אבל גם דורשת הרבה התעמקות לפני מתן תשובה. מעניין יהיה לקרוא את ההשקפה שלך.

אני שותפה לחיבה שאתה חש כלפי ק"ס לואיס הסופר ורוחשת חיבה דומה גם לק"ס לואיס המטיף בשער, שחיבר הרבה מסות וספרי עיון ואפילו ספר פנטזיה ("The Great Divorce") בתחום התיאולוגיה, חלקם יצירות מופת.

קשה להתנער מן המסר הדתי בספריו, במיוחד ב"האריה, המכשפה וארון הבגדים" שהוא אליגוריה נוצרית. וכמובן, אין כל רע במסרים הללו כשהם באים מתוך הלב. עיקרי הנצרות דומים להפתיע לעיקרי היהדות.

נדמה לי שיותר מכל מעריך לואיס אומץ לב. אומץ מהסוג של עמידה על עקרונות, ביטחון עצמי, ויכולת להודות בטעויות ולהמשיך הלאה. לא סתם בחר באריה כגיבור-על בספריו. אני אחשוב עוד קצת לפני שאמשיך... אולי.

 

 

תודה לכל המגיבים,

אני רוצה להתייחס לתגובה הזאת בינתיים - 

קודם כל - מעניין שדווקא "האריה, המכשפה וארון הבגדים" הוא הספר המוכר ביותר בסדרה, וזה הספר שמדברים עליו בתגובות עד כה. אולי זה מכיוון שיש לו כמה תרגומים בעברית, בניגוד לאחרים, שככל הידוע לי תורגמו רק פעם אחת, בסדרת "מרגנית", אם כי הם יצאו בשנים האחרונות במהדורות מחודשות, בעיקר בעקבות סרטי הקולנוע.

 

"האריה, המכשפה וארון הבגדים" הוא הראשון שנכתב בסדרה, ומרתק לראות איך תפיסת העולם שמובעת בו מתפתחת לכיוונים שונים ומפתיעים בספרים הבאים. למשל לגבי העניין הדתי - אסלן האריה, שבספר הזה מקביל למעין ישו (הוא נצלב, יותר נכון נעקד, וחוזר לחיים), בספרים האחרים מתפקד כאלוהים של ממש, במיוחד ב-"אחיינו של הקוסם" שבו הוא בורא את נרניה.

כאן יש משהו מפעים: במיתוסים של עמים שונים מאזור המזרח הקדום, למעשה ברוב המיתוסים, וגם אצלנו בספר בראשית פרק ב' - העולם נברא בעשייה. כלומר האלים יוצרים את העולם מחומר. לעומת זאת, בבראשית פרק א' יש רמה יותר גבוהה ומופשטת - העולם נברא באמירה, ה' אומר "ויהי...", והעולם גם לא נוצר מחומר כלשהו, לפני היות העולם יש "תהו ובהו", ביטוי שהפרשנים חלוקים עליו - האם מדובר בערבוביה של חומרים כלשהם, או שזה לא-כלום, או משהו אחר. 

 

 הבריאה של נרניה היא עוד יותר מופשטת - העולם נברא בשירה. אסלן שר שיר ללא מילים, שמהווה מעין-ספק-לחן (לואיס מקפיד לציין כמה פעמים במהלך הסדרה, שהמושגים בעולם שלנו אינם מתארים במדויק את הדברים כפי שהם בנרניה), ומהשיר הזה מתהווים 

האדמה, העצים, בעלי החיים, האוויר, הכול...

ולפני כן - "היה" שם אין ואפס. 

 

העניין של להודות בטעות ולהמשיך הלאה - חוזר על עצמו בכל הספרים. חוץ מאסלן, שהוא חף מכל חולשה מכל סוג שהוא, כל אחת ואחת מהדמויות של "הטובים" נכנעת בשלב מסוים לפחות לאחת מחולשות האנוש שלה. אין (כמעט!) אף אחד שהוא "בסדר" לאורך כל הדרך. גם "הטובים" בספר עושים טעויות ואפילו עוולות שקשה לסלוח עליהן:

ב-"האריה, המכשפה..." אדמונד גורם עוולות ללוסי ואחר כך לשאר חבריו, וכמעט שמביא כליה על נרניה כולה. {בספרים הבאים, אדמונד נזכר בכך בכל פעם שהוא צריך לחרוץ משפט על מישהו.}

ב-"הסוס ונערו" הסוס מרבה להתפאר בעלילות הגבורה שלו והוא שש אלי-קרב, אך ברגע של סכנה אמיתית הוא בורח, ומתנהג באופן שהוא על גבול הפקרת חבריו (לואיס מצליח ליצור בכתיבתו הרבה מצבים של "כמעט" שכאלה). מלא אכזבה מעצמו, הוא רוצה "לזרוק" הכול, להפוך לסוס אילם, עבד לבני האדם האכזריים של ארץ קלורמן, אבל אסלן מלמד אותו לקבל גם את הצד הזה שקיים בו, ולהמשיך הלאה. 

 

ב-"הנסיך כספיאן" ארבעת הילדים-מלכים מוזעקים מהעולם שלנו לנרניה כהצלה של הרגע האחרון, אבל בקטעים מסוימים הם מתחילים לריב ביניהם ולהקניט אלה את אלה, ובשלב מסוים נדמה שהמריבות וההתייהרויות הקטנות שלהם חשובות להם יותר מהצלת נרניה. פיטר המלך הרם מתנהג באופן ילדותי ומעדיף שלא להחליט בהכרעה חשובה מאין כמוה. וכשדוחקים בו להגיע להחלטה - הוא בוחר באפשרות הנוחה יותר ולא באפשרות הטובה יותר. 

 

ב-"המסע בדורך השחר" לוסי קוראת בספר כישופים ומתפתה לכמה מהם, כשמה שמניע אותה זה גאוותנות וסקרנות של רכילות. לא גאוותנות או רכילאות לשם רוע, אבל בכל זאת, גורמים או כמעט-גורמים למשהו רע...

והאמירה הברורה בפרק הזה היא, לעניות דעתי,

שהצדדים האלה קיימים

במידה זו או אחרת

בכל אחד מאיתנו. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אם אתה אוהב את לואיס ולא בוחל בתיאולוגיה/מיתולוגיה נוצרית, אני יותר מממליצה על The Great Divorce ונדמה לי שאפשר למצוא את הטקסט השלם באינטרנט.

זה ספר בדיוני המתאר חלום שבו דרי הגיהנום זוכים לסיור מודרך (באוטובוס תיירים) בגן עדן...

המסר נותר אותו מסר - לכולם יש טעויות ואם רק תודה בהן ותמשיך הלאה, תוכל להישאר בגן עדן. 

תיאורי גן העדן כובשים ומרתקים (אין יותר מדי קשר לתיאורים הקלאסיים של המקום).

 

 

צטט: רונתי 2010-01-18 16:01:56

אם אתה אוהב את לואיס ולא בוחל בתיאולוגיה/מיתולוגיה נוצרית, אני יותר מממליצה על The Great Divorce ונדמה לי שאפשר למצוא את הטקסט השלם באינטרנט.

זה ספר בדיוני המתאר חלום שבו דרי הגיהנום זוכים לסיור מודרך (באוטובוס תיירים) בגן עדן...

המסר נותר אותו מסר - לכולם יש טעויות ואם רק תודה בהן ותמשיך הלאה, תוכל להישאר בגן עדן. 

תיאורי גן העדן כובשים ומרתקים (אין יותר מדי קשר לתיאורים הקלאסיים של המקום).

 

 

נשמע משהו מיוחד,

אני אחפש את זה

תגובה מעט מאוחרת:

השימוש בדמות האריה, הפועל כאלוהים / ישו, הוא רעיון שמופיע כבר בימי הביניים:

האריה המשתמש ברוח ובמילים מופיע באופן מעניין ביותר באנציקלופדיות של חיות מימה"ב,

בהם תיארו חיות אקזוטיות שלא היו מוכרות למרבית התושבים האירופיים דאז.

בין הבסיליסק (אותו נחש אימתני שמגיח בהארי פוטר 2 למשל), לבין דרקון, סירונית, ושלל חיות
דימיוניות, מופיעות גם חיות מציאותיות, אך משייכים להן בעירבוביה תכונות אמיתיות
ודמיוניות.

בספרים אלה מופיע גם האריה ולו שלל תכונות בעלות סימליות רבה לישו ולאלוהים, למשל:
גורי האריה נולדים כשהם מתים, האריה נושף עליהם בפיו או שואג עליהם ביום השלישי
והם מתעוררים לחיים. כך סימל האריה את ישו שהתעורר לחיים 3 ימים אחרי שנצלב, ועוד.

אני מניחה שלואיס הכיר את האנלוגיות הללו, ואולי מכאן שאב את הרעיון של אריה שיוצר חיים במו פיו.

 

בכל מקרה, אם תרצו, עיינו להנאתכם בערך BESTIARY, ותמצאו תיאורי טבע של חיות
כפי נכתבו בימה"ב באירופה.

 

אחד המסרים הברורים בסיפורי נארניה לדעתי הוא נושא הנאמנות.

כמו כן האמונה באל / באסלן, שאמורה להיות תמידית מוחלטת וללא עוררין.

צטט: קרטיס 2010-05-11 15:29:54

תגובה מעט מאוחרת:

השימוש בדמות האריה, הפועל כאלוהים / ישו, הוא רעיון שמופיע כבר בימי הביניים:

האריה המשתמש ברוח ובמילים מופיע באופן מעניין ביותר באנציקלופדיות של חיות מימה"ב,

בהם תיארו חיות אקזוטיות שלא היו מוכרות למרבית התושבים האירופיים דאז.

בין הבסיליסק (אותו נחש אימתני שמגיח בהארי פוטר 2 למשל), לבין דרקון, סירונית, ושלל חיות
דימיוניות, מופיעות גם חיות מציאותיות, אך משייכים להן בעירבוביה תכונות אמיתיות
ודמיוניות.

בספרים אלה מופיע גם האריה ולו שלל תכונות בעלות סימליות רבה לישו ולאלוהים, למשל:
גורי האריה נולדים כשהם מתים, האריה נושף עליהם בפיו או שואג עליהם ביום השלישי
והם מתעוררים לחיים. כך סימל האריה את ישו שהתעורר לחיים 3 ימים אחרי שנצלב, ועוד.

אני מניחה שלואיס הכיר את האנלוגיות הללו, ואולי מכאן שאב את הרעיון של אריה שיוצר חיים במו פיו.

 

בכל מקרה, אם תרצו, עיינו להנאתכם בערך BESTIARY, ותמצאו תיאורי טבע של חיות
כפי נכתבו בימה"ב באירופה.

 

אחד המסרים הברורים בסיפורי נארניה לדעתי הוא נושא הנאמנות.

כמו כן האמונה באל / באסלן, שאמורה להיות תמידית מוחלטת וללא עוררין.

 

מאוחרת או לא - תגובה מרתקת.

האנקציקלופדיות של חיות הללו מוזכרות, אגב, אצל אומברטו אקו - ב-"שם הוורד", ואף יותר ב-"באודולינו".

 

לגבי הנאמנות ללא סייג - זה נראה לי נכון, אבל...

 

אני לא יודע אם לואיס התכוון לכך,

אני מתאר לעצמי שלא,

אבל,

יצא ש...

אסלן הוא אלוהים הרבה יותר הגיוני, מובן ומוסרי

מהאלוהים שבעולם שלנו.

לי זה מאוד בלט כאשר קראתי את הספרים בנעוריי. כך שאני ראיתי במסר לנאמנות ולאמונה באל/באסלן, דווקא משהו מאוד חתרני.

ואכן, אסלן הוא גם אל סלחן, כזה שמוכן לתת הזדמנות שנייה לחוטאים,

ומה שנפלא יותר למאמיניו, הוא מופיע לפניהם! הם יכולים לקיים את נאמנותם
ואמונתם בייתר קלות ושמחה בעקבות המפגשים המופלאים.

אולי זה האל שלואיס ייחל לו...

היי, גם אני מגיבה די באיחור משום שרק עכשיו ראיתי את הפוסט הזה, מעניין. האמת היא שאין לי כ"כ מה להוסיף צבחינת מסרים אלא שרק מעט מפריע לי דבר אחד בכתיבתו של לואיס והוא ההשמשה של כל הדמויות ביצירה למען הסימבול. בתור קוראת אדוקה של כל הספרים ועוד ביותי ילדה לפני שממש הבנתי עקרונות תיאולוגיים למיניהם, הוקסמתי מספרים אלו. אך עם השנים הבנתי כי הספרים לא ממש נכתבו על ילדים אלא הילדים שימש ובתור סימבול לדבר הנכון לעשותו, כל הסדרה מספרת על ילדים מלכים העוברים הרפתקאות בממלכתו של אסלן הדגול ולמענו. ובעיניי ספרות כזו אמורה להיכתב לילדים על ילדים בדומה לדיאנה ויין ג'ונס או יאנוש קורצ'אק. יכול להיות שאני טועה אך היום אני רואה את הדברים בצורה אחרת. ככה צריכים להיכתב ספרים? לא יודעת.

צטט: jezzy 2010-07-07 13:18:24

היי, גם אני מגיבה די באיחור משום שרק עכשיו ראיתי את הפוסט הזה, מעניין. האמת היא שאין לי כ"כ מה להוסיף צבחינת מסרים אלא שרק מעט מפריע לי דבר אחד בכתיבתו של לואיס והוא ההשמשה של כל הדמויות ביצירה למען הסימבול. בתור קוראת אדוקה של כל הספרים ועוד ביותי ילדה לפני שממש הבנתי עקרונות תיאולוגיים למיניהם, הוקסמתי מספרים אלו. אך עם השנים הבנתי כי הספרים לא ממש נכתבו על ילדים אלא הילדים שימש ובתור סימבול לדבר הנכון לעשותו, כל הסדרה מספרת על ילדים מלכים העוברים הרפתקאות בממלכתו של אסלן הדגול ולמענו. ובעיניי ספרות כזו אמורה להיכתב לילדים על ילדים בדומה לדיאנה ויין ג'ונס או יאנוש קורצ'אק. יכול להיות שאני טועה אך היום אני רואה את הדברים בצורה אחרת. ככה צריכים להיכתב ספרים? לא יודעת.

 

קודם כל - אין "באיחור", וכל תגובה מתקבלת בברכה, ותודה שאת מביאה זווית ראייה שונה.

אני לא מסכים איתך שיש כאן "השמשה של כל הדמויות ביצירה למען הסימבול". ומדוע אני לא מסכים? כי ביצירות שבהן קיים הדבר שאת מדברת עליו, אין לסיפור ערך בפני עצמו, והסיפור מקבל את ערכו רק כאשר מבינים את הנמשל. דוגמא בולטת במיוחד לכך הם המשלים, של לה-פונטין, קרילוב או איזופוס, לדוגמא הצרצר והנמלה: אין כאן התרחשות של ממש - הצרצר התעצל, הנמלה עבדה, בסוף לצרצר לא היה אוכל. יופי. חוץ מהנמשל ("לא להיות עצלן!") אין כל ערך לסיפור הזה.

בסיפורי נרניה, גם אם נניח שיש סמליות, הרי שגם אם אני לא מבין את הסמליות או לא מייחס לה חשיבות, הרי שאני יכול ליהנות מהסיפור, מההתרחשויות, מהדמויות - עובדה, שכילדה, כשלא היית מודעת לעקרונות תיאולוגיים וכו', נהנית מהספרים ואף הוקסמת מהם. אני יכול להעיד על עצמי, שגם היום כשאני יודע על הנצרות ועל עקרונותיה מעט יותר משידעתי בעבר, ואני יודע שהשקפותיו התיאולוגיות של לואיס באות לידי ביטוי בספרים, אין הדבר משפיע כלל על חווית הקריאה שלי. מדוע? מפני שרובד זה אינו חשוב בעיניי, והספרים כתובים כך שגם ללא התייחסות לרובד הזה אני יכול ליהנות מהקריאה.

אני לא רואה בהתרחשויות שבספרי נרניה "סימבול", אלא משהו הרבה יותר מורכב. יש סיטואציות מורכבות בספרים האלה, גם יחסים מורכבים בין דמויות, וגם לעג לעולם המבוגרים או התרסה בוטה נגד עולם המבוגרים. הדבר בא לשיאו ב-"אחיינו של הקוסם", שהוא האהוב עליי מכל ספרי הסדרה. בספר הזה לואיס שם ללעג ולקלס דברים שאנו מתפעלים מהם ומתייחסים אליהם ביראת כבוד.

"ילדים מלכים העוברים הרפתקאות בממלכתו של אסלן הדגול ולמענו" - במילה "למענו" את טועה באופן מהותי. זאת מכיוון שעיקרון מאוד מאוד חשוב בסדרה, שהולך ומתפתח, וניתן לראותו באופן הברור ביותר, שוב, ב-"אחיינו של הקוסם" (הספר הלפני-אחרון), ובאופן סמוי גם ב-"הקרב האחרון" (שהוא גם הספר האחרון) - אסלן, בדומה לכל מלך וכל שליט מכל סוג, אמור להיות קיים כשליט למען האנשים והיצורים החיים בתחום שלטונו. לא להפך! התפיסה שהעם חי למען השליט מזוהה בספרי נרניה עם שליטים רעים או מגוחכים.

אני לא יודע מי זאת דיאנה וין ג'ונס,

לעומת זאת את קורצ'ק אני מכיר היטב, וקראתי כמעט כל מה שהוא כתב ותורגם לעברית. בספריו של קורצ'ק, גם בספרי הילדים שלו, השקפת העולם שלו על כל רבדיה באה לידי ביטוי באופן מאוד חזק.