החורף מזמן אתו מלנכוליות בלתי נמנעת. כשסופה בחוץ כופה עלי מצור, אין מנוס מלהישאר ספונה עמוק במיטה, מתחת למיליון שכבות, עם עזרי חימום למיניהם כשהטוב מביניהם – מוסיקה. האופציות מרובות, אבל אני שולפת דיסק שאספתי בתחילת השבוע, עת הזדמנתי לצוזאמן להופעה של יוצר וזמר מבטיח – עמוס פאנק. המוסיקה שלו היא הביטוי המושלם לאמביוולנטיות של החורף. מחד, נעים להישאר בבית, מכוסה ומוגנת, מוקפת בצלילים חמים, קצביים וזורמים – פרי עבודתם המשותפת של פאנק, יחד עם רונן כוכבי על ההפקה והגיטרות, נועם ורדי על הבס ומוטי מזרחי על התופים.

Just like me

מאידך, אני לא אוהבת את החורף. שונאת אותו אפילו. בעיקר את החורף הנוכחי שגם לקח אתו כל כך הרבה אנשים אהובים ומוכשרים שצבעו את שנותיי בצבעים חמים ואופטימיים. הקושי להימנע מתחושת הבדידות והניכור האורבנית מתעצם עשרות מונים בעונה הקפואה הזו. להעביר את החורף הקר לבד, זה בכלל לא נחמד. אם הקיץ בעיר הזאת מאפשר להתעלם לפרקים מהמציאות הקיימת, לצאת ולעטות על גופינו שיזוף חייכני שמסתיר את הוורידים, בחורף הם מאיימים להתפקע. אין איפה להסתתר ולא משנה כמה עמוק נסתגר בבתים. מילות השירים של עמוס, הן בדיוק כאלה. ביטוי לעצב קולח. קיתונות של עצב על אובדן ועל בדידות אבל גם על הניסיון להמשיך הלאה.

Surrender

Black Rose הוא אלבום הבכורה שלו כיוצר סולו. הוא בכלל לא התכוון, זהו הגורל שהביא אותו לנקודה הזו. האהבה הגדולה שלו, ענת דמון, שנפטרה מסרטן לפני 4 שנים. לא אכביר במילים. לא הכרתי אותה לפני ששמעתי את הסיפור. היא מדהימה. פשוט עצוב איך שהעולם גוזל.

שימו לב ל falling ו not again

חזרה ל Black Rose של פאנק. זה לא קל, אבל כמעט בכל שיר שלו אני מחייכת. הוא מאפשר לי להיות עצובה, אבל לא נותן לי להתכרבל בעצבות הזו. כמו היצירה שלו, הוא מאתגר את המאזין להקשיב לנושאים לא פשוטים בכלל, של אהבה שהסתיימה באופן טרגי, של פרידה כפויה, אובדן ומוות ועדיין לחייך ולרצות להאזין שוב ושוב. יש בו משהו באלבום הזה שמאפשר מחד להקיא את הנפש ולצעוק את הכאב והאובדן ומאידך, לא מרפה מהצורך להתמודד, להחזיק את הראש מעל המים, לא לשקוע. מושלם על מנת לשרוד את החורף הקר. מושלם לכל יום בעצם. 

You wrote you love me

אתר רשמי

פייסבוק

ההופעה הבאה ב 28.1 בצוזאמן בשעה 20:30

קראו עוד: עמוס פאנק מדבר על היצירה, האהבה הגדולה שלו, האובדן והאלבום שבעקבותיו.