עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    פרטי קהילה

    שירה וכתיבה יוצרת

    קהילת "שירה וכתיבה יוצרת" בניהולם של שלמה אברמוביץ' ושל bfou, מיועדת למי שכותבים שירה, אוהבים לקרוא שירה ולמי שעוסקים בכתיבה יוצרת לסוגיה. הקהילה תעניק במה ליוצרים ותיקים ומנוסים לצד כותבים חדשים ומתנסים. הקהילה תיזום ותעודד דיונים ענייניים על יצירות וניתוחן, תוך שמירה על כבוד היוצרים. מדי פעם נארח כאן משוררים וכותבים בעלי שם, שחיים עדיין בינינו ונציג גם יצירות אלמותוית של יוצרי עבר, שכולנו גדלנו על ברכיהם. הקהילה תחשוף מפעם לפעם יוזמות חדשניות, שעיקרן עידוד הכתיבה והיצירה. בואו נהנה.

    אמנות ובמה

    חברים בקהילה (2290)

    rebosher
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    all heart
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    HagitFriedla...
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    Buna
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    אבירוזנטל
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    הקשתית
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    דניאלה סגל
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    א. אפולינר
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    תנועת כמוך
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    עמנב
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    floret
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    דן סטארס
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    פורום

    שירים שאני אוהב/ת במיוחד

    במה להצגת שירים ויצירות אהובות במיוחד.

    כמה שאת יפה, לא רואים שאת מרוקאית -הנרייט דהאן כלב ראש התכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע.

    29/11/09 10:35
    0
    דרג את התוכן:
    2009-12-28 12:46:48
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

     

    אישה מהשמיים
    גלעד שגב
    מילים ולחן: גלעד שגב

    קחו לי את הבית,
    קחו את הבגדים,
    קחו לי את הכסף,
    קחו יהלומים,
    תשאירו לי ת'כוח
    לאבד את החושים לרגלייך.

    קחו לי את הרוח,
    קחו את המילים,
    קחו את הגיטרה,
    קחו את השירים,
    תשאירו לי ת'צבע
    שנשקף בעומקים שבעינייך.

    ואת עכשיו נמצאת קרובה קרובה,
    קרובה אלי עכשיו...

    אישה מהשמיים,
    את מעיפה אותי,
    פורשת ת'כנפיים
    ומחזיקה אותי,
    כל כך חמה
    שנשרפות לי העיניים.

    אישה מהשמיים,
    אני לא מוותר,
    פורש את הכנפיים
    אני רוצה יותר,
    כל כך חמה
    שנשרפות לי העיניים.

     

     

     

     

     

     

     

     


    מה אתם חושבים? מעתה קל יותר להוסיף תגובה. עוד...
     

    הוספת תגובה על "כמה שאת יפה, לא רואים שאת מרוקאית -הנרייט דהאן כלב ראש התכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע."

    נא להתחבר כדי להגיב.

    התחברות או הרשמה   

    29/11/09 10:50
    0
    דרג את התוכן:
    2009-12-18 20:26:01
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    *

    הנך יפה

    עידן רייכל
    מילים: עידן רייכל
    לחן: עידן רייכל
    במיטתי כבר שבועות ביקשתי את שאהבה נפשי ולא מצאתיו
    חיפשתי בין כל רחובות העיר העמוסה שקרים הזאת ולא מצאתיו
    מצאוני השומרים הסובבים בעיר אך אהובי כמעט ולא מצאתי אותו
    אך לא ארפה ממנו עד שהביאו אל תוך עירי
    אל בית אימי ואל חדרי אל מיטתי

    הינך יפה רעייתי ושפתותייך חוט שני
    שינייך לבנות כמו אור הלבנה
    מי זאת עולה מן המדבר מארץ רחוקה
    נישאת על כנף ציפור גדולה הגיעה לביתי

    במיטתי כבר שבועות ביקשתי את שאהבה נפשי ולא מצאתיו
    חיפשתי בין כל רחובות העיר העמוסה שקרים הזאת ולא מצאתיו
    מצאוני השומרים הסובבים בעיר אך אהובי כמעט ולא מצאתי אותו
    אך לא ארפה ממנו עד שהביאו אל תוך עירי
    אל בית אימי ואל חדרי אל מיטתי

    הינך יפה רעייתי ושפתותייך חוט שני
    שינייך לבנות כמו אור הלבנה
    מי זאת עולה מן המדבר מארץ רחוקה
    נישאת על כנף ציפור גדולה הגיעה לביתי

    הינך יפה רעייתי אני נגנב משתי עינייך
    ששורפות אותי כאש הלהבה
    מי זאת עולה מן המדבר מארץ רחוקה
    נישאת על כנף ציפור גדולה הגיעה לביתי

     

     


    "לילד את תהומות הנפש" / ד"ר פלדמן זיוה

    9.11.03
    דר' פלדמן זיוה
    "לילד את תהומות הנפש"
    דיון בשירתה של אסתר ויתקון

    ברוך שעשני אישה –
    שאני אדמה ואדם,
    וצלע רכה... (אסתר ראב)

    בתקופה האחרונה נוצרה הפרדה בין שירת נשים לשירת גברים. הפרדה זו אינה אפשרית מאחר שמדובר במעשההאומנות וביצירה, ויצירה היא יצירה באשר היא. יחד עם זאת לא ניתן להתעלם ממהותה של אישה כיוצרת, או מהותו של גבר כיוצר, אשר כל אחד מהם מבטא את קיומו הייחודי בעזרת היצר ומלאכת היצירה. הן נשים והן גברים מזוהים עם מקום בשירתם, נראה זאת בדברי טשרניחובסקי האומר "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". אולם קשר של אישה-יוצרת עם מקום שונה, משום שמזוהה היא, מבחינה ארכיטיפית,מעצם מהותה כאם - עם האדמה.ברלוביץ[1] מביאה את דברי שטיין לגבי הקשר שבין אם לאדמה בתרבויות שונות: "באומנות ובמנהגים של עמים שונים יש ערך רב למושג אימהות הארץ. כלומר, הארץ מתוארת כאם רחמנייה המכלכלת ומפרנסת את ילדיה. במושג זה משתקפת גם אהבת האדם והתמכרותו לארץ –יולדתו ...אהבה שיש בה מגעגועי הבן על האם". זו אנאלוגיה שבין אישה לאדמה המשליכה על יצירתה של אישה, הנותנת ביטוי לכך.

     יצירתה של ויתקון אינה שירה פמניסטית, זו שירת אישה המדגישה את נשיותה כשם שאומר מנדלי מוכר ספרים: "אישה, אף-על-פי שאשת חיל היא, סוף-סוף אינה אלא אישה". מכאן שדיון זה, ביצירתה של ויתקון, יפנה לביטוי המהות הנשית ביצירתה. שירת ויתקון נמצאת בנוף השומרוני שהוא "תבנית נוף מולדתה". שירתה מבטאת את עוצמתה של האישה וחולשתה, לכן אין זו שירה לוחמת אלא מגוננת, כשם שאומרת ויתקון: "דע שאין בי עוד כוח להחזיק בעמדת כוח...רק חבלי לידה אוחזים בי בתשובה, יונק רך וורוד, בשחר נעוריו, היזכה?...האבואה שעריך כי פנה היום."[2]. ביטוי דומה לכך נמצא בשיר "מלות השיר":

     מִלּוֹּת הַשִּׁיר הֵן נִסָּיוֹן נוֹאָל, חָכָם לְעִתִּים
    לְיַלֵּד אֶת תְּהוֹמוֹת הַנֶּפֶשׁ הָאוֹצֶרֶת בְּרַחְמָהּ
    אֶרוֹזְיָה מִדְבָּרִית, קוֹנְגְלוֹמֶרַט נְחָלִים, מְאֻבָּנִים פְּרֵה-הִיסְטוֹרִיִּים
    רָקָב אוֹרְגָנִי, עַקְרַבִּים, נְחָשִׁים, וַאֲשָׁלִים קְשֵׁי יוֹם הַיּוֹדְעִים
    אֶת שְׁעַת מוֹתָם,
    בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר רוּחוֹת הַנֶּגֶב לֹא מַשְׁאִירוֹת עֲקֵבוֹת, לֹא מַשְׁאִירוֹת,
    לָכֵן הַמִּלִּים הָעֲיֵפוֹת שֶׁשְּׁנָתָן נוֹדֶדֶת, עֲיֵפוֹת כָּל כָּך, לְעִתִּים
    שְׁקוּפוֹת, לְעִתִּים אֲטוּמוֹת, כְּבָר זָרְקָה שֵׂיבָה בִּשְׂעָרָן,
    חוּשָׁנִיּוּתָן מְפֻקְפֶּקֶת, שִׁנֵּיהֶן תּוֹתָבוֹת, מִתְעַקְּשׁוֹת מְאֹד
    מִתְעַקְּשׁוֹת מְאֹד לְיַלֵּד אֶת חִידַת קִיּוּמָן.("מלות השיר" שם, 14)

    כותרת השיר מעידה על תוכנו העוסק בשירה. שירתה של ויתקון פונה בעיקרה לאישה, בארוטיקה סמויה, ולאישה כנושאת ברחמה את ילדה. כך נוצרת תקבולת דינמית בין מהותו של השיר ומהותה הנשית והאימהית של הדוברת השירית. הילד החבוי ברחמה של אישה מקביל ל"תהומות הנפש" אשר משם דולָה האני השרה את "מִלות השיר". "תהומות נפש" אלה מקבילים גם לנוף ההופך לחלק אינטגרלי לשירה ולרחם, משום ההקבלה שנוצרת בין מה שנמצא במדבר על כל מורכבותו. המדבר הוא הווה ועבר, מציאות של הרס, שינויים ועבר של "מאובנים פרה-היסטוריים". ויתקון כותבת גם שירה פוליטית המביעה את כאבה לארץ הזאת. שירתה הפוליטית יוצרת גם היא קשר ביןאדמה לרחם ותשוקה יצרית מאופקת. אולם שיר זה אינו יכול להיכלל בקטגוריה של שיר פוליטי למרות האירוניה המסוות ברמיזה ל"רוחות הנגב" ו"רקב אורגני". ניתן לומר שניכרות כאן "טביעות האצבעות" של האני היוצרת, או האני השרה - המשתמעת. הולצמן[3] מוצא בשירתה : "...זיקה חושנית – רומנטית לנוף ולמרחב, שהומים בהם זיכרונות עבר קרובים ורחוקים, אישיים ולאומיים". ויתקון מחפשת אחר "חידת היקום", מה שהוא מהות האומנות, כאשר כל אומן מנסה בדרכו שלו להביע זאת. מלים בהקשרן יוצרות את אשר יוצר האומן בעזרת מכחול, קו וצבע. היצירה, על פי ויתקון,מקבילה לעובר הצומח ברחם וזו "חידת היקום" שלה. המלים הן כלי הביטוי כדי להבין חידה זו, אשר ברדיפה אחר המלה הנכונה יש והעייפות משתלטת . כך מקבלות המלים משמעות מטונימית למהות הקיומית של האני השרה. תהייה על סוד הקיום נמצא גם בשיר "מבעד" (שם, 6) שבו אומרת:
    [..] וְהַבְּרִיאָה אֵין לָהּ אֶלָּא
    הִיא עַצְמָהּ, כְּשֶׁיּוֹרֵד הַמָּטָר וּבָא בָּה,
    תּוֹהָה עַל סוֹד קִיּוּמָהּ,
    קָשּׁוּבָה, אוּלַי יָבוֹא הַמְבַשֵּׂר.

    שיר היוצר הקבלות דינמיות שבין טבע, ארוטיקה, ביתה של אישה ובריאה. בית במשמעותו הצרה הוא מקום מגורים, אולם הוא בעיקרו מקום מרכזי בחיי האדם. אישה הפונה ביצירתה לבית יוצרת מקום המחפש זהות. Bachelard[4]טוען: "...הבית הוא אחד הכוחות הגדולים ביותר אשר יוצר איחוד שבין המחשבות, הזיכרונות, והחלומות של המין האנושי". הבית הוא הגוף והנשמה והוא מלתו הראשונה של האדם. מקום הוא ביטוי למרחב פיזי והוא גם "מקום" ככינוי לאלוקות. Space פירושו מרחב ו Speciesפירושו המין האנושי, זהו משחק של הבחנה פנומנולוגית בין נשיות כ"מרחב" וכ"הולדה", לבין גבריות כזמן וכהתהוות[5]. לכן בדברים "הבתים כונסים חום אנוש, עושה חשבון נפש אולי חומד תפודים", בא לידי ביטוי הקשר שבין בית ואישה על כל מורכבותו. מורכבות שהיא בין חשבון נפש ביחסי אנוש, לבין יצר הבא לידי ביטוי ב"חמדת התפודים". מרחבה של האני השרה הוא ביתה וגם נוף קיומה, שהוא חלק אינטגרלי ממהות שירתה, לכן "מבעד לזכות הנקצצת הברושים שומרי סף בודדים...".

    כוחה של האישה בחולשתה, שבעזרתה מנהלת היא הלכות ביתה. משום ש"חולשה" זו אינה מונעת ממנה לנהל את ביתה, לגדל את ילדיה ולעשות כל הזמן חשבון נפש. דברים אלה באים לידי ביטוי בשיר "בובה". שיר הבנוי על מערכת ניגודים שבין חולשתה של הבובה לבין "לבה גביש יוקד". לבובת תיאטרון אין תודעה, אלא של מפעילה המניע אותה. גביש זו זכוכית בדולח יקרה וזכה ביותר (Crystal). קיומיות האני השרה היא בין פרכוסה הלא רצוני וחולשתה של הבובה, לבין לבה שהוא גביש יוקד.

    בֻּבַּת תַּאַטְרוֹן
    מְפַרְכֶּסֶת
    וְהַקָּהָל חוֹשֵׂף שִׁנַּיִם צְהֻבּוֹת.
    עֵינַיִם יְגֵעוֹת שֶׁהַשֶּׁמֶש שָׁקְעָה בָּהֶן
    לִפְנֵי יוֹבֵל שָׁנִים,
    נִזְרָקוֹת כְּכַדּוּרִים מְנֻפָּצִים
    עַל גֵּוָהּ.

    מֻטֶּלֶת שְׁמוּטַת אֵיבָרִים
    מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד. הֵן רָצְתָה לְטִיפוֹת בָּרִיסִים,
    נְשִׁיקַת אִישׁוֹן בְּאִישׁוֹן,
    שֶׁגּוֹפָהּ גָּבִיש יוֹקֵד
    וּבוֹ הָעוֹלָם רִקּוּעַ שׁוֹקֵט.
    הֵם לֹא יָדְעוּ שֶׁאֵינָה אַךְ בֻּבָּה,
    עַל כֵּן אֶצְבָּעוֹת שָׁלְחוּ לְחָמְסָהּ.

    בֻּבַּת תֵּאַטְרוֹן מְפַרְכֶּסֶת
    וְלִבָּה גָּבִיש יוֹקֵד.        (בֹובה, שם, 24)

    מול בובה זו קהל ה"חושף שניים צהובות" מאיימות, כנאמר "והיו צהובים זה לזה", מה שמעיד על ניכור וחוסר תקשורת. כן עיניים יגעות ללא כל אור, ללא כל תקווה. קהל עוין זה יכול להיות החוץ המאיים על אישה, הרואה בה בובהללא תודעה אשר ניתן לעשות בה ללא רצונה. או פנייה אל בני ביתה שיש אשר מהם מבקשת היא רק מלה טובה ולטיפה שיש בה אמפטיה. הטור "שגופה גביש יוקד" יוצר מוקד קינטי בשיר, בין חולשתה של הבובה לבין עוצמתה. שכן גופה הוא גביש יוקד וכן לבה, העומדים בניגוד ל"מוטלת שמוטת איברים". בשיר זה באה לידי ביטוי ראייה מפוכחת של המציאות בעזרת הבובה כאנאלוגיה וכמטפורה לקיום הנשי בעולם הגברי. גם רביקוביץיוצרת אנאלוגיה למציאות הנשית בעזרת הבובה באומרה: "בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת...ואחר כך שבתי להיות בובה מתוקנת..."[6]. זו שירה נשית המבטאת את קיומיות האישה על כל מורכבותה. האני השרה מבטאת לא רק את חולשתה מול החברה, אלא גם מול הטבע כאשר עורכת תחרות על תאנה בשלה עם עטלף. באמירה פשוטה זו נוצרת היפוגרמה, בעזרת תהליך הקריאה, היוצרת פנייה אל האישה הקמאית הנאבקת בטבע למען המשך הקיום. כשם שאומרת אסטס[7]שבכל אישה אם פנימית ואם חיצונית "האם הפנימית הזו אינה עשויה רק מהתנסויות עם האם האישית, אלא גם מדמויות אימהיות אחרות בחיינו...". כך היא שירתה של ויתקון, העוסקת ב"אם הפנימית" שהם זיכרונותיה ומהות קיומה, כן באם האחרת המייצגת אימהות ונשיות.

    בַּקַּיִץ הַהוּא צָחַקְתִּי,
    כְּשֶׁעָרַכְתִּי תַּחֲרוּת עִם עֲטַלֵּף פֵּרוֹת בִּלְתִּי יָדוּעַ,
    עַל חֲסָדֶיהָ שֶׁל תְּאֵנָה בֶּחָצֵר,
    מִי מֵאִתָּנוּ יִזְכֶּה רִאשׁוֹן בְּפֵרוֹתֶיהָ, בַּעֲסִיס – מִסְתּוֹרִין,
    חָמַקְתִּי אֵלֶיהָ לְאַחַר חֲצוֹת,
    בָּלַשְׁתִּי הֵיטֵב בֵּין הֶעָלִים הַמְחַפִּים,
    מִשַּׁשְׁתִּי בְּחֶמְדָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד,
    אַךְ הוּא גִּלָּה כִּשְׁרוֹן טִבְעִי לָעוּט בְּדִיּוּק לְפָנַי עַל
    הַפְּרִי הָרַךְ הַמָּלֵא בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת,
    לְהַטְבִּיעַ בִּבְשָׂרוֹ אֶת חוֹתַם פִּיו הַמֻּשְׁלָם,
    מַשְׁאִיר אוֹתִי לְרַחֲמִים עַצְמִיִּים עַל אָזְלַת יָדִי
    הָאֱנוֹשִׁית.             ("בקיץ ההוא צחקתי", שם, 43)

    כשם שניתן היה לראות עד כה בשירתה של ויתקון, גם בשיר זה קיימת הארוטיות המוסווית. על יסוד עלה התאנה שבו התכסו אדם וחווה, קיים הביטוי לִכְסוּת או להסוות. מה שמפנה אותנו לכיסוי וגילוי באומנות.כןתַּאֲנָה, למשיכה המינית בין בעלי חיים: "פרא למוד מדבר...תאנתה מי ישיבנה" (ירמיה,ב, כד). התיאור הארוטי של האני השרה מחזק טיעון זה, הן לגבי המסכה ככיסוי והן לגבי התאנה ומשמעותה. הדוברת עורכת תחרות על "חסדיה" של התאנה. חסד הוא מעשה של נדיבות וצדקה, "ועשית-נא עמדי חסד...(בראשית,מ, יד), כן "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך"(ירמיה, ב,ב). כלומר חסד יכול להיות מעשה נדיבות וכן ביטוי לקשר ארוטי. חיזוק לכך ניתן לראות בטור: "מששתי בחמדה כל אחד ואחד...". כאן נערכת תחרות על חסדיה של התאנה, כאשר העטלף הוא שמנצח, מי שמייצג את הטבע ועוצמתו לעומת אוזלת היד האנושית. קשר זה, אשר עושה ויתקון בין האישה לטבע, בא לידי ביטוי גם בשיר "נוף מדברי". האבנים העגולות הן בהקבלה לאישה אשר עורגת לאהובה. הקבלה מטפורית זו, שבין האבן לאישה ולהר, יוצרת הקבלה לאישה על כל מורכבותה. האבן אינהרכה, היא קשה, כך האישה שיש בה מן הרוך והעגלגלות ומן הקשיות והעוצמה של האבן.

    הָאֲבָנִים הָעֲגֻוּלוֹת עוֹרְגוֹת אַלְפֵי שָּנִים אֶל הָהָר,
    שֶׁפַּעַם נִתְּקוּ מִמֶּנּוּ,
    כְּבָר אַלְפֵי שָּנִים אוֹר הַזְּרִיחָה מְלַטְּפָן,
    הָרוּחַ וְהַמַּיִם מַחֲלִיקִים אֶת גּוּפָן,
    כְּדֵי לְהוֹצִיא מִתּוֹכָן אֶת צַעַר הַפְּרֵדָה,

    הָאֲבָנִים עֲדַיִן נִתְמָכוֹת אֶל הָהָר
    מִנֶּגֶד הֵן מַבִּיטוֹת בּוֹ,
    מִדֵּי עֶרֶב הֵן קוֹרְאוֹת אֵלָיו,
    הוּא שּוֹמֵעַ אוֹתָן, הוּא עוֹנֶה לָהֶן,
    תְּשׁוּבָתוֹ מִתְפַּזֶּרֶת בְּמֶרְחֲבֵי הַמִּדְבָּר,
    וְהֵן נוֹתָרוֹת עֲגֻלּוֹת בְּעֶרְגָּתָן...         ("נוף מדברי", שם, 20)

    דומה הדבר לאותה תאנה הנחטפת על ידי העטלף. האבנים מייצגות את כלל הנשים, ולא רק את האישה האחת הנשמעת מדברי הדוברת. מה שמחזיר אותנו לדברי אסטס לגבי האישה ומה שניתן להסיק מהטור: "כבר אלפי שנים אור הזריחה מלטפן". יחד עם טור זה מפנה את הקורא לאהבה אחרת, לאהבת האדם את אלוהיו וכמיהה להגיע אל ארץ "מנגד". זאת כשם שכתבה רחל[8], על מי שעומד מנגד ואינו יכול להגיע לארץ תקוותיו, באומרה: "איש ונבו לו על ארץ רבה". מכאן שהטור המרכזי של השיר הוא "מנגד הן מביטות בו", כקריאה למה שידוע שלא יתגשם. זו אהבה שאינה יכולה להתממש, משום שאין כל אפשרות ליצור קשר בין "ההר" ו"האבן", הן מבחינה פיסית והן מבחינה רוחנית, משום ש"תשובתו מתפזרת במרחבי המדבר והן נותרות עגולות בערגתן". ניתן לראות בכך גם היבט של האומנות המודרנית אשר בעיקרה היא פונה לחוסר הקשר וההחמצה, או "עידן החשד" על פי סארוט.

    הָרְחוֹב שָׁקֵט, בַּבַּיִת דְּמָמָה.
    פִּתְאֹם בְּתוֹךְ אֲפֵלַת הַבְּרוֹש הַמִּתַּמֵּר מוּל חַלּוֹנִי
    בָּעַר הַיֹּפִי.

    עַל קַו הַגִּבְעָה הַמְסֹמֵּן שָּמַיִם בְּחִוְרוֹן עֶרֶב
    מִבַּעַד לַגֶּפֶן הָעֲרֻמָּה עֲדַיִין –
    בְּלֵב לִבּוֹ שֶׁל הַבְּרוֹש
    בָּעַר בְּאָדֹם-כָּתֹם חֶסֶד הַיֹּפִי שֶׁל אֱלֹהִים
    וְלֹא אֻכָּל.

    מֵעֹצֶם הַתַּעֲנוּג
    נִשְׁכְּחוּ כָּל הָעַוְלוֹת,
    כָּל הָעֶלְבּוֹנוֹת נִטְמְנוּ בַּחוֹל.     ("חסד היפי", שם, 13)

    גם השיר "חסד היופי" יוצר אלוזיה, והפעם לסנה הבוער ולמשה העומד מול אלוהיו. הדוברת יוצאת מתוך הטריוויאלי לעוצמת הטבע, יופיו ולמקורות. האישה באה לידי ביטוי בעוצמת כוחה לאהוב ולסלוח – "כל העלבונות נטמנו בחול". גם בשיר זה באים לידי ביטוי עוצמתה בערגת-חולשתה, ובכוחה לסלוח ולאהוב. קיימים כאן כל האפיונים לשירתה של ויתקון: הבית, הנוף, האישה ותשוקתה המוסווית והמקורות שאליהם היא פונה כחלק מהמליה שלה. כאשר כל אחד מהם מתפקד לחוד וכולם מתפקדים יחד במארג השירי

    הִיא שָׁכְבָה וְהָיְתָה אֲדֻמָּה מִן הַפְּרָחִים בָּאֲגַרְטָל, שֶׁלָּהֲטוּ וְלֹא אֻכְּלוּ.
    וּמִן הַדָּגִים הַבּוֹעֲרִים שֶׁשָּטוּ שְׁתִי וָעֵרֶב בַּצִּנְצֶנֶת הַכְּחֻוָּלה הַצּוֹנֶנֶת,
    כִּי צַר לָהֶם עַד מְאֹד,
    הִיא נִרְאֲתָה כִּישֵׁנָה אַךְ לִבָּה עֵר הָיָה, כִּי דּוֹדָהּ לּא נָקַש בַּחַלּוֹן, רַק
    הַשֶּׁמֶשׁ הָיְתָה
    שָׁם
    וְכַמָּה עֲנָפִים יָפִים עַד מְאֹד,
    וּפָנֶיהָ לֹא נִרְאוּ כִּי יָרְאָה לְהַבִּיט.
    גַּלְגַּלִּים כְּחֻלִּים-סְגֻוּלִים נָעוּ בֶּחָלָל שֶׁמִּתַּחְתֶּיהָ בְּשַׁלְוָה גְּדוֹלָה,
    אֲפִיּלּו צִפּוֹר קְטַנָּה לֹא בִּקְּרָה שָׁם, אֲבָל הִיא הִמְתִּינָה אֲדֻמָּה כְּשֶׁהָיְתָה,
    זְרוֹעָה תַּחַת רֹאשָׁה וּפָנִים אֵין לָהּ.       ("אישה ודגים", בקובץ "רפאות הצבעים", 19)

    בשיר "אישה ודגים" פונה ויתקון לאומנות הוויזואלית עם אותם המרכיבים השיריים. בשיר זה יוצרת האני השרה דיאלוג עם יצירתו של מאטיס "אישה ודגים", תוך יצירת דיאלוג עם עצמה בהתבוננות בבבואתה היא. הדגים נמצאים כלואים בתוך הצנצנת וצר להם מאד, מה שיוצר הקבלה לאישה המצפה, בשמלה אדומה לבואו של אהובה. הבדידות היא של האישה, משום שהדגים לא יחיו אם יצאו מתוך מקור החיים שלהם –המים. גם כאן אלוזיה לשיר השירים ולצפייה המבוטאת שם כאשר הכלה מצפה לדודה. גם בשיר זה מובעת הדואליות של האישה, בין כניעתה וחולשתה בערגתה, לבין עוצמתה בכוח הוויתור וסבלנות הצפייה.דואליות זו של חולשה ועוצמת הערגה באה לידי ביטוי גם בשימוש, אשר עושה האני השרה, בצבעים. הצבע האדום הוא צבע חם המרמז על סערת יצרים, בעוד שהכחול והסגול שייכים למערכת הצבעים הקרים. הצבע החם מקרב, בעוד שהצבע הקר מרחיק. בכך נוצרת התנועה הדינמית ביצירה הוויזואלית, מה שמתרחש גם כאן גם ביצירה המילולית. הצבעים הקרים נעים מתחתיה של האישה בעיגולים, ובכך נוצר מתח שבין עוצמת היצרים האדומה וחולשתה הכחולה-סגולה. מוקד השיר הוא בטור "ופניה לא נראו כי יראה להביט", זאת משום שטור זה יוצר קשר עם הטור האחרון בשיר: "זרועה תחת ראשה ופנים אין לה". מבנה שירי המזכיר את המבנה השירישל השיר "בובה". הסתרת הפנים יש משום הצניעות וההתכנסות פנימה, כן משום היראה מפני האלוקות אשר מזכירה את הסיטואציה אשר היה בה משה מול הסנה הבוער. זו שירה המבטאת את ערגתה של האישה לאישה -לדודה. את הקשר בין אדמה ואישה, ביתה ונופה הצופה מחלונה. שירה המבטאת את עוצמתה וחולשתה של האישה, בפנייה לתנ"ך ולאומנות כמקורות השראה.

    9.11.03
    דר' פלדמן זיוה
    "לילד את תהומות הנפש"
    דיון בשירתה של אסתר ויתקון

    ברוך שעשני אישה –
    שאני אדמה ואדם,
    וצלע רכה... (אסתר ראב)

    בתקופה האחרונה נוצרה הפרדה בין שירת נשים לשירת גברים. הפרדה זו אינה אפשרית מאחר שמדובר במעשההאומנות וביצירה, ויצירה היא יצירה באשר היא. יחד עם זאת לא ניתן להתעלם ממהותה של אישה כיוצרת, או מהותו של גבר כיוצר, אשר כל אחד מהם מבטא את קיומו הייחודי בעזרת היצר ומלאכת היצירה. הן נשים והן גברים מזוהים עם מקום בשירתם, נראה זאת בדברי טשרניחובסקי האומר "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". אולם קשר של אישה-יוצרת עם מקום שונה, משום שמזוהה היא, מבחינה ארכיטיפית,מעצם מהותה כאם - עם האדמה.ברלוביץ[1] מביאה את דברי שטיין לגבי הקשר שבין אם לאדמה בתרבויות שונות: "באומנות ובמנהגים של עמים שונים יש ערך רב למושג אימהות הארץ. כלומר, הארץ מתוארת כאם רחמנייה המכלכלת ומפרנסת את ילדיה. במושג זה משתקפת גם אהבת האדם והתמכרותו לארץ –יולדתו ...אהבה שיש בה מגעגועי הבן על האם". זו אנאלוגיה שבין אישה לאדמה המשליכה על יצירתה של אישה, הנותנת ביטוי לכך.

     יצירתה של ויתקון אינה שירה פמניסטית, זו שירת אישה המדגישה את נשיותה כשם שאומר מנדלי מוכר ספרים: "אישה, אף-על-פי שאשת חיל היא, סוף-סוף אינה אלא אישה". מכאן שדיון זה, ביצירתה של ויתקון, יפנה לביטוי המהות הנשית ביצירתה. שירת ויתקון נמצאת בנוף השומרוני שהוא "תבנית נוף מולדתה". שירתה מבטאת את עוצמתה של האישה וחולשתה, לכן אין זו שירה לוחמת אלא מגוננת, כשם שאומרת ויתקון: "דע שאין בי עוד כוח להחזיק בעמדת כוח...רק חבלי לידה אוחזים בי בתשובה, יונק רך וורוד, בשחר נעוריו, היזכה?...האבואה שעריך כי פנה היום."[2]. ביטוי דומה לכך נמצא בשיר "מלות השיר":

     מִלּוֹּת הַשִּׁיר הֵן נִסָּיוֹן נוֹאָל, חָכָם לְעִתִּים
    לְיַלֵּד אֶת תְּהוֹמוֹת הַנֶּפֶשׁ הָאוֹצֶרֶת בְּרַחְמָהּ
    אֶרוֹזְיָה מִדְבָּרִית, קוֹנְגְלוֹמֶרַט נְחָלִים, מְאֻבָּנִים פְּרֵה-הִיסְטוֹרִיִּים
    רָקָב אוֹרְגָנִי, עַקְרַבִּים, נְחָשִׁים, וַאֲשָׁלִים קְשֵׁי יוֹם הַיּוֹדְעִים
    אֶת שְׁעַת מוֹתָם,
    בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר רוּחוֹת הַנֶּגֶב לֹא מַשְׁאִירוֹת עֲקֵבוֹת, לֹא מַשְׁאִירוֹת,
    לָכֵן הַמִּלִּים הָעֲיֵפוֹת שֶׁשְּׁנָתָן נוֹדֶדֶת, עֲיֵפוֹת כָּל כָּך, לְעִתִּים
    שְׁקוּפוֹת, לְעִתִּים אֲטוּמוֹת, כְּבָר זָרְקָה שֵׂיבָה בִּשְׂעָרָן,
    חוּשָׁנִיּוּתָן מְפֻקְפֶּקֶת, שִׁנֵּיהֶן תּוֹתָבוֹת, מִתְעַקְּשׁוֹת מְאֹד
    מִתְעַקְּשׁוֹת מְאֹד לְיַלֵּד אֶת חִידַת קִיּוּמָן.("מלות השיר" שם, 14)

    כותרת השיר מעידה על תוכנו העוסק בשירה. שירתה של ויתקון פונה בעיקרה לאישה, בארוטיקה סמויה, ולאישה כנושאת ברחמה את ילדה. כך נוצרת תקבולת דינמית בין מהותו של השיר ומהותה הנשית והאימהית של הדוברת השירית. הילד החבוי ברחמה של אישה מקביל ל"תהומות הנפש" אשר משם דולָה האני השרה את "מִלות השיר". "תהומות נפש" אלה מקבילים גם לנוף ההופך לחלק אינטגרלי לשירה ולרחם, משום ההקבלה שנוצרת בין מה שנמצא במדבר על כל מורכבותו. המדבר הוא הווה ועבר, מציאות של הרס, שינויים ועבר של "מאובנים פרה-היסטוריים". ויתקון כותבת גם שירה פוליטית המביעה את כאבה לארץ הזאת. שירתה הפוליטית יוצרת גם היא קשר ביןאדמה לרחם ותשוקה יצרית מאופקת. אולם שיר זה אינו יכול להיכלל בקטגוריה של שיר פוליטי למרות האירוניה המסוות ברמיזה ל"רוחות הנגב" ו"רקב אורגני". ניתן לומר שניכרות כאן "טביעות האצבעות" של האני היוצרת, או האני השרה - המשתמעת. הולצמן[3] מוצא בשירתה : "...זיקה חושנית – רומנטית לנוף ולמרחב, שהומים בהם זיכרונות עבר קרובים ורחוקים, אישיים ולאומיים". ויתקון מחפשת אחר "חידת היקום", מה שהוא מהות האומנות, כאשר כל אומן מנסה בדרכו שלו להביע זאת. מלים בהקשרן יוצרות את אשר יוצר האומן בעזרת מכחול, קו וצבע. היצירה, על פי ויתקון,מקבילה לעובר הצומח ברחם וזו "חידת היקום" שלה. המלים הן כלי הביטוי כדי להבין חידה זו, אשר ברדיפה אחר המלה הנכונה יש והעייפות משתלטת . כך מקבלות המלים משמעות מטונימית למהות הקיומית של האני השרה. תהייה על סוד הקיום נמצא גם בשיר "מבעד" (שם, 6) שבו אומרת:
    [..] וְהַבְּרִיאָה אֵין לָהּ אֶלָּא
    הִיא עַצְמָהּ, כְּשֶׁיּוֹרֵד הַמָּטָר וּבָא בָּה,
    תּוֹהָה עַל סוֹד קִיּוּמָהּ,
    קָשּׁוּבָה, אוּלַי יָבוֹא הַמְבַשֵּׂר.

    שיר היוצר הקבלות דינמיות שבין טבע, ארוטיקה, ביתה של אישה ובריאה. בית במשמעותו הצרה הוא מקום מגורים, אולם הוא בעיקרו מקום מרכזי בחיי האדם. אישה הפונה ביצירתה לבית יוצרת מקום המחפש זהות. Bachelard[4]טוען: "...הבית הוא אחד הכוחות הגדולים ביותר אשר יוצר איחוד שבין המחשבות, הזיכרונות, והחלומות של המין האנושי". הבית הוא הגוף והנשמה והוא מלתו הראשונה של האדם. מקום הוא ביטוי למרחב פיזי והוא גם "מקום" ככינוי לאלוקות. Space פירושו מרחב ו Speciesפירושו המין האנושי, זהו משחק של הבחנה פנומנולוגית בין נשיות כ"מרחב" וכ"הולדה", לבין גבריות כזמן וכהתהוות[5]. לכן בדברים "הבתים כונסים חום אנוש, עושה חשבון נפש אולי חומד תפודים", בא לידי ביטוי הקשר שבין בית ואישה על כל מורכבותו. מורכבות שהיא בין חשבון נפש ביחסי אנוש, לבין יצר הבא לידי ביטוי ב"חמדת התפודים". מרחבה של האני השרה הוא ביתה וגם נוף קיומה, שהוא חלק אינטגרלי ממהות שירתה, לכן "מבעד לזכות הנקצצת הברושים שומרי סף בודדים...".

    כוחה של האישה בחולשתה, שבעזרתה מנהלת היא הלכות ביתה. משום ש"חולשה" זו אינה מונעת ממנה לנהל את ביתה, לגדל את ילדיה ולעשות כל הזמן חשבון נפש. דברים אלה באים לידי ביטוי בשיר "בובה". שיר הבנוי על מערכת ניגודים שבין חולשתה של הבובה לבין "לבה גביש יוקד". לבובת תיאטרון אין תודעה, אלא של מפעילה המניע אותה. גביש זו זכוכית בדולח יקרה וזכה ביותר (Crystal). קיומיות האני השרה היא בין פרכוסה הלא רצוני וחולשתה של הבובה, לבין לבה שהוא גביש יוקד.

    בֻּבַּת תַּאַטְרוֹן
    מְפַרְכֶּסֶת
    וְהַקָּהָל חוֹשֵׂף שִׁנַּיִם צְהֻבּוֹת.
    עֵינַיִם יְגֵעוֹת שֶׁהַשֶּׁמֶש שָׁקְעָה בָּהֶן
    לִפְנֵי יוֹבֵל שָׁנִים,
    נִזְרָקוֹת כְּכַדּוּרִים מְנֻפָּצִים
    עַל גֵּוָהּ.

    מֻטֶּלֶת שְׁמוּטַת אֵיבָרִים
    מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד. הֵן רָצְתָה לְטִיפוֹת בָּרִיסִים,
    נְשִׁיקַת אִישׁוֹן בְּאִישׁוֹן,
    שֶׁגּוֹפָהּ גָּבִיש יוֹקֵד
    וּבוֹ הָעוֹלָם רִקּוּעַ שׁוֹקֵט.
    הֵם לֹא יָדְעוּ שֶׁאֵינָה אַךְ בֻּבָּה,
    עַל כֵּן אֶצְבָּעוֹת שָׁלְחוּ לְחָמְסָהּ.

    בֻּבַּת תֵּאַטְרוֹן מְפַרְכֶּסֶת
    וְלִבָּה גָּבִיש יוֹקֵד.        (בֹובה, שם, 24)

    מול בובה זו קהל ה"חושף שניים צהובות" מאיימות, כנאמר "והיו צהובים זה לזה", מה שמעיד על ניכור וחוסר תקשורת. כן עיניים יגעות ללא כל אור, ללא כל תקווה. קהל עוין זה יכול להיות החוץ המאיים על אישה, הרואה בה בובהללא תודעה אשר ניתן לעשות בה ללא רצונה. או פנייה אל בני ביתה שיש אשר מהם מבקשת היא רק מלה טובה ולטיפה שיש בה אמפטיה. הטור "שגופה גביש יוקד" יוצר מוקד קינטי בשיר, בין חולשתה של הבובה לבין עוצמתה. שכן גופה הוא גביש יוקד וכן לבה, העומדים בניגוד ל"מוטלת שמוטת איברים". בשיר זה באה לידי ביטוי ראייה מפוכחת של המציאות בעזרת הבובה כאנאלוגיה וכמטפורה לקיום הנשי בעולם הגברי. גם רביקוביץיוצרת אנאלוגיה למציאות הנשית בעזרת הבובה באומרה: "בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת...ואחר כך שבתי להיות בובה מתוקנת..."[6]. זו שירה נשית המבטאת את קיומיות האישה על כל מורכבותה. האני השרה מבטאת לא רק את חולשתה מול החברה, אלא גם מול הטבע כאשר עורכת תחרות על תאנה בשלה עם עטלף. באמירה פשוטה זו נוצרת היפוגרמה, בעזרת תהליך הקריאה, היוצרת פנייה אל האישה הקמאית הנאבקת בטבע למען המשך הקיום. כשם שאומרת אסטס[7]שבכל אישה אם פנימית ואם חיצונית "האם הפנימית הזו אינה עשויה רק מהתנסויות עם האם האישית, אלא גם מדמויות אימהיות אחרות בחיינו...". כך היא שירתה של ויתקון, העוסקת ב"אם הפנימית" שהם זיכרונותיה ומהות קיומה, כן באם האחרת המייצגת אימהות ונשיות.

    בַּקַּיִץ הַהוּא צָחַקְתִּי,
    כְּשֶׁעָרַכְתִּי תַּחֲרוּת עִם עֲטַלֵּף פֵּרוֹת בִּלְתִּי יָדוּעַ,
    עַל חֲסָדֶיהָ שֶׁל תְּאֵנָה בֶּחָצֵר,
    מִי מֵאִתָּנוּ יִזְכֶּה רִאשׁוֹן בְּפֵרוֹתֶיהָ, בַּעֲסִיס – מִסְתּוֹרִין,
    חָמַקְתִּי אֵלֶיהָ לְאַחַר חֲצוֹת,
    בָּלַשְׁתִּי הֵיטֵב בֵּין הֶעָלִים הַמְחַפִּים,
    מִשַּׁשְׁתִּי בְּחֶמְדָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד,
    אַךְ הוּא גִּלָּה כִּשְׁרוֹן טִבְעִי לָעוּט בְּדִיּוּק לְפָנַי עַל
    הַפְּרִי הָרַךְ הַמָּלֵא בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת,
    לְהַטְבִּיעַ בִּבְשָׂרוֹ אֶת חוֹתַם פִּיו הַמֻּשְׁלָם,
    מַשְׁאִיר אוֹתִי לְרַחֲמִים עַצְמִיִּים עַל אָזְלַת יָדִי
    הָאֱנוֹשִׁית.             ("בקיץ ההוא צחקתי", שם, 43)

    כשם שניתן היה לראות עד כה בשירתה של ויתקון, גם בשיר זה קיימת הארוטיות המוסווית. על יסוד עלה התאנה שבו התכסו אדם וחווה, קיים הביטוי לִכְסוּת או להסוות. מה שמפנה אותנו לכיסוי וגילוי באומנות.כןתַּאֲנָה, למשיכה המינית בין בעלי חיים: "פרא למוד מדבר...תאנתה מי ישיבנה" (ירמיה,ב, כד). התיאור הארוטי של האני השרה מחזק טיעון זה, הן לגבי המסכה ככיסוי והן לגבי התאנה ומשמעותה. הדוברת עורכת תחרות על "חסדיה" של התאנה. חסד הוא מעשה של נדיבות וצדקה, "ועשית-נא עמדי חסד...(בראשית,מ, יד), כן "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך"(ירמיה, ב,ב). כלומר חסד יכול להיות מעשה נדיבות וכן ביטוי לקשר ארוטי. חיזוק לכך ניתן לראות בטור: "מששתי בחמדה כל אחד ואחד...". כאן נערכת תחרות על חסדיה של התאנה, כאשר העטלף הוא שמנצח, מי שמייצג את הטבע ועוצמתו לעומת אוזלת היד האנושית. קשר זה, אשר עושה ויתקון בין האישה לטבע, בא לידי ביטוי גם בשיר "נוף מדברי". האבנים העגולות הן בהקבלה לאישה אשר עורגת לאהובה. הקבלה מטפורית זו, שבין האבן לאישה ולהר, יוצרת הקבלה לאישה על כל מורכבותה. האבן אינהרכה, היא קשה, כך האישה שיש בה מן הרוך והעגלגלות ומן הקשיות והעוצמה של האבן.

    הָאֲבָנִים הָעֲגֻוּלוֹת עוֹרְגוֹת אַלְפֵי שָּנִים אֶל הָהָר,
    שֶׁפַּעַם נִתְּקוּ מִמֶּנּוּ,
    כְּבָר אַלְפֵי שָּנִים אוֹר הַזְּרִיחָה מְלַטְּפָן,
    הָרוּחַ וְהַמַּיִם מַחֲלִיקִים אֶת גּוּפָן,
    כְּדֵי לְהוֹצִיא מִתּוֹכָן אֶת צַעַר הַפְּרֵדָה,

    הָאֲבָנִים עֲדַיִן נִתְמָכוֹת אֶל הָהָר
    מִנֶּגֶד הֵן מַבִּיטוֹת בּוֹ,
    מִדֵּי עֶרֶב הֵן קוֹרְאוֹת אֵלָיו,
    הוּא שּוֹמֵעַ אוֹתָן, הוּא עוֹנֶה לָהֶן,
    תְּשׁוּבָתוֹ מִתְפַּזֶּרֶת בְּמֶרְחֲבֵי הַמִּדְבָּר,
    וְהֵן נוֹתָרוֹת עֲגֻלּוֹת בְּעֶרְגָּתָן...         ("נוף מדברי", שם, 20)

    דומה הדבר לאותה תאנה הנחטפת על ידי העטלף. האבנים מייצגות את כלל הנשים, ולא רק את האישה האחת הנשמעת מדברי הדוברת. מה שמחזיר אותנו לדברי אסטס לגבי האישה ומה שניתן להסיק מהטור: "כבר אלפי שנים אור הזריחה מלטפן". יחד עם טור זה מפנה את הקורא לאהבה אחרת, לאהבת האדם את אלוהיו וכמיהה להגיע אל ארץ "מנגד". זאת כשם שכתבה רחל[8], על מי שעומד מנגד ואינו יכול להגיע לארץ תקוותיו, באומרה: "איש ונבו לו על ארץ רבה". מכאן שהטור המרכזי של השיר הוא "מנגד הן מביטות בו", כקריאה למה שידוע שלא יתגשם. זו אהבה שאינה יכולה להתממש, משום שאין כל אפשרות ליצור קשר בין "ההר" ו"האבן", הן מבחינה פיסית והן מבחינה רוחנית, משום ש"תשובתו מתפזרת במרחבי המדבר והן נותרות עגולות בערגתן". ניתן לראות בכך גם היבט של האומנות המודרנית אשר בעיקרה היא פונה לחוסר הקשר וההחמצה, או "עידן החשד" על פי סארוט.

    הָרְחוֹב שָׁקֵט, בַּבַּיִת דְּמָמָה.
    פִּתְאֹם בְּתוֹךְ אֲפֵלַת הַבְּרוֹש הַמִּתַּמֵּר מוּל חַלּוֹנִי
    בָּעַר הַיֹּפִי.

    עַל קַו הַגִּבְעָה הַמְסֹמֵּן שָּמַיִם בְּחִוְרוֹן עֶרֶב
    מִבַּעַד לַגֶּפֶן הָעֲרֻמָּה עֲדַיִין –
    בְּלֵב לִבּוֹ שֶׁל הַבְּרוֹש
    בָּעַר בְּאָדֹם-כָּתֹם חֶסֶד הַיֹּפִי שֶׁל אֱלֹהִים
    וְלֹא אֻכָּל.

    מֵעֹצֶם הַתַּעֲנוּג
    נִשְׁכְּחוּ כָּל הָעַוְלוֹת,
    כָּל הָעֶלְבּוֹנוֹת נִטְמְנוּ בַּחוֹל.     ("חסד היפי", שם, 13)

    גם השיר "חסד היופי" יוצר אלוזיה, והפעם לסנה הבוער ולמשה העומד מול אלוהיו. הדוברת יוצאת מתוך הטריוויאלי לעוצמת הטבע, יופיו ולמקורות. האישה באה לידי ביטוי בעוצמת כוחה לאהוב ולסלוח – "כל העלבונות נטמנו בחול". גם בשיר זה באים לידי ביטוי עוצמתה בערגת-חולשתה, ובכוחה לסלוח ולאהוב. קיימים כאן כל האפיונים לשירתה של ויתקון: הבית, הנוף, האישה ותשוקתה המוסווית והמקורות שאליהם היא פונה כחלק מהמליה שלה. כאשר כל אחד מהם מתפקד לחוד וכולם מתפקדים יחד במארג השירי

    הִיא שָׁכְבָה וְהָיְתָה אֲדֻמָּה מִן הַפְּרָחִים בָּאֲגַרְטָל, שֶׁלָּהֲטוּ וְלֹא אֻכְּלוּ.
    וּמִן הַדָּגִים הַבּוֹעֲרִים שֶׁשָּטוּ שְׁתִי וָעֵרֶב בַּצִּנְצֶנֶת הַכְּחֻוָּלה הַצּוֹנֶנֶת,
    כִּי צַר לָהֶם עַד מְאֹד,
    הִיא נִרְאֲתָה כִּישֵׁנָה אַךְ לִבָּה עֵר הָיָה, כִּי דּוֹדָהּ לּא נָקַש בַּחַלּוֹן, רַק
    הַשֶּׁמֶשׁ הָיְתָה
    שָׁם
    וְכַמָּה עֲנָפִים יָפִים עַד מְאֹד,
    וּפָנֶיהָ לֹא נִרְאוּ כִּי יָרְאָה לְהַבִּיט.
    גַּלְגַּלִּים כְּחֻלִּים-סְגֻוּלִים נָעוּ בֶּחָלָל שֶׁמִּתַּחְתֶּיהָ בְּשַׁלְוָה גְּדוֹלָה,
    אֲפִיּלּו צִפּוֹר קְטַנָּה לֹא בִּקְּרָה שָׁם, אֲבָל הִיא הִמְתִּינָה אֲדֻמָּה כְּשֶׁהָיְתָה,
    זְרוֹעָה תַּחַת רֹאשָׁה וּפָנִים אֵין לָהּ.       ("אישה ודגים", בקובץ "רפאות הצבעים", 19)

    בשיר "אישה ודגים" פונה ויתקון לאומנות הוויזואלית עם אותם המרכיבים השיריים. בשיר זה יוצרת האני השרה דיאלוג עם יצירתו של מאטיס "אישה ודגים", תוך יצירת דיאלוג עם עצמה בהתבוננות בבבואתה היא. הדגים נמצאים כלואים בתוך הצנצנת וצר להם מאד, מה שיוצר הקבלה לאישה המצפה, בשמלה אדומה לבואו של אהובה. הבדידות היא של האישה, משום שהדגים לא יחיו אם יצאו מתוך מקור החיים שלהם –המים. גם כאן אלוזיה לשיר השירים ולצפייה המבוטאת שם כאשר הכלה מצפה לדודה. גם בשיר זה מובעת הדואליות של האישה, בין כניעתה וחולשתה בערגתה, לבין עוצמתה בכוח הוויתור וסבלנות הצפייה.דואליות זו של חולשה ועוצמת הערגה באה לידי ביטוי גם בשימוש, אשר עושה האני השרה, בצבעים. הצבע האדום הוא צבע חם המרמז על סערת יצרים, בעוד שהכחול והסגול שייכים למערכת הצבעים הקרים. הצבע החם מקרב, בעוד שהצבע הקר מרחיק. בכך נוצרת התנועה הדינמית ביצירה הוויזואלית, מה שמתרחש גם כאן גם ביצירה המילולית. הצבעים הקרים נעים מתחתיה של האישה בעיגולים, ובכך נוצר מתח שבין עוצמת היצרים האדומה וחולשתה הכחולה-סגולה. מוקד השיר הוא בטור "ופניה לא נראו כי יראה להביט", זאת משום שטור זה יוצר קשר עם הטור האחרון בשיר: "זרועה תחת ראשה ופנים אין לה". מבנה שירי המזכיר את המבנה השירישל השיר "בובה". הסתרת הפנים יש משום הצניעות וההתכנסות פנימה, כן משום היראה מפני האלוקות אשר מזכירה את הסיטואציה אשר היה בה משה מול הסנה הבוער. זו שירה המבטאת את ערגתה של האישה לאישה -לדודה. את הקשר בין אדמה ואישה, ביתה ונופה הצופה מחלונה. שירה המבטאת את עוצמתה וחולשתה של האישה, בפנייה לתנ"ך ולאומנות כמקורות השראה.


    --
    הוליווד זה מקום בו ישלמו לך אלף דולר תמורת נשיקה ו-50 סנט תמורת הנשמה שלך.
    - מרלין מונרו
    30/11/09 08:18
    1
    דרג את התוכן:
    2009-12-18 21:28:44
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

     

    כל הנשים יפות
    שלומי סרנגה
    מילים: יוסי גיספן
    לחן: יוסי גיספן
    כל הנשים יפות בלילה,
    אבל הרבה יותר ביום
    את הסיבה לקום בבוקר,
    אפשר לראות בכל מקום
    כאן בגלריה של הטבע,
    הן כמו ציור של אלוהים
    אישה זה כוח מנצח,
    במשחק של החיים

    כל הנשים יפות
    כל הנשים יפות
    כל הנשים יפות
    אך אין יפה כמוך

    כל הנשים יפות בלילה,
    כל כך יפות שזה מפחיד
    מנהלות את ההיסטוריה,
    ומעצבות את העתיד
    בתל אביב אלפיים ועשר,
    וגם ברומה הקדומה
    בכל אישה יש איזה קסם,
    שילוב של יופי וחוכמה

    כל הנשים יפות

    --
    הוליווד זה מקום בו ישלמו לך אלף דולר תמורת נשיקה ו-50 סנט תמורת הנשמה שלך.
    - מרלין מונרו
    30/11/09 14:15
    0
    דרג את התוכן:
    2009-12-20 18:32:02
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
     * יפיופה
    אייל גולן
    מילים: יוסי גיסמן
    לחן: עדי לאון
    יפיופה בואי אלי
    תני לי נשיקה על השפתיים
    יפיופה בואי נעוף הלילה לשמיים

    ראיתי בעינייך סימנים של מבוכה
    שמעתי את השקט שלפני הסערה
    ואת נוגעת לא נוגעת
    משאירה אותי לבד
    וזה למרות שאת יודעת
    האם רק פעם אחת

    יפיופה בואי אלי
    תני לי נשיקה על השפתיים
    יפיופה בואי נעוף הלילה לשמיים x2

    אולי את מתביישת אולי פוחדת מאהבה
    הקשיבי לליבך אל תסרבי לו נערה
    תני לרגשות לפרוח
    לאהבה הושיטי יד
    חבקי אותי בכל הכוח
    האם רק פעם אחת

    יפיופה בואי אלי
    תני לי נשיקה על השפתיים
    יפיופה בואי נעוף הלילה לשמיים x2
    נשיקה

    --
    הוליווד זה מקום בו ישלמו לך אלף דולר תמורת נשיקה ו-50 סנט תמורת הנשמה שלך.
    - מרלין מונרו
    6/12/09 20:38
    0
    דרג את התוכן:
    2009-12-07 08:42:46
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    *


    --
    הוליווד זה מקום בו ישלמו לך אלף דולר תמורת נשיקה ו-50 סנט תמורת הנשמה שלך.
    - מרלין מונרו
    8/12/09 14:50
    1
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2009-12-08 14:50:07
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    צטט: איימי האחת 2009-12-07 20:30:43

     

     

    Elle était si jolie

     

     

    Elle était si jolie
    Que je n'osais l'aimer
    Elle était si jolie
    Je ne peux l'oublier
    Elle était trop jolie
    Quand le vent l'emmenait
    Elle fuyait ravie
    Et le vent me disait...

    היא היתה כל כך יפה

    שלא העזתי לאהוב אותה

    היא היתה כל כך יפה

    אני לא יכול לשכוח אותה

    היא היתה יותר מדי יפה

    שהרוח לקחה אותה

    היא ברחה, מאושרת

    והרוח אמרה לי

    Elle est bien trop jolie
    Et toi je te connais
    L'aimer toute une vie
    Tu ne pourras jamais
    Oui mais elle est partie
    C'est bête mais c'est vrai
    Elle était si jolie
    Je ne l'oublierai jamais

    היא ממש יותר מדי יפה

    ואתה, אני מכיר אותך

    לאהוב אותה כל החיים

    לעולם לא תוכל

    כן, אבל היא עזבה

    זה טיפשי אבל זה נכון

    היא היתה כל כך יפה

    לעולם לא אשכח אותה

    Aujourd'hui c'est l'automne
    Et je pleure souvent
    Aujourd'hui c'est l'automne
    Qu'il est loin le printemps
    Dans le parc où frissonnent
    Les feuilles au vent mauvais
    Sa robe tourbillonne
    Puis elle disparaît...

    היום זה הסתיו

    ואני בוכה לעיתים קרובות

    היום זה הסתיו

    שרחוק מהאביב

    בפרק שרועדים

    העלים של הרוח הנוראה

    השמלה שלה מסתובבת

    ואז היא נעלמה

    Elle était si jolie
    Que je n'osais l'aimer
    Elle était si jolie
    Je ne peux l'oublier
    Elle était trop jolie
    Quand le vent l'emmenait
    Elle était si jolie
    Je n'oublierai jamais

    היא היתה כל כך יפה

    שלא העזתי לאהוב אותה

    היא היתה כל כך יפה

    אני לא יכול לשכוח אותה

    היא היתה יותר מדי יפה

    שהרוח לקחה אורה

    היא היתה כל כך יפה

    לעולם לא אשכח אותה..

     

     

    זה מאוד רומנטי ויפה

    8/12/09 23:18
    1
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2009-12-08 23:18:22
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    צטט: איימי האחת 2009-12-07 20:39:10

     je suis malade

     

     

     אני כבר לא חולם, אני כבר לא מעשן

    אפילו כבר אין לי יותר הסטוריה

    אני מלוכלך בלעדייך, אני מכוער בלעדייך

    אני כמו יתום נטוש

    אין לי יותר חשק לחיות את חיי

    חיי מסתיימים כשאת עוזבת

    אין לי יותר חיים ואפילו מיטתי

    משנה את צורתה לתחנת רכבת

    כשאת הולכת מכאן

    אני חולה, לגמרי חולה

    כמו שאימי הייתה יוצאת בערב

    ומשאירה אותי לבד עם יאושי

    אני חולה, חולה באופן מושלם

    את מגיעה, אף פעם לא יודעים מתי

    את עוזבת, אף פעם לא יודעים לאן

    ובקרוב, זה יהיה שנתיים

    שלא איכפת לך

    כמו צלע הר, כמו חטא

    אני מקובע עלייך

    אני עייף, אני מותש

    מלהעמיד פני שמח כשהם כאן

    אני שותה כל לילה אבל הוויסקי

    נשאר בשבילי באותו הטעם

    וכל הספינות, נושאות את דגלך

    אני כבר לא יודע לאן ללכת

    את בכל מקום

    אני חולה, לגמרי חולה

    אני שופך את דמי לתוך גופך

    אני כציפור מתה כשאת ישנה

    אני חולה, חולה באופן מושלם

    מנעת ממני את כל מזמוריי

    רוקנת אותי מכל מילותיי

    ובכל זאת היה לי כשרון

    לפניי שחוויתי אותך

    האהבה הזאת הורגת אותי, ואם זה ימשך

    אני אתפוצץ עם עצמי

    ליד הרדיו כמו ילד אדיוט

    מקשיב לקולי שישיר

    אני חולה, לגמרי חולה

    כמו כשאמי היתה יוצאת בערב

    ומשאירה אותי לבד עם ייאושי

    אני חולה. ככה זה, אני חולה.

    מנעת ממני את כל מזמוריי

    רוקנת אותי מכל מילותיי

    ויש לי את ליבי, הכל כך חולה

    מוקף במחסומים. שומע אותך

    אני חולה.

     

     

     

     

    *******************************************************

     

     

    ולי גם

     

    ויש לי את ליבי הכל כך כך כך................נשיקה

     

     

     

     

    אני לא יכול לסבול אהבה תלותית שלדעתי איננה אהבה בכלל

     

     


    --
    שלומי
    הומור בע\"מ
    10/12/09 14:20
    0
    דרג את התוכן:
    2009-12-13 11:28:30
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    *

    --
    הוליווד זה מקום בו ישלמו לך אלף דולר תמורת נשיקה ו-50 סנט תמורת הנשמה שלך.
    - מרלין מונרו
    13/12/09 22:52
    0
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2009-12-13 22:52:30
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין


    בגלל מחשבה של כמה דבילים למחוק פוסט יפה כל כך?

    חבל כי אהבתי

    14/12/09 08:17
    0
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2009-12-14 08:17:41
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    צטט: online. 2009-12-13 22:52:30


    בגלל מחשבה של כמה דבילים למחוק פוסט יפה כל כך?

    חבל כי אהבתי

     

    שיכתבו בעצמם.

     

    איימי


    --
    הוליווד זה מקום בו ישלמו לך אלף דולר תמורת נשיקה ו-50 סנט תמורת הנשמה שלך.
    - מרלין מונרו
    14/12/09 22:46
    0
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2009-12-14 22:46:30
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין


    איימי, בואי הנה!!

    ומה הפעם פספסתי??????

     

    דורשת עדכון במיידי.

     

    15/12/09 12:41
    0
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2009-12-15 12:41:09
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    צטט: שרי 2009-12-14 22:46:30


    איימי, בואי הנה!!

    ומה הפעם פספסתי??????

     

    דורשת עדכון במיידי.

     

     

    כל דבר
    מטרופולין
    הכל בסדר, אתה מקשיב
    צא החוצה אתה תרגיש.
    כל דבר קטן מפריע
    כל דבר קטן
    כל דבר קטן משפיע
    כל דבר קטן

     

     

    קריצה


    --
    הוליווד זה מקום בו ישלמו לך אלף דולר תמורת נשיקה ו-50 סנט תמורת הנשמה שלך.
    - מרלין מונרו
    15/12/09 13:06
    0
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2009-12-15 13:06:19
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    צטט: איימי האחת 2009-12-15 12:41:09

    צטט: שרי 2009-12-14 22:46:30


    איימי, בואי הנה!!

    ומה הפעם פספסתי??????

     

    דורשת עדכון במיידי.

     

     

    כל דבר
    מטרופולין
    הכל בסדר, אתה מקשיב
    צא החוצה אתה תרגיש.
    כל דבר קטן מפריע
    כל דבר קטן
    כל דבר קטן משפיע
    כל דבר קטן

     

     

    קריצה

     

    יופי!!

    עכשיו הכל ברור לי.

    את רואה, אני מבינה מהר כשמסבירים לי לאט...

     

    <רב הנסתר על הגלוי, וגם זה בסדר, העיקר שאת מחייכת...>נשיקה

     



    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    מה אתם חושבים? מעתה קל יותר להוסיף תגובה. עוד...
     

    הוספת תגובה על "כמה שאת יפה, לא רואים שאת מרוקאית -הנרייט דהאן כלב ראש התכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע."

    נא להתחבר כדי להגיב.

    התחברות או הרשמה