עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    פרטי קהילה

    שירה וכתיבה יוצרת

    קהילת "שירה וכתיבה יוצרת" בניהולם של שלמה אברמוביץ' ושל bfou, מיועדת למי שכותבים שירה, אוהבים לקרוא שירה ולמי שעוסקים בכתיבה יוצרת לסוגיה. הקהילה תעניק במה ליוצרים ותיקים ומנוסים לצד כותבים חדשים ומתנסים. הקהילה תיזום ותעודד דיונים ענייניים על יצירות וניתוחן, תוך שמירה על כבוד היוצרים. מדי פעם נארח כאן משוררים וכותבים בעלי שם, שחיים עדיין בינינו ונציג גם יצירות אלמותוית של יוצרי עבר, שכולנו גדלנו על ברכיהם. הקהילה תחשוף מפעם לפעם יוזמות חדשניות, שעיקרן עידוד הכתיבה והיצירה. בואו נהנה.

    אמנות ובמה

    חברים בקהילה (2290)

    rebosher
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    all heart
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    HagitFriedla...
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    Buna
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    אבירוזנטל
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    דניאלה סגל
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    א. אפולינר
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    תנועת כמוך
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    עמנב
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    floret
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    דן סטארס
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    פורום

    שירים שאני אוהב/ת במיוחד

    במה להצגת שירים ויצירות אהובות במיוחד.

    לבבי התרגל אל עצמו - לאה גולדברג

    22/12/09 10:49
    0
    דרג את התוכן:
    2009-12-23 22:22:03
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    לבבי התרגל אל עצמו

     

    בזמן האחרון אני חושב הרבה על המשפט "לבבי התרגל אל עצמו", ואני חושב עליו הרבה בהקשר של מי שכתבה אותו. לאה גולדברג היא מקרה מעניין בשירה העברית; משוררת ששברים של נפשה לוחשים בתוך השירים שלה, אך נותרו נעולים שם תקופה ממושכת מדי. עד שהגיעה המוסיקה ופתחה את השערים. אם אינני טועה, לאה גולדברג היא המשוררת המולחנת ביותר בתולדות המוסיקה הישראלית ומן המשוררים המולחנים ביותר בשפה העברית.

    הרבה מהתרגלות הלב אל עצמו יש במהלך הזה, ההתרגלות אל נגינה חדשה ופרטית. דרך המוסיקה התגנבה גולדברג באיטיות, בחן נחרץ, אל הקנון של השירה העברית, תחת אפם של שומריו הקנאים, אלתרמן ושלונסקי, שבחייהם הטילו עליה את צלם הענק, ומאוחר יותר של נתן זך ודן מירון, שאמרו על שירתה של גולדברג דברים משונים. אמרו שהיא ליטראטית, כלומר, ספרותית, שהחוויה הרגשית שלה אינה ממשית או מציאותית אלא נובעת ממרחב ספרותי, מהיסטוריה של כתיבה ולפיכך נעדרת עוצמה. אמרו עליה שהיא משוררת מינורית, משוררת לירית, שההצבה של כאב ושברון כל כך קונקרטיים בתוך השירים הופכים אותם לצרים ונטולי מעוף. 

    קל להגיד שדווקא ההאשמות שהטיחו בה הן מה שהפך אותה לנגישה כל כך למוסיקת פופולרית, הטון הלירי שלה, המבנים הספרותיים לכאורה, מתחברים היטב להרמוניות פשוטות, לפחות אינם נאבקים בהן, והלחנים המלודיים תמיד להפליא נעשים לאמצעי יעיל לחשיפת המורכבות המילולית האמיתית של שירתה. אבל זה טיעון שטחי ולא מספק.

    אני רוצה לחזור למשפט, "לבבי התרגל אל עצמו". זהו משפט מוזר בתוך מכלול השירה של גולדברג אבל גם ממצה. מוזר, כי לאה גולדברג איננה משוררת המשתעשעת בזהויות, לא כמו דליה רביקוביץ, שירשה אותה, אבל אומרת, "היום אני גבעה / מחר אני ים" או כמו יונה וולך שמתוודה, "כשאני מסתכלת בראי / האלוצינאציה של כאב זה / מה נדמה לי שאני רואה."

    גולדברג לכודה בתוך זהות קשיחה. היא יכולה לאמץ של זהות של אישה אחרת לאורך שיר שלם אך לא לנוע מזהות אחת לשניה בתוך השיר עצמו. לכן, גם האיחוד הגדול שמסמוס הזהות מאפשר, נפקד ממנה. אחת מהחוויות היסודיות של השירה של גולדברג היא נפרדות, נבדלות שנובעות מעצם זה שגבולות הזהות מקובעים. הקווים בין אני ולא-אני משרטטים את המרחק שלא ייחצה, את המיזוג שלא יתרחש. ואם יתרחש לא יישמר לאורך זמן. בין אתמול ומחר מפרידים גשרים ישרים וגבוהים, הסמל לאהבתה של תרזה די מון הוא שני חלונות, חלון לכל אוהב, שמולם משורר זמיר אחד. אפילו השיר "סליחות", שיר שהוא תמצית של חוויה ארוטית, חוויה של איחוד של גוף ונפש, מסתיים בתחינה, "תן לי ללכת".

    וכפי שהמפגש נעדר כמעט לחלוטין מן התכנים שלה, הוא לא מקבל ביטוי בתחביר שלה. אלתרמן, למשל, יכול היה לדבר על פגישה לאין קץ, ויכול היה, כמשורר, להיות אלוהים של עולם המילים, לקחת את המילה "פתאומית" ואת היפוכה "לעד" ומכוח השיר לרתך אותן זו לזו. לאה גולדברג לא היתה יכולה לעשות את זה, לא משום שהיא משוררת פחות טובה, אלא משום שהיא הבינה את התהום הכרויה בכל מגע, בכל תנועה, את המסלולים הבלתי עבירים שבין רגע למשנהו, בין אדם לאדם. היא כותבת מכתבים מנסיעה מדומה אל נמען שלעולם לא יקרא בהם. היא מנסחת בזהירות את המפגש שלה עם אהובה באמצעות תנאים, "אם תתן לי חלקי באימת מחשכיך אולי יאור לי מעט," או בבקשה נואשת, "למדני אלוהי ברך והתפלל".

    ומעל לכל זה מרחף המשפט "לבבי התרגל אל עצמו," ניסוח של הפואטיקה הכואבת שלה. הלב התרגל אל עצמו, נעשה לו נוח עם הפעימות שלו, הוא כבר לא חפץ זר שנעוץ בבשר, אבל גם לא הבשר עצמו, הוא עדיין מכיר את המרחק המוחלט שניתן לצלוח להרף עין אחד בלבד. ושם, בהתרגלות הזו, גילתה מוסיקת הפופ והרוק את לאה גולדברג ואת עוצמתה השירית, שכן גם המוסיקה הזו יודעת לחבר את הנצחי לחולף לשבריר חד של זמן ולשוב למציאות המפורדת; מוסיקה שבה המפגש התרחש לרגע, וכמו שירתה של גולדברג, הוא יפהפה, והדיו ימשיכו להידפק גם על האזניים הערלות ביותר פרק זמן ממושך לאחר שהתפוגג.
     

     

    פורסם ב 19 בספטמבר 2007 14:45 במדור שירה הבאה למפות נפש | 36 תגובות

    k = "gfhw%6YW8YUSR5yhsr7894g(wr*yT7ISYIL8u&u& 8BY6WYU76W5&*JKQ87BT5HS56/ yw$a^96^u#%WB5U";

          

    שם:

        

    דואר:

        

    אתר:

        

    כותרת:

     

    בעקבות ריבוי ספאמרים, נאלצנו להוסיף מנגנון שימנע מרובוטים להפציץ את המערכת בתגובות פיקטיביות. אנא העתיקו את הקוד שבתמונה, לתיבת הטקסט שמתחתיה.

    קוד הפעלה:

        

    העתיקו את הקוד:

    מערכת התגובות נועדה לאפשר דיונים, והשימוש בה כפוף לדין הישראלי. אז אנא שמרו את תגובותיכם ענייניות ומתחשבות בקוראים האחרים, וזכרו שאתם הנושאים באחריות לתגובות שתפרסמו במסגרת באתר זה (כבכל מקום אחר). אין אפשרות להבטיח שהתגובות שתפרסמו ישמרו באתר זה, אז אנא גבו את תגובתכם בהעתק לפני שיגורה (במידה שאתם מעוניינים לשמור אצלכם העתק). וכן, הודעות שלדעתנו פוגעות או לא מתאימות בכל צורה שהיא, בהחלט עשויות להימחק... זכויות היוצרים בתגובות שיתפרסמו במסגרת אתר זה, שמורות לכותביהן. ברוכים הבאים.

     

    נועם  [אתר]  בתאריך 9/19/2007 3:13:13 PM

    איזה יופי - תודה

    כשאני קורא 'לבבי התרגל אל עצמו' אני שומע את שלמה יידוב שר 'על מרחב הנהר', והנהר שלו הוא בכלל בדרום אמריקה. ועל איזה נהר שרה לאה גולדברג?
    אולי כאן שורש הריחוק, שגרם למבקרים מסוימים לומר עליה שהיא ספרותית ולא ממשית. היא היתה אולי אוניברסלית מדי לזמנה.

    איתמר  [אתר]  בתאריך 9/19/2007 3:14:22 PM

    לא נפרדנו כך

    לדור הזה
    הבכי הוא כלימה
    הוא לא יבכה
    על אהבה גוססת
    ביום הדין
    ובלילות החסד
    אדיש וגא
    הוא לא יוריד דמעה

    רשימה מצוינת ונוגעת ללב. בכל יום אני מגלה עד כמה אני אוהב לקרוא אותה. כבר יותר מ-3 עשורים

    תימורה  [אתר]  בתאריך 9/19/2007 3:34:42 PM

    אבל...

    "הלכתי והגעתי עד דומה
    ואז נדמה לי כי מתחיל דבר מה"

    תודה על הרשימה המחכימה, שהותירה אותי מהורהרת ונזכרת גם בצדדים נוספים של לאה גולדברג. למשל הציטוט הראשון, וגם השיר Iluminations
    שאומנם מתאר את השגרה ("לראות דברים שאין בהם אף שמץ של חידוש... וכל פרצוף מזכיר לך: ראית כבר, ראית כבר) - אבל "פתאום בקצה הרחוב עומד פנס אחד כחול, אשר עמד כאן גם אתמול, והוא עומד פתאום".
    כלומר בכל זאת משהו עשוי לחרוג מהיומיומי המורגל של לאה גולדברג.

    גילי  [אתר]  בתאריך 9/19/2007 4:52:31 PM

    ... ומונה במתינות דפיקותיו

    אני שמחה שפתחת סוף סוף אפשרות לתגובות!

    באמת מהשורות היפות ביותר בזמר העברי (אולי בשירה יש יפות יותר...), וגם "פתאומית לעד" הוא אחד הצירופים האהובים עלי...

    מעניין שדווקא בשירי הילדים שלה גולדברג היא אלופת פיצול האישיות. זה הילד הרע שנכנס בי פתאום, זה הדוב הצהוב... רק לא אני. אולי ההשלמה העצמית הזאת היא היא המבט הבוגר.

    שמעון  בתאריך 9/19/2007 5:57:28 PM

    תשובות ותודות

    איתמר, נועם, תודה רבה.
    תימורה, חשבי על כך: גולדברג כותבת את "illuminations" כמעין מחווה לרמבו. אבל בעוד בשירתו לאילומניציות יש ממד אקסטטי שמוחק את גבולות הזהות ומאפשר לו לרכוש ידע שירי-מיסטי חדש, אצל גולדברג קורה תהליך הפוך - הדברים, גם אם מראם מקבל משמעות חדשה - נותרים בבידודם, ושום ידע חדש לא מתווסף לתודעת המשוררת: בשיר השלישי, העיר נותרת אותה עיר לטחר ש"הנס קרה", ושמה של הציפור מן השיר השני לא נודע עד סופו.
    גילי, את ההערה שלך אפשר להרחיב: מדוע יוצרים מסוימים מניחים לעצמם להיות פשוטים ומשחקיים כשהם כותבים לילדים, אבל מקדירים, מקשיחים ונעצבים בכתבם לקוראים מבוגרים. ביאליק הוא דוגמא מצוינת לכך.

    Kenny  בתאריך 9/19/2007 6:00:33 PM

    ואולי לא הייתה לה בררה

    קשה שלא להתרשם מהזרות שהיא חשה בכל מקום שאליו היא מגיעה. כשאני קורא (למשל) במחזור "מסע ללא שם" שורות כמו

    בלילה לפרקים קשה לזכור,
    כי פעם
    אי-בזה -
    היה חלון שלי.

    או

    זה שבועות שאיש אינו פונה
    אלי בשמי, וזה פשוט מאוד

    קשה לי שלא להתרשם מהצורך שלבה יתרגל לעצמו, כדי ליצור לעצמה מקום. מכיוון שכל אחד צריך מקום, פיסה שעליה יוכל להניח רגל מטפורית ולומר "זה שלי, על הבסיס הזה אני ניצב". ומכיוון שלא הצליחה למצוא את המקום הזה מחוץ לה, היא יצרה מקום כזה בתוכה.

    תימורה  [אתר]  בתאריך 9/19/2007 7:06:56 PM

    שמעון

    זה נכון. וגם אי אפשר להתווכח עם תחושת הלאות שלה, בעיקר בשיריה הרבים המתייחסים אל הזיקנה.
    אבל עדיין קשה לי לראות ב"לבבי התרגל אל עצמו" עניין פואטי קיומי, ואני מעדיפה לחשוב עליו בכל זאת כמבטא ייאוש תקופתי, גם אם חוזר על עצמו. אולי כי בתפיסתי (המוטעית?), חלק מרכזי ממהות היוצר בכלל והמשורר בפרט מתבססת על כישרונו למצוא את החדש. ולאה גולדברג לא נופלת מאף משורר גדול מהבחינה הזאת. וגם אם סופי השירים שלה עדיין משקפים את אותה נפש מתכנסת בעצמה, בכל זאת היא מתעקשת לחפש שוב ושוב את החידוש (כמו בשיר שציטטת, "למדני אלוהי").

    רוני  [אתר]  בתאריך 9/19/2007 7:42:43 PM

    נדמה לי שנורית זרחי

    היא מקרה דומה, וגם עליה אומרים "דברים משונים" (הגדרה מצוינת לדברים)

    שרון  בתאריך 9/19/2007 8:20:51 PM

    פוסט מעולה ומדויק. שנים ניסיתי להבין

    את הקסם שמהלכים הגשרים הגבוהים בין אתמול ומחר. והלב שדופק במתינות, מפויס כמו טלה ששב לחיק האם. מה יש בשיר הזה, צלול וזך כל כך ובהיר כל כך

    הלחן של שלמה יידוב, ראוי לקרדיט, אחד היפים בתולדות המוזיקה העברית, רך כמו עננה

    ונתנאלה שרה אותו, קול חם ועשיר
    איפה את נתנאלה

    שמעון  בתאריך 9/19/2007 8:27:14 PM

    תימורה, חלילה

    זו לא היתה טענתי, שגולדברג היא משוררת שלא מחפשת, משום שהתרגלה למוכר ולשגור. להיפך, די לקרוא את הפריצה של גבולוץ הפואטיקה שלה עצמה בשיריה האחרונים כדי להיווכח שהיא משוררת שלא קפאה על שמריה.
    "לבבי התרגל אל עצמו" ממצה בעיני את המפגש שלא ייתכן לו להתרחש תמיד. זו אמירה פרדוכסלית. לכאורה, פירושה המיידי הוא שללב נעשה נוח עם הקיום, שיש פה ייאוש או פיוס. אבל לא כך. משום שהביטוי מניח שמלכתחילה היה הלב זר לעצמו, מנוכר. לזמן מה הוא יכול לחוש בנוח עם "העצמי", אבל בינו לבין עצמו מפריד מרחק, לשוני ופיזי. זו בעיני עוצמת השירה של גולדברג, הנכחת בלתי אפשריותו של המפגש, ושל המרחק החוצץ.
    י., תודה על ההערה. תיקנתי ומחקתי את התגובה.

    פנחש מוואי  בתאריך 9/19/2007 9:44:57 PM

    ללא נושא

    שמעון,
    לגבי שאלתך על יוצרים הכותבים למבוגרים ולידלים שונה.
    ובכן, גם מבוגרים סתמיים, כאלה שאינם יוצרים, גם בדכאונם כי רב יזרקו חיוך לילד והרבה פחות מזה למבוגר.
    זה מעבר ליוצר. זה היצר.

    שמעון  בתאריך 9/19/2007 10:59:13 PM

    קני, הרבה זמן

    אני תוהה אם פואטיקה של יוצר נגזרת מעמדתו הקיומית בעולם, או שמא העמדה הקיומית היא פועל יוצא של מבנה אישיות שמוצא את ביטויו גם ביצירה. האם תנאי חייה של גולדברג כפו עליה זרות או שאולי היא נולדה זרה. כך או כך, זו השירה שהיתה כותבת.

    המלוכסנת הרחוקה  בתאריך 9/19/2007 11:20:31 PM

    שנים שמעתי את השיר

    (ידוב) וסברתי כי מדובר ב
    לב אבי התרגל אל עצמו
    היה נשמע לי יותר הגיוני

    Kenny  בתאריך 9/19/2007 11:36:51 PM

    שמעון, אי לי מושג

    אני לא יודע אם מישהו יכול לענות על השאלה הזו, פרט לכותב עצמו. אני לא בטוח אם בכלל יש לה תשובה כללית.

    בנוגע לשירה של גולדברג, כפי שאמרת זה מה שהיא כתבה. כשאני קורא אותה (וחוזר וקורא, כבר שנים) זו החוייה שלי ממנה. זה הקשר שאני רואה בין המקומות שהיא מוצאת ולא מוצאת לה בעולם.

    בכל מקרה אני לא מתיימר לקבוע מסמרות ולא סתם פתחתי את דברי קודם במילה "אולי".

    שלומית הברון  בתאריך 9/19/2007 11:43:43 PM

    אנשי הגשם

    קשור ולא קשור. אם היית מוכן בהזדמנות להתייחס לשיר "אנשי הגשם", של רחל שפירא, אני מאוד אשמח. אני אוהבת אותו מאוד אך הוא לא מובן לי בכלל...

    אודי שרבני  [אתר]  בתאריך 9/19/2007 11:50:46 PM

    ללא נושא

    נראה כאילו גולדברג אפילו לא מוקסמת מתיאור
    הרגע. אותו תאיאור הרגע אפילו הקמצני, השטוח שמועבר בפשטותיות, כזה שאחרים נשענים ומשעינים עליהם את שירתם ואז זה;
    הוא תופס רגעים ומעביר אותם

    לזה התכוונת אולי?
    מעין ניהליזם כלפי המשוגים עצמם?

    אגב,
    illuminations
    זה תקליט מצויין של הנרי רולינס והרולינס בנד

    תא  בתאריך 9/20/2007 6:49:00 AM

    ברומן האוטוביוגרפי "והוא האור"

    של לאה גולדברג, היא מתארת סטודנטית צעירה שחיה מתוך פחד עמוק מפני הטירוף. אביה של לאה גולברג סבל ממחלת נפש, כמו אביה של גיבורת "והוא האור" נורה, והדעה הרווחת הייתה שזה תורשתי. הפחד שמחלת נפש תתגלה גם בה מלווה את נורה ביחסיה עם הסובבים אותה ובהתייחסותה אל עצמה (היא בוחנת את עצמה ואת קרוביה בחרדה, שמא גם בה או בהם תתגלה מחלת נפש), וכשהיא מגלה שהגבר שהיא מאוהבת בו - גבר מבוגר ממנה בהרבה - גם הוא אושפז בעבר עקב תופעות שאובחנו כמחלת נפש, היא רואה את זה כמשהו שבין גזירת גורל - נגזר עליה שהמחלה תקיף אותה מכל עבר - לבין משהו שהיא עושה לא בסדר, שהיא כאילו נמשכת לאנשים לא יציבים נפשית ומושכת אליה את המחלה.

    כל זה יכול, אולי, לתת רקע אפשרי לנטייה של גולדברג לגבולות ברורים וקשיחים ולהיצמדות לזהויות המוגדרות ולגבולות שביניהן, להבדיל מהטקסט האלתרמני, למשל, המתפרץ ללא מעצורים ולא נרתע מביטויים של "טירוף", שבו פגישה יכולה להיות לאין קץ ופתאומיות יכולה להיות לעד.

    שלומית  [אתר]  בתאריך 9/21/2007 11:09:54 AM

    לי השורה

    הזאת מזכירה שורות של פגיס, פיצול בלב המשורר, הצורך לאחד בין חלקים נפרדים של "האני"
    רשימה מצוינת, תודה.

    מרים איתן  [אתר]  בתאריך 9/22/2007 2:24:50 PM

    ללא נושא

    בשורה ' לבבי התרגל לעצמו' כדאי אולי להתעכב יותר על הפועל 'להתרגל'.כאשר אנו חייבים להימצא בסיטוציה לא נוחה, לפעמים אפילו נוראה ואין אפשרות להימלט ממנה אנו מתרגלים בסופו של דבר.המשוררת ספגה דחיות חוזרות ונשנות גם בתחום הרומנטי וגם בתחומים האחרים.בדחיה הראשונה ,השניה והשלישית- הלב מתפוצץ, אבל לאחר מכן מתרגלים אט, אט ולכך הכוונה שהלב מתרגל אל עצמו

    לי  [אתר]  בתאריך 9/24/2007 3:39:54 PM

    רשימה נהדרת

    לא חשבתי ככה על לאה, על עניין הגבולות והזהות, וזה מעניין מאוד. וגם מרגישים בכתיבה שאתה אוהב את לאה, ונעים לי כי גם אני.
    על השורה שציטטת כתבתי קצת כאן: http://israblog.nana10.co.il/t....p?blog=168381&blogcode=6772159

    ע  בתאריך 10/3/2007 7:16:52 PM

    על "גשרים בין אתמול ומחר"

    אני חשבתי לא מעט דווקא על השורה "גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר", והבנתי אותה כאומרת ההיפך ממה שכתבת כאן. אתה הבנת כאילו הגשרים מפרידים בין אתמול ומחר, ואני הבנתי כאילו הם מחברים; וגם, הגשר שמחבר בין אתמול ומחר הוא - היום. השורה הזאת, לפי הבנתי, אומרת - "ישנם גשרים בין הזמנים" - היום הזה, שבו אני בודדה, איננו ריק, אני לא נופלת לתהום "בין אתמול ומחר", משום שיש ביניהם גשרים.
    זה לא אומר שהזהות פחות קשיחה, אולי זו רק כמיהה לרצף בין זהויות, שאינו מתאפשר בעצם, חוץ מאשר ביום הזה או ברגע כתיבת השיר, שבו הבדידות נראית פתאום שלווה.

    שמעון  בתאריך 10/4/2007 10:44:12 AM

    אני אוהב את הפרשנות שלך

    היא גם מתיישבת עם הטון המפויס כללי של השיר. ובכל זאת אני מעדיף את הפועל "מפרידים" על פני הפועל "מחברים". בעיני הוא נאמן יותר לתפיסת עולמה של גולדברג; התמונה של היום כגשר המוליך מאתמול למחר מעידה שמבחינת המשוררת הזמנים אינם ערוכים כרצף חללי אחד; כרויה ביניהם תהום, שצריך לנטות עליה גשר. אפשר להתנחם בקיומו של הגשר, המאפשר מעבר, אבל ביסוד הדברים, ההזדקקות לגשר מעידה על קלקול במציאות.

    ע  בתאריך 10/4/2007 11:20:29 AM

    תודה, הפיתוח מעניין

    כן, כאילו עצם הצורך לומר שישנם גשרים, מעיד על החרדה, שנוכחותה בשירה של גולדברג אכן בולטת יותר מהפיוס.
    אגב, מעניין לחשוב על הקשר בין "גשרים בין אתמול ומחר" לבין השיר המפורסם הפותח בשורות "אני יודעת את פירוש המילה 'ערב' / והיא נוסכת תוגה על לבי המוחרד". גם שם מדובר על הזמן - הזמן שבין היום למחר - שבו נפערת התהום שאין עליה גשר.

    שמעון  בתאריך 10/4/2007 11:29:43 AM

    דוממים

    "כי זו השעה בה דלתי נסגרת / והיא תיפתח רק ביום מחרת."

    ע  בתאריך 10/9/2007 11:37:45 AM

    זהות

    במחשבה נוספת על מה שכתבת, נדמה לי שאפשר לדבר על "זהות קשיחה" אצל גולדברג רק במובן של מגננה. האיחוד שנובע מ"מסמוס הזהות", כפי שכתבת, מבוסס בעצם על זהות שרירה וקיימת - גמישה או "נזילה", ולא קפואה. הביטוי "זהות קשיחה" משדר איזו עוצמה, אבל נדמה לי שזוהי קשיחותו של תא שהדופן שלו נסתתמה כדי למנוע התפרקות.

    יובל  בתאריך 6/9/2008 11:17:11 PM

    ללא נושא

    נראה לי שחשוב להתייחס לשורה הזאת בקונטקסט שלה בבית - הלב התרגל אל עצמו "כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו עת האם הלאה פסקה מזמר נרדמה" - החסך המתואר בעיני הוא כל כך גדול. חסך התפתחותי, רגשי. ילד שצריך להרדים את עצמו כי האם לאה (לאה גולדברג?), לא יכולה לעשות זאת בשבילו הוא ילד כל כך מסכן, חסר אונים, אולי חסר אהבה... אין פה רק פיוס או חרדה, יש גם חוסר אונים, גורל מוכתב אולי? ומצד שני גם אפשרות לסימביוזה עם האם - המשך של התפקיד שלה. האם לא מצליחה אז הילד עושה במקומה. איזה שיר יפיפה טעון.

    שמעון  בתאריך 6/12/2008 11:13:50 AM

    יובל

    זו פרשנות מעניינת. אולם איך אתה מפרש את תואר הפועל "במתינות". האם אינו מרמז על כך שהתינוק השלים כבר עם הנתק מן האם, והפנים את תפקידה? זו ההיפך מסימביוזה, אוטונומיה מוחלטת, שהיא טרגית ומנחמת מיניה וביה.

    שלומית  [אתר]  בתאריך 6/13/2008 8:21:08 AM

    "במתינות"

    לא רק שהתינוק השלים עם הנתק מהאם, המניה המתונה של הלמות הלב מעידה על קיומו של התינוק כעצמאי ונפרד מהאם.
    ומכאן - התרגל אל עצמו, הוא רגיל בקיום העצמאי, בבדידות העולה מהחויה המתוארת בשורה הזו.

    את מאמציו להשקיט את החרדה העולה מול הנטישה הוא משקיע בפעולה הזו, המרדימה מחד ומגינה מאידך.

    כאילו סופר עד עשר לפני שיבכה, או עד שירדם.

    יערה  בתאריך 6/22/2008 12:41:53 AM

    התרגשתי לקרוא את ניתוח השיר

    מבחינתי השיר משרטט את גבולות הנפש הפנימיים, על הבדידות הקיומית טרם זמנה ועל הנפרדות שיש בה משהו מחייה אך גם מקפיא. בכלל, יש משהו קפוא במשטחי המים, בקווים הישרים, בגשרים, בתמונה שעולה מהשיר.
    קראתי אותו פעמים רבות בתקופה בה למדתי על מלני קליין.
    זה מאוד התחבר לי אליה, משהו באימהות שהיא מייצגת.

    יערה  בתאריך 6/22/2008 12:47:32 AM

    ועוד הערה - רות דולורס וייס

    שרה לאה גולדברג. מהפנט. במיוחד הביצוע ל"מכורה שלי" מתוך משירי ארץ אהבתי

    שמעון  [אתר]  בתאריך 7/2/2008 7:40:15 PM

    יערה,

    אני מסכים לגבי הביצוע של רות דולורס וייס, ולא רק משום העיבוד הנהדר, החלומי כל כך, אלא גם משום המבטא. האם יצא לך להאזין לגולדברג מקריאה את השיר הזה (בזמנו יצא דיסק כפול עם ספר ובו יוצרות - חדשות וותיקות - מבצעות שירים של גולדברג. למארז הזה נוספה הקלטה שלה מקריאה. שימי לב לדגשים ב"מכורה" ועד כמה המילה העברית מקפלת בתוכה פתאום את מרחבי רוסיה).
    לגבי הקפאון הנפרדות, אני מסכים כמובן. לא חשבתי עליה במונחים של המחשה פיזית של הדימויים בשיר. מעניין ביותר. תודה על זה.

    קתרין לוי  בתאריך 7/16/2008 11:57:05 PM

    משירי ארץ אהבתי

    משהו יכול לשלוח לי קישור לביצוע של רות דולורס?
    לא מוצאת

    שמעון  [אתר]  בתאריך 7/17/2008 9:16:20 AM

    כאן

    http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/698/895.html
    גללי עד הביקורת על הביצוע.

    קתרין לוי  בתאריך 7/17/2008 2:46:44 PM

    ,תודה רבה

    שמעתי את הביצוע.

    כתבתי על ההתגלות באיוב ד 11- 16 במסגרת התואר הראשון בחוג למקרא באוניברסיטה
    בסמינריון יש התמקדות על הצירוף "קול דממה דקה" מבחינת פרשנים מסורתיים ומודרנים לועזיים
    קונקורדניה ומילונים כמובן
    העבודה הייתה חסרה מבנה טוב ולכן קיבלתי ציוןנמוך 85 אבל אפשר ללמוד ממנה הרבה על הצירוף הזה ובכלל.
    אם תרצה אוכל לשלוח לך
    או להביא היום אבל לא בטוח שאבוא

    בכבוד רב
    קתרין

    שמעון  [אתר]  בתאריך 7/18/2008 12:31:26 PM

    היי קתרין

    אני לא יודע אם הגעת אמש. בכל אופן, תוכלי לשלוח לי את העבודה במייל?

    קתרין לוי  בתאריך 7/18/2008 2:50:18 PM

    הי

    עברתי אתמול לכמה דקות בדרך חזרה מהים
    הספקתי לשמוע אותך אומר משפט חשוב על בורחס וקצת שר.
    אשמח לשלוח לך את העבודה
    מה המייל שלך?

    אוכל לשלוח גם הערות גאוניות שהעיר המרצה שלי בתואר השני על מעמד הר סיני-
    בני ישראל ש ו מ ע י ם את הקולות
    אפרופו קול.


    קתרין

          

    שם:

        

    דואר:

        

    אתר:

        

    כותרת:

     

    בעקבות ריבוי ספאמרים, נאלצנו להוסיף מנגנון שימנע מרובוטים להפציץ את המערכת בתגובות פיקטיביות. אנא העתיקו את הקוד שבתמונה, לתיבת הטקסט שמתחתיה.

    קוד הפעלה:

        

    העתיקו את הקוד:

    מערכת התגובות נועדה לאפשר דיונים, והשימוש בה כפוף לדין הישראלי. אז אנא שמרו את תגובותיכם ענייניות ומתחשבות בקוראים האחרים, וזכרו שאתם הנושאים באחריות לתגובות שתפרסמו במסגרת באתר זה (כבכל מקום אחר). אין אפשרות להבטיח שהתגובות שתפרסמו ישמרו באתר זה, אז אנא גבו את תגובתכם בהעתק לפני שיגורה (במידה שאתם מעוניינים לשמור אצלכם העתק). וכן, הודעות שלדעתנו פוגעות או לא מתאימות בכל צורה שהיא, בהחלט עשויות להימחק... זכויות היוצרים בתגובות שיתפרסמו במסגרת אתר זה, שמורות לכותביהן. ברוכים הבאים.

     

    אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.

    מה אתם חושבים? מעתה קל יותר להוסיף תגובה. עוד...
     

    הוספת תגובה על "לבבי התרגל אל עצמו - לאה גולדברג "

    נא להתחבר כדי להגיב.

    התחברות או הרשמה   

    22/12/09 23:11
    1
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2009-12-22 23:11:21
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    תודה שהבאת לתשומת הלב, אכן מעניין ושווה קריאה.

     

    מי כתב את המאמר הזה?  והיכן הופיע?


    --
    דורית:
    ברכות, שירים ותרגומים
    באנגלית ובעברית
    22/12/09 23:42
    0
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2009-12-22 23:42:17
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    צטט: דורית שירים 2009-12-22 23:11:21

    תודה שהבאת לתשומת הלב, אכן מעניין ושווה קריאה.

     

    מי כתב את המאמר הזה?  והיכן הופיע?

     

     תודה לך

     


    פורסם ב 19 בספטמבר 2007 14:45 במדור שירה הבאה למפות נפש | 36 תגובות

     

     


    --
    הוליווד זה מקום בו ישלמו לך אלף דולר תמורת נשיקה ו-50 סנט תמורת הנשמה שלך.
    - מרלין מונרו


    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    מה אתם חושבים? מעתה קל יותר להוסיף תגובה. עוד...
     

    הוספת תגובה על "לבבי התרגל אל עצמו - לאה גולדברג "

    נא להתחבר כדי להגיב.

    התחברות או הרשמה