עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    אין זמן כזה- "אחר כך"-קליוסטרו

    .............
    ניסיון חיי לימד אותי שהמשפט -
    \"אין זמן כזה אחר כך\" נכון ביסודו
    אבל מוטעה במציאות.
    כמי שנגוע ב 'דלקת כרונית בהווה',
    קרי:
    תולה מהר את הכביסה כדי לסיים,
    ולא תולה אותה אחד אחד ונהנה מכל אטב...
    (או כפי שהמתחכמים יגידו לא קונה מייבש כביסה)
    גיליתי שכאן במחשב יש זמן כזה אחר כך,
    שזה עכשיו.

    עדכון מהמרפסת:
    עכשיו תליתי כביסה, אחד אחד
    כיף כזה כבר ממזמן לא היה לי.

    0

    לא מוותר: להרגיש אידיוט עם מיקסר בבטן

    10 תגובות   יום רביעי, 22/10/08, 23:25

    זה תיאור מדויק ומקסים של לאון נירבלט בספר שלו, "מי תלה את נקודת האור". הספר הזה לקח אותי ישירות לאותו מקום בלב, לגיל בו בחרתי להיות קוסם, גיל 12 – בדיוק בגיל שגיבור הספר מגלה את הקסם הכי גדול של החיים, האהבה


    יש מעט ספרים שקראתי שמדברים על הקסם האמיתי שבחיים. אני לא מדבר על ספרי הדרכה של קוסמים, כאלה קראתי המון. מסתבר שרוב האנשים לא מבחינים בהבדל בין קסם לבין טריק, מבחינתם הכל בחיים זה רק טריקים ושטיקים, רמאויות קטנות. כפי שהם רואים את זה, אין בכלל אפשרות שיקרה "קסם אמיתי", אפילו כשהם פוגשים כבר בן זוג יש להם הסבר מאוד רציונאלי איך זה קרה, הסבר מאוד מסודר וברור איך הם נפגשו במקרה.

     

    הספר "מי תלה את נקודת האור" מאת לאון נירבלט הוא קסם בעיניי, כזה ששואב אותך פנימה לתוך הסיפור, כאילו שזה אתה שם, הגיבור. הספר הזה שכתב לקח אותי ישירות למקום בלב, לתקופה, כמעט אפשר להגיד עידן, לגיל שבו בחרתי להיות קוסם, גיל 12, בדיוק הגיל שגיבור הספר מגלה לאט את ה-מגה קסם שבחיים, קסם האהבה.

     

    ארז, גיבור הספר, מתאהב בילדה שגבוהה ממנו בראש. סיפור של התבגרות תל אביבית, עם ניחוחות של פעם, בתקופה שאני הייתי מתבגר. בלי אינטרנט, כמו שהיינו, עם הליכה לגנים ציבוריים עם הכלב, בלי הפחד מיציאה מהבית, לרחוב המסוכן, בלי הניכור והציניות שכל כך אופייניים להתבגרות המוקדמת של היום.

     

    מיד שסיימתי את הספר צלצלתי ללאון נירנבלט, אנחנו מכירים כמעט מגיל 16, מהמסיבות של תל אביב. הייתי חייב לבדוק אתו כמה דברים, בעיקר לנסות ולהבין עוד משהו על האהבה, משהו ראשוני ובסיסי, שכנראה פקששתי בזמנו בדיוק במקום שבו התחלתי, בדיוק בנקודה שהדברים כנראה מתחילים להשתבש.

    בלעתי את הלשון, אכלתי את המילים

    גם אצלנו בחבורה היו זוגות ראשוניים, כאלו שהכירו כבר בבית הספר היסודי סביב גיל ההתבגרות, להם קרה הקסם והם עד היום יחד, מאז ברצף מלא, ללא שום פרטנר אחר. לא יכול לדמיין איך זה ייתכן מצב שכזה, אני מניח שיש לו איכות משלו.

     

    אבל רובנו הלכנו לאיבוד בתוך הבסיס הזה של האהבה, אף מבוגר לא בא והושיט לנו עזרה במבוכה שאפפה אותנו. אני לא העזתי לבטא את אהבתי הראשונה, אפילו לא הצלחתי לגמגם אותה ברור, בלעתי את הלשון, אכלתי את המילים והרגשתי מאוד אידיוט.

    והיתה אחת כזאת שאהבתי, יש לי תמונה שלנו יחד מגיל שבע עם כובעי טמבל וחיוך מבוים למצלמה, בשחור לבן, כאילו שאז הכל היה או שחור או לבן. גם ארז, גיבור הספר, לא מצליח להגיד את אהבתו. אני מניח שזה מביישנות וגם כי זה לא נהוג, ככה זה אצל המתבגרים אסור לדבר על "זה".

     

    אני שומע מתבגרים היום מדברים על זיונים וחרמנות כאילו שהם בעצמם התנסו במנעמי המבוגרים, אבל על אהבה הם ידברו בחדרי חדרים בלבד, אם בכלל. מוזר. אפשר לגלוש לאתרים סקסיים בלי בעיה, אבל רק מעטים מהם יחפשו את האהבה ברשת, למרות שהם יודעים להשתמש בכל הכלים שהרשת מציעה, בכל שרותי התקשורת והאתרים החברתיים. מה שהם לא רואים זה את האפשרות להפוך את הדיאלוגים לקשר אמיתי של אהבה, כאילו שהם לא מזהים את הפוטנציאל בשידוכים דיגיטליים.

    כמה אפשר כבר לזיין את המוח?

    הקושי בשלב המוקדם הזה לא אומר שאחר כך, כשגדלים, זה נהיה יותר ברור. שנים אחרי האהבה הראשונה לא הצלחתי לבטא בבירור את אהבתי, הקושי היה תמיד בהתחלה, המבוכה דבקה בי, קרה יותר מפעם אחת שהיא איבדה סבלנות ובסוף קפצה עלי - כמה אפשר כבר לזיין את המוח? 


    ממה שחוויתי, ראיתי ולמדתי, הן יודעות, הן קולטות אותך גם אם אתה לא אומר כלום. הן רואות עמוק בעיניים, כמה שלא ניסיתי ללבוש "פוקר פייס" (ואני בכלל קוסם שיודע להחביא את האמת בשרוול). תמיד הרגשתי שהן קולטות אותי באיזו אינטואיציה נשית מסתורית.


    פגשתי את לאון, מאז ילדותנו הוא עשה הרבה דברים, נהיה פסיכולוג קליני, כתב ספרים, הקים משפחה. נפגשנו ומיד ניגשנו לדבר על אהבה. לאון אומר שיש מקרים שאהבה יכולה להיות גדולה ממידותיו של אדם. מיד היה ברור לי שמדובר בי. ילדים בני 7-12 יכולים להרגיש אהבה עזה, ואין להם תשתית להחזיק את החוויה העצומה הזאת. גם למבוגרים זה קורה, שאינם יכולים להכיל את האהבה, הם משתגעים ולפעמים זה נגמר בצורה טראגית.

     

    כל זה כי אין בסיס רציונאלי או מספיק כוחות באישיות בשביל להתמודד עם אהבה, ובייחוד עם אהבה נכזבת.

     

    לאון בעצמו התוודה באוזניי שהיה מאוהב עד כלות בגיל שבע במישהי ספציפית בפולין, ארץ הולדתו, "היא היתה יפה, לא צפויה, סוערת וחמת מזג", וכולה בת שבע, הילדה של השכנים. ארבע שנים היא נמשכה, האהבה העוצמתית הזאת שלא מומשה. היום קל לו יותר להגיד שהיא שלטה ורדתה בו, מה שאומר שהיא קלטה אותו, כאילו שהיא ידעה בבירור משהו על אהבה, למרות גילה הצעיר. לפני שנתיים, במסגרת טיול שורשים, הוא נסע לחפש אותה. מצא "דודה" פולניה שמנה ואלכוהוליסטית, בכלל בלי הסימן של האור שזרח ממנה כילדה כשהיה מאוהב בה. האהבה הראשונה שלי בכלל לא היתה אהבה אלא יותר "בושה מסודרת", "מבוכה מתמשכת" ו"הססנות בלתי נלאית".

     

    איזה כיף לחצות אוקיינוסים של זמן, ישירות לתוך המציאות הבוגרת, בה אני חי עם אהבה שקטה וברורה.

     

    האהבה הראשונה של ארז בספר ממומשת בעיניי, הכי שאפשר, כילדים. הוא מתאר אותה בצורה כל כך מדויקת ומצחיקה, בסצינה שהיא מחייכת אליו והוא לא יכול להכיל את זה, הוא אומר: "הרגשתי שהראש שלי חלול, הרגליים שלי נעלמו, מישהו הפעיל לי מיקסר בבטן ובמקום דם יש לי קצפת מטורפת. אני לא יודע איך מבוגרים יכולים לסבול את זה. אם אהבה זה להיות אידיוט עם מיקסר בבטן, אז אולי אני מוותר". לא ברור לי למה מסתירים את האהבה בגילים האלה, למה לא מלמדים בבית ספר איך לאהוב. כדאי לקרוא את הספר הזה, כי זה כמו לעשות RESET למנגנון האהבה הבסיסית, אותו מנגנון שכל כך קלקלנו במהלך השנים, עם כל הכאב שחווינו והפרדות והספק וההתרגשות וההתרסקויות. כדאי לקרוא ולנסות להבין ולהיזכר איך הכל השתבש.

     

    באהבה הראשונית הכל מאוד טבעי ולא מחושב, כל מנגנוני האבולוציה פשוט עושים את עבודתם. אם אתה מצליח להתעלות על המבוכה והבושה, אתה מרוויח את הכי טוב שיש. כל כך ההפך מכל הבליינד דייטים המובנים ומסודרים.

     

    בבית הספר היינו עסוקים מדי בעובדות היסטוריות ובמספרים ופחות מדי בעובדות החיים וברגשות, בתיכון התחפשנו למה שרצינו להיות, בצבא חיפשנו גבריות מדומה, באוניברסיטה היינו סטלנים מדי ועצלים ואחר כך כמעט נהיה מאוחר מדי.

     

    לאורך כל הדרך אף אחד לא עצר אותנו לרגע והצביע על המקום החשוב הזה, אפילו בלי להסביר, שהרי לא באמת אפשר להגיד הכל במילים. מספיק היה אילו רק היו מאירים לנו את תשומת הלב. 

     

     ואז לא יכולתי להתאפק ושאלתי את לאון שאלה של קוסם לפסיכולוג, האם לדעתו יש קסם אמיתי בחיים. הכי רציתי שהוא ירים את ידו, יגיד לי "לא" ופשוט יעלם בשנייה, אבל במקום זה הוא ענה לי שבהרגשה שלו יש הרבה דברים מסתוריים ולא ידועים סביבנו, זה עניין של בחירה אישית. אפשר לחיות תוך התעלמות מרבדים של אהבה מסתורין וקסם, אבל מי שרוצה לראות ולהרגיש אהבה מסתורין וקסם בחיים - ימצא אותם.

     

    פורסם בערוץ יחסים- Y-NET


    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/10/08 11:58:

      אחרי פוסט כזה חייבת להשיג את הספר

      אהבתי את הכתיבה...

       

        26/10/08 14:57:

      כתוב נפלא ועשה לי חשק לקרוא

      את הספר

        25/10/08 02:01:

      פלברה

      זה קצת דומה לפבלובה

        24/10/08 11:42:


      פלאוורה  (?)

      איך כותבים את זה , לעזאזל  ?

        24/10/08 11:16:


      זה סיפור מזוכך ונפלא "מי תלה את נקודת האור" ,

      פשוט לקרוא ולהתענג בלי פלווארה .

        24/10/08 08:36:
      מקסים מאוד התחברתיחיוך
        24/10/08 06:31:

      נהנתי. תודה. כתיבה נהדרת.
        23/10/08 20:17:


      פוסט מעולה!!!

      לקח אותי לסיפורי תל אביב עוד לפני קום במדינה,

      סיפורים שסיפר אבי.

      נהניתי מאוד,

      אקרא את הספר.

      תודה רבה לך!!!

      *

        23/10/08 12:41:
      הפחדים שאספנו עם השנים...
        22/10/08 23:38:


      כל רגע הוא קסם של חיים

      אהבתי את קסם מחשבותיך

      תודה@אורלין