יש דברים שלא שוכחים: הסרט שגרם לכם להתאהב בקולנוע, השיר שבגללו הוצאתם דמי כיס על הדיסק (או התקליט) הראשון, הסדרה שגרמה לכם לשבת מול המסך כל שבוע באותה שעה. "האוס", סדרת בית חולים בכיכובו של השחקן הבריטי יו לורי, היא הסדרה הראשונה שלמענה למדתי להוריד סדרות באינטרנט - ועל כך אזכור לה תמיד חסד נעורים.

אז למה בעצם כדאי לצפות בסדרה על רופא מיזנטרופ וממורמר שמתעלל באנשי צוותו ומשפיל את החולים פעם אחר פעם?  בשתי מילים - יו לורי. בקצת יותר מילים: כבר הרבה זמן לא היה בטלוויזיה שחקן שבנה דמות כל כך מורכבת, אמינה ואפלה. הסקס-אפיל של לורי (ששינה את מבטאו מבריטי לאמריקאי בשביל התפקיד) יכול כשלעצמו למלא שעת שידור גם אם תשימו אותו בחדר אטום עם עציץ וספונג'ה. אבל כשנותנים לשחקן עם איכויות שייקספיריות כמו לורי תסריט מבריק, צוות אדיר של שחקני משנה שמתחלפים כל עונה, סוגיות פילוסופיות כמו הזכות לחיים, הורות, יחסים ואובססיות והרבה הומור ציני ושנון - קיבלתם סדרה שהיא לא פחות מיצירת מופת.

אז נכון, גם אחרי ארבע עונות "האוס" לא זכתה לפופולריות של סדרות כמו "הסופרנוס", "עקרות בית נואשות" או "אבודים", אבל היא לא פחות טובה מהן. ואם תצליחו להתגבר על המחסום של צפייה באיברים פנימיים ובשחזור מדויק למדי של הנעשה בחדרי ניתוח, ותתמקדו במערכות היחסים בתוך הצוות ובסוגיות שהסדרה מעלה - זו תהיה סדרה שלא תשכחו.