והפעם טור בווי-נט של הבמאי ניר ברגמן או במילות הפתיחה ששם:

מי אמר שהספר תמיד יותר טוב מהסרט? הבמאי והתסריטאי ניר ברגמן ממליץ על חמישה ספרים שכדאי לעבד לסרטים. נראה אתכם מרימים את הכפפה הזו

היי אסתי,

לרוב נכון, כלומר ספרים מנצחים!

בספר את מדמיינת את הגיבורים והסיטואציות  נכנסת איתם למסע, מזדהה או לא וכו' ותפיסת מימד הזמן משתנה.

בספר את עוברת חוויה שהקורא הפעיל עושה את האינטרפטציה לדמויות ולמצבים

בסרט - הבמאי תופר ומלביש את האינטרפטציה שלו לספר הדמיון שלך וזמן הסרט מוגדרים מראש.

שתי דוגמאות שעולות במוחי כרגע הן: "השטן לובשת פרדה" שכשקראתי דימיינתי אחרת את העורכת הביצ'ית של המגאזין ווג ..., וגם הספר המרתק על חיי הגיישות ביפן הנערה שהפכה לגיישה (אם אני זוכרת שם הספר) "סיפורה של גיישה" וכל התיאורים המפורטים של הסרט שלא תמיד עוברים במסך כי צריך לקצר ולהעביר את העיקר.

ובטח יש המון דוגמאות,

נ.ב. תקראי את הפוסט שלי על הסרט המדהים "אירינה פאלם",

לילה טוב,

הלני - מהאופק הרחב אל הלב

הסרט היחידי שאני מכיר והוא יותר טוב מהספר שעליו הוא מבוסס הוא "בלייד ראנר" שלוקח בלי למצמץ את "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות".

הסרט הזה הצליח להכיל את התהיות הפילוסופיות של הספר תוך כדי בניית עולם עתידני, קאקוטופי משהו עתיר אווירה ואמוציות שיש לו קיום גם מעבר לשאלות היסוד.

גם "אני והחבר'ה" (stand by me) שנעשה לפי "הגופה"  של סטיבן קינג טוב בהרבה מהספר אך אף שהסרט מבוסס על הסיפור הכללי שבספר הוא לוקח אותו למחוזות שונים לגמרי.

התקרבו לשם אך לא הגיעו - "קן הקוקיה", "חומות של שתיקה (שוב קינג) ובטח עוד כמה, לך תזכור.

מודה ומתוודה שאני עושה הפרדה.

מה שקראתי אני לא רואה בקולנוע.

מה שראיתי אני אומרת לעצמי, לכי תקראי, אבל לא קוראת.

:)

לגבי "הכל מואר" של ג'ונתן ספרן פוייר: הסרט הרבה פחות מצחיק. במקום הכלבה המשוגעת שמתוארת בטקסט, רואים כלבה שמטיחה את עצמה בשיגעון על קיר הסלון שוב ושוב. אפילו יש חשד שהתמונה בסרט חוזרת על עצמה. ככה שאחד מהפערים האפשריים הוא ביחס לשליטה בחיות, שאפשרית בספרים אבל לא בהעתקתם לסרט.

הספר גם מתאר התכתבות בין אוקראינה לארצות הברית, אלמנט שמוסיף עוד רובד כתוב אבל ניזנח בסרט. נגיד ככה: אחרי קריאת הספר אפשר להנות מהסרט יותר, כי המח משלים את קטעי הקריאה בקטעים שחסרים ו/או לא תורגמו לסרט.

צטט: עמית גורביץ' 2007-08-28 08:07:27

לגבי "הכל מואר" של ג'ונתן ספרן פוייר: הסרט הרבה פחות מצחיק. במקום הכלבה המשוגעת שמתוארת בטקסט, רואים כלבה שמטיחה את עצמה בשיגעון על קיר הסלון שוב ושוב. אפילו יש חשד שהתמונה בסרט חוזרת על עצמה. ככה שאחד מהפערים האפשריים הוא ביחס לשליטה בחיות, שאפשרית בספרים אבל לא בהעתקתם לסרט.

הספר גם מתאר התכתבות בין אוקראינה לארצות הברית, אלמנט שמוסיף עוד רובד כתוב אבל ניזנח בסרט. נגיד ככה: אחרי קריאת הספר אפשר להנות מהסרט יותר, כי המח משלים את קטעי הקריאה בקטעים שחסרים ו/או לא תורגמו לסרט.

הרשני לחלוק עליך.

הסרט נפלא ומעביר את רוח הדברים בצורה מושלמת לטעמי.

ראיתי אותו הרבה מאוד זמן אחרי שקראתי ודי התייחסתי אליו כישות עצמאית ובכל זאת התמוגגתי.

אבל, אולי בכל זאת אני לא אובייקטיבית.

בעייני הפעמים היחידות שבהן הספר והסרט יכולים בכלל להתחרות זה בזה הן דווקא אלו שבהן הבמאי לקח את הספר ועשה בו כבשלו. אז ורק אז התוצר הקולנועי הוא כזה העומד בפני עצמו, ובר השוואה בכלל לספר, לפעמים טוב יותר ולפעמים פחות.

ב"טריינספוטינג" גם הספר וגם הסרט מעולים בעייני, ובעיקר בגלל שהבמאי פשוט זרק חצי ספר לפח והתמקד רק בנראטיב אחד. ה"תפוז המכאני" עושה מעבר נפלא בין שני המדיומים, המתחשב בכך שאנחנו יכולים לספוג אלימות הרבה יותר בקלות כטקסט מאשר כתמונה. על "בלייד רנר" דיברו פה כבר, ויש עוד דוגמאות רבות וטובות. 

למי שהנושא קרוב לליבו אני ממליץ על סיפרו של ג'ון אירווינג "עיסקי הסרטים שלי" בו הוא מתאר את התהליך המתיש של הפיכת "חוקי בית הסיידר" מספר לסרט. שניהם אגב מצויינים בעייני. 

צטט: oohhoo 2007-08-28 17:13:51

בעייני הפעמים היחידות שבהן הספר והסרט יכולים בכלל להתחרות זה בזה הן דווקא אלו שבהן הבמאי לקח את הספר ועשה בו כבשלו. אז ורק אז התוצר הקולנועי הוא כזה העומד בפני עצמו, ובר השוואה בכלל לספר, לפעמים טוב יותר ולפעמים פחות.

 

ב"טריינספוטינג" גם הספר וגם הסרט מעולים בעייני, ובעיקר בגלל שהבמאי פשוט זרק חצי ספר לפח והתמקד רק בנראטיב אחד. ה"תפוז המכאני" עושה מעבר נפלא בין שני המדיומים, המתחשב בכך שאנחנו יכולים לספוג אלימות הרבה יותר בקלות כטקסט מאשר כתמונה. על "בלייד רנר" דיברו פה כבר, ויש עוד דוגמאות רבות וטובות. 

במסגרת הפרשנות החופשית של הבמאי שהביאה לתוצאות מופלאות בוא נזכיר שוב את אפוקליפסה עכשיו המופתי.

את אהובת הקצין הצרפתי הנפלא

את הסערה של קסווטאס (פרשנות מופלאה למחזה של שייקספיר)

מותר לחלל פה קצת את קדשי ישראל?

תודה רבה

אז... איך לומר... נו...

האמת? אפוקליפסה עכשיו סרט בכלל בכלל לא מי יודע כמה בעיני.

יכול להיות שיש בו שפה קולנועית מרשימה, יכול להיות שהוא נושא עמו מסר חובק עולם או אולי מדגיש את הדיסוננס הלא ייאמן שבין יפי הטבע לכיעורה של הנפש האנושית.

תח'לס? כסיפור גרידא, כאמירה בעלת עובי, כיצירה סגורה ומחוברת מכל הצדדים הוא ממש ממש לא משהו בעיני.

מישהו שם יותר מדי התאהב במסר ובאפקטים ושכח שיש לו גם סיפור לספר.

הרבה חוויה קולנועית אבל ממש מעט סרט. 

ההשוואה עם סרט כמו "צייד הצבאים" ואפילו ממרחק השנים מראה איך עם גג 15 דקות של מלחמה, אפשר להעביר מסר אנטי מלחמתי אפקטיבי ובעל עומק יותר מכל הפירוטכניקה האפוקליפטית עכשווית. מה כבר צריך? שחקנים מעולים, סיפור מהודק ויותר מ"מלחמה זה דבר נורא" בתור מסר לאומה (לא תורמן, השנייה).

אני יודע שאני במיעוט דמיעוט, אני יודע שמיד יוכיחו אותי בדברי מתק ו\או במקל חובלים על סכלותי אבל ככה זה.

אותי הוא לא שכנע.

רציתי להוסיף משהו לדיון, בעצם רציתי להפנות אותו אל תחילתו, שם מציע ראשון הכותבים את 'ספר הדקדוק הפנימי' של גרוסמן. זהו ספר שממעטים להתייחס אליו ברצינות המגיעה לו, לטעמי זהו ספרו הטוב של ד.גרוסמן לקוראים מבוגרים (אני מסתובבת עם ההרגשה שמלבד 'עיין ערך אהבה' ו'ספר הדקדוק הפנימי' רוב ספריו האחרים מתאימים לבני נוער - שלא לומר ילדים).

ספר זה הקדים את 'שואה שלנו' - אמיר גוטפרוינד, וישנו גם סוג של דיאלוג בין שני הספרים המצויינים האלה (נקודות השקה מצאתי גם ב'שלאפשטונדה' של יהודית קציר).

נסכם: ישנה עדיין תקווה גדולה שבמאי טוב (רצוי מצויין) יקח את ספר הדקדוק הפנימי ויעשה ממנו סרט.

בכלליות..

כשאוהבים מאוד את הספר ברמת הקנאות- עדיף שלא לראות את הסרט, זה לעולם לא יהיה אותו הדבר. לא בהכרח רע, אבל שונה.

אני באופן אישי, הולכת לחלל את הקודש מתוך אהבתי לשחקן חוויאר ברדם, ומתכוונת לצפות בקרוב בסרט 'אהבה בימי כולרה'.

מתכוונת לחזור ולספר...

 אם יש גן עדן...

לפעמים הסרט מקלקל לך את כל מה שהרגשת לגבי הספר

זה קרה לי עם "הבופור"

זה לא שזה סרט רע. זהו סרט מצויין שגם מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר

אבל הספר של רון לשם "אם יש גן עדן" כ"כ טוב ומרגש

שהסרט לא מגיע כלל לקרסוליים שלו

כשקראתי, נשמתי את הדמויות, חייתי אותן

ובסרט הכל כאילו התנפץ לי

כי דימיינתי הכל כ"כ אחרת

הספר מאוד מאוד מומלץ. פשוט מדהים. רון לשם כותב ענק. בטח כולם כבר קראו...

זכור לי שמאוד התאכזבתי מהגרסה הקולנועית ל-"צ'רלי והשוקולדה" של רואלד דאל.

הסרט הראשון, עם ג'ין ויילדר (אמנם שחקן שאני מאוד אוהב) היה עלוב למדיי בעיניי - מין מחזמר מתקתקון כזה, מאוד לא ברוח של רואלד דאל הנשכני.

והסרט עם ג'וני דפ - ראיתי ממנו עשר דקות, ולא יכולתי לראות יותר. לאחר זמן מה חזרתי וצפיתי בעשר דקות נוספות - ושוב, זה היה קשה מדי, קר מדי, רע מדי. חסר הומור. הקטעים על ילדותו של וילי וונקה היו אכזריים ללא צורך (אין להם זכר בספר). וכל האווירה הייתה קודרת ואפלה - בניגוד מוחלט לאווירה העולצת, הפרועה, המשתלחת והמלאה בשמחת חיים, שבספר של דאל.

(אגב - כדאי מאוד לקרוא את ההמשך: צ'רלי ומעופפלית הזכוכית)

גם "המכשפות" של דאל הפך לסרט חסר הומור.

לעומת זאת, "מטילדה" שדני דה ויטו ביים ומככב בו, הוא עיבוד מוצלח, מצחיק ושמח לספר של רואלד דאל.