עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    הבלוג של איילת הלר

    נגיעות במה שבאמת מעניין אותי

    לחץ פיזי נתון

    0 תגובות   יום שבת, 17/10/15, 14:05

    המחזה, לחץ פזי מתון ( The Conduct of Life) מאת מחזאית הפרינג' הקובנית-אמריקאית מארי איריין פורנז, נכתב ב- 1979 וזכה בפרס Obie. הוא תורגם לעיברית על ידי טלי יצחקי וטוב שכך.


     אלירן כספי מביים בדיוק אופייני ארבעה שחקנים טובים מאוד : מורן ברדע איציק מנשרובדיוויד לוינסקיטל מיכלוביץואחת דניאל גרטמן, - מצויינת. אין לי מושג איך עברו 65 דקות אך הן חלפו כהרף עין.

     

    סיפור המסגרת:

    אורלנדו, קצין שאפתן מתחתן עם אשה מהמעמד הגבוה בדרך לרכוש כוח ועצמה. במקביל וללא ידיעתה הוא כולא במרתף הבית נערה ומנצל אותה מינית ונפשית. אשתו, מייסרת את עצמה סביב עבודתו הצבאית של בעלה. היא מתקשה לקבל את רעיונותיו האלימים. בנוסף, חיה בבית גם משרתת המקיימת את הסדר בבית.  מידי פעם קופץ לביקור חבר קצין נוסף נעים וחברותי. בשלב מסוים מתגלית נוכחות הנערה הכלואה למשרתת, לחבר ולבסוף לגבירת הבית.  מה יעלה בגורלו של האלים ומה יעלה בגורלה של האלימות הזו? זו השאלה.

     

    חפירות למיטבי לכת: 

    המחזה  יושב טוב על בסיס הפמיניזם המרקסיסטי בו ההגמוניה הגברית שולטת -כח, מעמד וכסף מנהלים את העולם. הבעל אומר- "האידאל שלי הוא להשיג מקסימום כוח".  מערכות היחסים מאופיינות בכוח אל מול כניעה. האקטיביות היא לעולם כוחנית, לעומתית ,יצרית ונדמה לנו ממש בטעות שהיא מעין אקסיומה מתקבלת על הדעת כשהיא באה עם איזה רוך. הפסיביות היא לעולם כניעה לצרכיי האחר או לחלופין בשירות האחר. מאוד מהדהד כאן רעיון האדון והעבד.

    גם הנשים מאמצות למעשה את המודל הזה. ההתפתחות במחזה שמה את הקהל בתוך אי הנוחות של היחסים האלה ומאפשרת לנו לחוות "גאולה". סוג שיתופי הפעולה בדרך לגאולה מעניינים מאוד והם למעשה המרחב המאפשר תשובות פילוסופיות שונות לפתרון סוגיות של אלימות מכל סוג.


    הבימוי המצוין תורם לדרך אחרת להתבונן על המחזה. ננה, הנערה הכנועה שחיה במרתף נראית כנערה פוסט טראומתית בתוך חוויית דיסוציאציה מתמדת כל עוד היא במרתף היא שתוקה וכואבת. המרתף נראה כחלק בעולם הנפש הלא מודע, שם אין מילים, יש רק חומרי ליבה שמהם יוצרים דימויים שונים וחווים יצרים אפלים. גם כשמגיע אליה מתוך חיי היומיום הגבר המתעלל הוא הדובר היחיד, הוא הבא אל עולמה וזורע בה  את עיוותיו. הוא מייחס ליצריו המיניים את הדחף המעכב אותו בחיים שזה למעשה היפוך טוטאלי של רעיונו של פרויד. פרויד טען כי האלימות היא היצר ההורס והמיניות הוא היצר הבונה. בעיוות המוצג כאן המין הוא אלים  ואין בו כדי לבנות דבר.

    החלק של הבמה המוגבה נראה כרבד הגלוי, המודע. 

     

       מאיה בר ניב מעצבת חלל ותלבושות באופן נהדר שמדגים בעיני את המרחב הנפשי הזה. כל הצבעים שנבחרו להיות מיוצגים בבגדי השחקנים הם נגזרות של צבעים צבאיים. הגברים זהים למעשה בלבושם הצבאי ונראים חזותית נגזרת של אותו אדם מה שמעצים את מתח בין שני חלקי הגבריות. והנשים לובשות ערבוב של אותם צבעים ירוק וחום, חום ולבן. בשלב מסוים נוסף הצבע הוורוד שאמור לבשר על השינוי והעזיבה של המרחב הצבאי האלים האם יתברר כאמיתי או כוזב?  נדב ברנע מלווה את ההתרחשויות בתאורה ובצליל מדוייקים.

     

    בעיני ההצגה אינה מיועדת לילדים ולנוער, או למי שעברו אונס.

    היא מיועדת לאנשים בוגרים. היא חזקה מאוד וקשה אך הכרחית לצפייה. 

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה