עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    אין זמן כזה- "אחר כך"-קליוסטרו

    .............
    ניסיון חיי לימד אותי שהמשפט -
    \"אין זמן כזה אחר כך\" נכון ביסודו
    אבל מוטעה במציאות.
    כמי שנגוע ב 'דלקת כרונית בהווה',
    קרי:
    תולה מהר את הכביסה כדי לסיים,
    ולא תולה אותה אחד אחד ונהנה מכל אטב...
    (או כפי שהמתחכמים יגידו לא קונה מייבש כביסה)
    גיליתי שכאן במחשב יש זמן כזה אחר כך,
    שזה עכשיו.

    עדכון מהמרפסת:
    עכשיו תליתי כביסה, אחד אחד
    כיף כזה כבר ממזמן לא היה לי.

    0

    ביוגרפיות של ילדים

    2 תגובות   יום שלישי, 25/11/08, 23:24

    מבלי משים קראתי 3 'ביוגרפיות' של ילדים, נכון אלו לא באמת 'ביוגרפיות' ולא באמת נכתבו על ידי ילדים, אבל יצא במקרה שאחרי תקופה ארוכה של חסך כבד בקריאה נפלתי בזה אחר זה על 3 ספרים מרגשים, כל אחד בדרכו, כולם מפי ילדים.

    הראשון בסדר הכרונולוגי היה 'מי תלה את נקודת האור' של לאון נירנבלט סיפור מנקודת מבטו של ילד תל אביבי מתבגר.
    כתבתי עליו כאן.

     

    אחריו נפל לידי, (באיחור אבל בזמן) 'הר אדוני' המופלא, אוהו איזו תחושת דה ז'וו שאני עברתי, למרות שנולדתי בתל אביב, אין ספק שחלקים ממני בנפולי.

     

    כל הסיפור כמו קסם העיף אותי לסרט שראיתי, ראיתי כבר בעבר, הייתי שם במקומות האפלים כל כך , מאריה היפה היתה בחיקי, הגג מאוד דומה לגג שהיה לי בכל תהליך התבגרותי, אותו גג שגידלתי בו יונים עם אבא שלי, אותו אבא שהולך לעבודה וממעט לחייך, הכל התבלבל בקריאה.

     

    אוחחחח איזו תשוקה ראשונית עם פריכות של פיצה נפוליטנית.

     

    (בחיי שפעם בטיול באיטליה, באיזה מרכז מסחרי קטן, בפיצריה מקומית לגמרי, אכלתי את הפיצה הכי טעימה בחיי)

    אני יודע בוודאות שהספר הזה השפיע עלי להרבה שנים, למרות שעברו רק שבועיים מאז הנחתי אותו, התחושה היתה שהמילים חורצות חריצים עמוקים בנשמה, באזורים הפחות חשופים.  ספר מופלא ביותר.

    וקינחתי עם כל העתיד לפניו, מומו הנהדר, שגדל במהירות שיא. לא אוכל להיות מומו לעולם, החלק הזה באישיות של הסתגלנות מקולקל אצלי לגמרי.

    נשאבתי לחייו של המומו הזה בלי שיכולתי בכלל להתנגד. כמו קסם הוא הילך עלי, במילותיו. דווקא לא יכולתי לראות אותו בעיני רוחי, לדמיין אותו בכלל, לא היתה לו צורה עבורי, רק קיום ברור, וזוג עיניים גדולות, חומות , דרכן אפשר לראות את כל העולם. החלק הפחות מופלא בעולם שלנו המבוגרים.

    למרות הטרגדיה המקופלת בסיפור הכל כך מיוחד הזה, לא מצאתי את עצמי מרחם עליו או על מי מעלובי החיים שמסתובבים סביבו אפילו לשנייה אחת. אמפטיה כן, הרבה, חיוך גדול ורחב ואפילו חיבוק ענק הייתי נותן לו למומו הזה, הכל למעט רחמים.

    היכולת שלו לגדול מופלאה בעיני. גם אני 'גידלתי' את עצמי, בתנאי חממה צפון תל אביבית להבדיל מהכלום בקומה השישית של מומו.

    עכשיו שאני 'בחוץ' מחוץ לסיפורים המופלאים האלה, מסתבר  שהכי קל לגדול בתל אביב, הבעיות הכל כך 'פשוטות' של ארז גיבור הספר של לאון נירנבלט מתגמדות מול החושך ששרר בתמונה ששררה בתוכי סביב הקריאה של הר אדוני, לא היה שם אפילו רגע אחד של אור יום מלא, רק אפור ושחור, כאילו אין לבן בעולם.

    ומומו המקסים הצליח להזכיר לי שכדאי לשמור לילדים שלנו את הילדות שלהם, כמה שיותר, הכי הרבה שאפשר.

     

    מה שאני במקצועי כקוסם מנסה ומצליח לעשות  בעבודתי. אני מוצא את עצמי הרבה פעמים  אומר להם, להורים שסביבי, שיאפשרו לפנטזיה/חלום של הילד שלהם להשאר עוד קצת, שלא יגלו לו את הטריק, עד כמה שאפשר, שימשיך לחשוב שזה קסם, מה שקורה פה.


    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/11/08 20:28:

      אהבתי את ההמלצות על הספרים... גם אני אוהבת את הספרים שמאפשרים לי לחיות את חיי הגיבורים למהלך הקריאה...
        26/11/08 20:03:

      תודה.