חג הסוכות, הבא עלינו לטובה, הזכיר לי את סיפורו הנפלא של שלום עליכם 'האתרוג'. שלום עליכם (האחד והיחיד) מיטיב לתאר את חיבוטי הנפש שעובר ילד שחשקה נפשו דווקא לנשוך בפיטמו של האתרוג. אקט שיפסול אותו לנצח מלשמש כאחד מארבעת המינים. ולא סתם אתרוג. אלא אחד מהודר, גאוות אביו העני, הרוכש במיטב כספו אתרוג על מנת להתהדר בו בפני באי הסוכה. כמובן שהילד אינו עומד בפיתוי (בעיקר בגלל חששם המופגן של הוריו ואזהרותיהם שלא יעז להתקרב אליו) ונושך בפיטם הממלא את את פיו ואת החג המשפחתי בטעם איום ונורא..

אין זה סיפורו היחיד של שלום עליכם בנושא חגים וילדים. לטופלה טוטוריטו, הבלתי נשכח, נשרף הדגל הנפלא אותו רכש בעמל רב לקראת שמחת תורה, ילד אחר מגלה (רחמנא ליצלן) גרגר חיטה בקורקבן העוף המוגש בליל הסדר, ובולע אותו באקט של גבורה (למרות הידיעה שבכך הוא יורש גיהנום) על מנת לא להרוס את החג כולו, ובחג החנוכה מקבלים הילדים העניים שמחכים כל השנה לדמי חנוכה מטבעות משונים, שאינם עוברים לסוחר, מהדוד העשיר. כל אלה סיפורים נפלאים מהימים שבהם לחגים היתה משמעות מיוחדת במינה, והם עצמם היו תבלין נהדר עבורי לחגי ישראל.

ואצלכם? האם אתם זוכרים כאלה מילדותכם וימי נעוריכם?  

"טופל, הישן אתה?"

"כן, ומה לך?"

"כמה דמי חנוכה יתן לנו, לדעתך, הדוד אהרון?"

לאוסי, יישר כוחך על הדיון.

לעולם לא אשכח את הצדיק הכפרי. אותו ילד, חסר דעת, ובינה, מנודה מעם, אשר באינטואיציה, בשעת התפילה, סייע להעברת הבקשות לשמיים, על ידי שריקתו הנוקבת, בשעה שאלה התמהמהו בהמתנה לשופר שיבקיע שערי שמיים.

נדמה לי שמאז התפתחה חיבתי לאנדרדוג, לאיש הדחוי, החלש, הנותר מאחור, אשר נושא עימו תכונות יקרות שבשעת מצוקה מתגלות פתאום וחושפות את החיובי המסתתר בנפש ולא בא לידי ביטוי.

בסריקה ברשת התברר לי שזהו סיפור של שלום אש, ויש לו גירסת חליל, המחליפה את השריקה. אפשר שהגירסה מעודנת יותר, אך השריקה חביבה עלי יותר.

לימים ניסיתי למצוא את מקראות ישראל, המהדורה משנות החמישים, שילדי ישראל בחינוך הממלכתי גדלו עלי, ואשר הסיפור, לדעתי, מופיע בו, כמו גם סיפורים קסומים נוספים מן הראשונים שאיתם צומחים והם נחרתים בלב. אף לאיתמר הגעתי, אך ללא הועיל. הספרים ששרדו הם משנות הששים.

אשמח אם מי מן המשוטטים כאן מחזיק בספר וירצה למסור לי אותו למשמרת תמורת טבין ותקילין מצרורי הנקוב. ינקוב נא מחיר, ואפדה אותו ואשיב לו את גאולתו ממחשכי העבר אל אורה גדולה.

לאסנת היקרה שלום.

תמיד ידעת להיות היד הפורטת על מיתרי הלב. (ר. בית הספר לספרנות אורנים 1988-1989)

אני עובדת כבר שנים רבות בספרייה של דוברי ערבית וכמעט שכחתי את השפה העברית למרות שהעבודה מאוד מיוחדת נפלאה ומתגמלת, ולמרות שמתאפשר לי גם לעזור בשיעורי הבית במתמטיקה בשפה הערבית שזה הכי כיף בעולם, הדיון שלך במין אפקט פרפרי שכזה הציף אותי בזכרונות ורגשות. אמי שתחייה הייתה מספרת לנו כל חג מתוך הספר: "חגי" של לוין קיפניס ומכיוון שהזכרונות שלי בעיקר קשורים באוכל אני נזכרת ב"גולם מפרג"- אותו יצור שנותר מאוזן המן ועלה על יוצרתו. נדמה לי שהיה שם גם המחזה בחרוזים (של אלתרמן אוליי? - אשמח על התיקון) על כלי המטבח המציגים את מלחמת היוונים במכבים. ועוד המון סיפורים מלבבים בשיר  (גם לביבות למכביר). הזכרתי את החגים העוסקים באוכל אבל הסיפור "הצדיק הכפרי" שמתאים יותר לתקופתנו הכרונולוגית בחגי השנה תמיד הקסים אותי והזכיר לי את החלילית הנידחת שלנו שפעם הייתה הרבה יותר פעילה בתרפיה עצמית במוסיקה. (כיום אני מעדיפה את הפסנתר). אהבתי מאוד גם את הסיפור "ואם לא למעלה מזה" על הצדיק הטורח לטפל ולעבוד למען גברת דלפונית חולה ונדכאה ולחמם את ביתה בעצים שחטב בערב יום הכיפורים. (או שמא בערב חג אחר - אשמח על התיקון. הזיכרון לא כמו שהיה פעם....) (גם הצדיקים לא כמו שהיו פעם.....). בכלל אהבתי סיפורי צדיקים, אותם בני אדם תמהוניים הפועלים לטובת האנושות פשוט כי זה משמח אותם. כל פרץ המגילה הזו שכתבתי לא אופייני לי ונובע מכך שנגעת ללבי ועוררת זכרונות נושנים. וכאן עליי להסתייג - אני לא זקנה כמו שאני נראית ואת בטח לא זקנה...

חג שמח בתודה ובברכה,

ובכלל בהצלחה

צליל.

 הנה כבר כמעט נואשתי, טובעת בכוכבים ודלה בסיפורים והנה הופעתם אתם..

צליל יקירתי,

תמיד ידעתי שאת אוצר בלום של ידע.. (:

הסיפורים שהזכרת מקסימים וזכורים גם לי. וכן, זה היה בהחלט אלתרמן: "מה אתם, כלים כבודים? או סחבות וסמרטוטים?" אומר הקומקום (נדמה לי..) ושאר הכלים עונים לעומתו: "שתוק טיפש, אמרת שטות, בעצמך אתה סמרטוט, ראה, לא פחדנים אנחנו ולשמוח לא שכחנו..". והמטאטא היה מתיתיהו הזקן. באחריות.

הצדיק אכן חטב עצים בערב יום כיפור. לדעתי זה היה רבי יצחק מברדיצ'ב. ובאשר לזיקנה, ודאי שאיננו זקנות. רק שבבתי הספר החילוניים שלנו לימדו הרבה יותר מאשר מלמדים עתה. אשרינו.

אני שמחה שהרעדתי מיתר שהוציא מנגינה נאה כל כך כאן (: חג מאושר גם לך.

טימפי, כל הכבוד על הציטטות הנאות.

ובאשר לך הדג הכי נחמד בעולם על זהב נקודותיו, אני מבטיחה לחפש עבורך את ספר המקראות ההוא. זו תהא משימה קדושה.

דינה, אל תתייאשי. אף פעם לא מאוחר להתחיל ולקרוא סיפורי חג. להיפך, כל ההנאה עוד לפניך.

ליזי, לא נותר לי אלא לחתום על דברייך בשתי ידיים, ולהודות לך על התרומה הנהדרת לדיון (:

מצטערת שאני כופרת, אבל סיפורי חג בשבילי זה בדרך כלל סיפורי חג מולד...לא ממש זוכרת סיפורי חג עבריים.

אני מאוד אוהבת למשל מעשיות חסידים,  והאהובות עלי אינן קשורות לחגים דווקא (תנסו את "אם לא למעלה מזה", י"ל פרץ, לא ממש מעשיית חג, אולי קצת בערך).

מה שאהוב עלי בחג המולד הוא התמימות והילדותיות שובת הלב של ה"גויים", תפיסה שאנחנו לצערנו איבדנו מזמן. כל בני האדם הם טובים וצריך רק לפתוח את הלב, נסים קורים וסנטה קלאוס הוא אמיתי (אליהו הנביא...?), ואפילו מבוגרים מאמינים בו בחג המולד ובדרך כלל באים על שכרם.

התפקרתי לפני שנים הרבה ואני לא עושה חגים, משום דת. גם בפסח אני ספונה בביתי עיקשת (בשנה שעברה התחלתי מסורת עם כמה חברים עיקשים כמוני, ליל אי-סדר קראתי לזה, ואני לא אגלה את תוכנו מחשש לחרמות ונידויים). 

רונתי, אין צורך להרגיש כופרת (גם הבן שלי וחבורתו חוגגים בחג השני ליל אי סדר כהלכתו - ההגדה המושקעת והמצחיקה שהם כותבים בכל שנה מחדש ראויה לכל שבח...) אני מכירה אי אלו סיפורי חג מולד ראויים בהחלט. ראש וראשון להם, לדעתי, 'הכיתה המעופפת' של אריך קסטנר. אמא שלו שלחה אותו להתבונן בפסגת הצוג כדי לקבל השראה ואני מוכרחה לומר שהיא עשתה עבודה טובה..

חג שמח שיהיה תמיד.

אוסי, בחג הפסח שיבוא עלינו לטובה, שתפי אותנו בחלקים ממנה, זה מסקרן...

חנוכה שמח!

אתמול הייתי בכיתתו של בני הצעיר (ה') והקראתי להם את "זה קרה בחנוכה" של אלתרמן כמיטב יכולתי כקריין. אני שמח לספר שלמרות שהכירו את הסיפור מהשנה שעברה, עמדה לי הכשרתי והילדים הקשיבו ונהנו. בהמשך, הקראתי גם סיפור לחג שכתבתי בעצמי, שאכניס היום לבלוג שלי.

כתבתי כמה סיפורים לחגים ואני מתכנן להכניס אותם בזמן המתאים. אתם מוזמנים לקרוא.