בקתות עלים ובתי שלג

השירים האלה

לא שוים הרבה, סתם

ערמות מילים שהצטברו

במקרה.

אני חושב

שבכל זאת

טוב לעסוק בזה, כי ככה

יש לי

לזמן מה

משהו כמו בית.

אני אוהב לזכור את בקתות העלים

שבנינו

כשהיינו קטנים:

משהו להזדחל לתוכו פנימה ולשבת,

לשמוע את הגשם

ולהרגיש לבד בישימון.

לחוש טיפה בקצה האף,

טפות בשערות  -

או בתי שלג בחג המולד,

כאלה שאפשר לחמוק לתוכם

ולסתום את הפתח בשק,

להדליק נר

ולהשאר שם

בערבים של קור.

אולב האוגה, הנהר שמעבר לפיורד, נורבגיה

תרגום: סבינה מסג' וחנה מאי-סוונדל

הוצאת קשב לשירה

אולב האוגה, גנן שנולד חי ומת בחווה מבודדת,

הצופה אל הפיורדים במערב נורווגיה.

השירים הקצרים, המהוקצעים והקונקרטיים,

עוסקים בסביבתו הקרובה - הבית והמטע.

 שנים רבות של ניסיון עם קשת וחצים

הנקודה השחורה הזאת

שבה אתה אמור לקלוע,

שם, במרכז המטרה.

כן בדיוק זאת  -

בה צריך החץ להנעץ ...

אך דווקא אותה

אתה מחטיא

פעם אחר פעם.

אתה קרוב,

יותר קרוב,

אף פעם לא מספיק קרוב.

ואז אתה כורע,

אוסף את החצים

ומנסה מחדש.

הנקודה השחורה משגעת אותך,

עד שאתה קולט:

המקום שבו החץ נעוץ, רוטט ...

גם הוא מרכז.

אולב האוגה

מדהים .

אני מניח שהוא לא למד זן

ואולי כן .

שיר  קצר

עם תובנות עצומות .

אולב האוגה

אולב האוגה נולד בשנת 1908 בנורבגיה, בחווה באולוויק

שעל הרדנגר פיורד. אביו היה מהנדס רכבות, אמו בת-כפר

מקומית. השניים התוודעו בעת הנחת מסילת הברזל באזור.

האם היתה הדמות הדומיננטית בחיי הבן. היא שעמדה על

כך שהבן ילמד מקצוע, יהייה גנן, אם כי היה ברור מה היו

נטיותיו האמיתיות של הנער אולב, שלא פעם התחלה כדי

לשכב במיטה ולקרוא.

שיריו הם מלאכת-מחשבת המעניקה אפילו לשירים קצרצרים

מבנה איתן, כשל רהיט ביתי עשוי כהלכה:

הקול הלאקוני שכולו יראת כבוד למילים שאסור לבזבזן,

המוחשיות שבה נתפשת הסביבה הקרובה,

היכולת להתייחס באותה מעשיות וענייניות אל מטע שדורש

גיזום, כמו אל חידות החיים.

אל תבוא אלי עם כל האמת

אל תבוא אלי עם כל האמת,

אל תביא לי את כל הים כשאני צמא,

אל תביא לי את כל השמים כשאני  מבקש קצת אור,

בוא עם שמץ

ניצוץ

טיפה של טל,

כשם שציפרים נושאות רק אגלים מן הטבילה בים,

והרוחות רק גרגר של מלח.

אולב האוגה

היית הרוח

הייתי סירה

בלי רוח.

את היית הרוח.

ההיה זה הכיוון שאליו חתרתי ?

לכל הרוחות הכיוון

אם זאת הרוח ...

אולב האוגה

ברגע של אמת

שנה אחר שנה רכנת על ספרים

שואף לאסוף ידע

שיכול להספיק לתשעה מחזורי חיים.

אבל ברגע של אמת, תודה:

מעט מכל זה היה באמת נחוץ

ואת המעט הזה

ידע הלב

מאז ומתמיד.

מה הפלא שבמצרים

העתיקה

היה לאל הדעת

ראש של קוף.

אולב  האוגה

אתה בזבזן פנינים אתה.

קראתי את הראשון. איזה יפה. הפסקתי.

אל תבוא אלי עם כל היופי. לאט לאט. 

שיר מדי יום

אני רוצה לכתוב שיר מדי יום,

שיר מדי יום.

זה לא צריך להיות קשה:

בראונינג עשה את זה ועוד.

טרח לחפש חרוזים

ולספור פעימות

מתחת לשיחי גבותיו.

אם כך,

שיר ליום.

אתה תופש פתאום משהו

משהו קורה,

משהו מעורר את תשומת לבך.

-  אני קם כארי,

בחוץ כבר אור,

אני מצוייד בכוונות הכי טובות

שישנן,

ואז אני מבחין בעורבני

נמלט מתוך

הדובדבן,

גונב לי נצנים.

אולב האוגה

צטט: yoaview 2009-07-16 06:37:55

 

 

 

 

 

שיר מדי יום

 

 

 

אני רוצה לכתוב שיר מדי יום,

שיר מדי יום.

...

 

 

 בהחלט, בהחלט, שיכתוב. אף אחד לא עוצר אותו.

אבל כשאתה מביא לפה חמישה שירים יפים ביום, אתה מכניס אותי לתסכול של "אי אפשר לככב את אותו המשתמש".

תפסיק. תפסיק. תמשיך  

קח אותנו לראות את השדה שלך

אל תקדם אותנו

בכלבי שמירה משתוללים

ובאגרוף מאיים:

לא לדרוך-על-השתילים,

אלא יום אחד

מוקדם בבוקר,

קח אותנו לראות

את שדה השיפון.

אולב האוגה

איזה יופי מהמם...  ממש מרנין. אהבתך לשירה מאוד מדברת אלי.

בזכות השירים שאתה מביא, מכאן ומשם ומשם, אולי יום אחד תקום פה תרבות חיה ונושמת ומאוחדת. אמן סלה.

סננתי

"סננתי מתוך מגילת אסתר את משקע השמחה הגסה

ומתוך ספר ירמיהו את יללת הכאב במעים

ומתוך שיר השירים את החיפוש האין סופי אחר האהבה

ומספר בראשית את החלומות ואת קין

ומתוך קוהלת את היאוש

ומתוך ספר איוב את איוב

והדבקתי לי מן השאריות

ספר תנ"ך חדש"

יהודה עמיחי

***

ספר התנ"ך החדש שלי

הוא ספר התנ"ך של: אף על פי כן ...

לא עצימת עיניים נוכח אימתו של העולם

לא כניעה לכוחות ההרס והכיעור שבו

אלא התעקשות על אנושיות בעזרת יצירתיות

מצאתי בכלים היצירתיים

ובמיוחד בשירים המיוצגים על ידי

המשוררים של כל העמים

חומרים

המאפשרים דיאלוג

בין שונים

בין האני לבין האחר ... משתרע שטח הפקר

השירים שבני האדם כותבים

עוזרים לנו לייצר גשרים

בין שונים

יואב

הרים כבר לא מושכים אותי

הרים כבר לא מושכים אותי.

שנים רבות מדי חייתי בין קרחונים קרים.

אך אני עדיין מהלך ביערות,

מטה אוזן לרוח הסתיו,

עוצר ליד האגמים הקטנים,

מתחקה אחר ערוצי הנחלים,

שם אפילו בסוף העונה

אפשר עוד למצוא תותי בר.

מעבר לזה אי אפשר ללכת

בלי לחצות את ההר.

לו יוותרו מרומי ההרים במקומם

כנקודות ציון.

אולב האוגה

וגם יואב