אחרי שכבר הפכתי להיות תושבת קבע בהופעות של רונה קינן (גם אני יכלתי להישבע לעצמי שלפחות פעם אחת במהלך המופע החגיגי אתמול במועדון הזאפה שהיה מלא עד אפס מקום, רונה קינן הביטה בעיני והקדישה לי רגע), ורק אחרי שאני כבר פחות או יותר מכירה את המקומות בהם היא מחייכת והמקומות בהם היא נבוכה, רק עכשיו אני יכולה להרשות לעצמי להתפנות לרגע ולהבחין בפרטים הקטנים שתמיד נעלמים מן העין - הקהל.

הקהל אצל רונה הוא בדרך כלל אותו קהל נאמן (בדרך כלל של בנות שמאוהבות בה ובאות לקבל קצת קינן לנשמה). אתמול הקהל היה מעט שונה. אולי בגלל שזה היה בזאפה - בזאפה תמיד יש הרגשה יותר בורגנית וממוסדת - אולי בגלל שזה היה יום האישה, או פורים, או מופע חגיגי. אולי בלי שום סיבה.

ההבדל המשמעותי הראשון היה באמת זה שפתאום גברים רבים ישבו בקהל. ולא סתם ישבו. ישבו ונהנו. ולא סתם ישבו ונהנו - ישבו ונהנו וידעו את כל המילים.

ואלו שלא ידעו את המילים, אפשר היה לראות על הפנים הנרגשות שלהם בסוף המופע, שלהופעה הבאה הם יבואו מוכנים. ושהם לא מצטערים לרגע על שום רגע במופע הזה.

ובאמת שרציתי להמשיך ולהביט בקהל, עם הצצות אקראיות ברונה, באמת שרציתי לראות מה "קול שקורא לי" עושה לאנשים שם, או כמה אנשים ידמעו הפעם מ"עיניים זרות". אבל אז באה ועלתה תמר אייזנמן. האישה והגיטרה. עלתה וכבשה את לבבות כולנו. בשיר משלה, כשרונה מלווה אותה, היא הוכיחה לכולם שהיא בהחלט ראויה להיות האורחת כבוד של הערב הזה. אח"כ בביצוע משותף ל"גלויה", פתאום היתה הרגשה באויר שככה באמת השיר הזה צריך להיות (לא שרונה עושה אותו פחות טוב בסולו), ובסוף בעיבוד מחויך לשיר של פרינס הן סחפו את כל הקהל למחיאות כפיים. כולם, בלי יוצא מן הכלל התבאסו כשתמר ירדה מן הבמה.

מכאן כבר לא יכלתי להתייחס לשום דבר אחר מלבד ההופעה. הייתי כל כך בתוך זה שלא ממש היה אכפת לי מה אחרים חשים עכשיו. כן, כן, ברגע אחד הפכתי להיות אגואיסטית. היה אכפת לי רק מהתחושות של עצמי.

רונה המשיכה עם הלהקה שלה והטון המעט יותר רוקיסטי ממה שהיא בדרך כלל נותנת לקהל שלה, ואני אהבתי את זה.

יש הרגשה שהיא קיבלה ביטחון ואנחנו רק מרוויחים מזה.