עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';
    0

    החוויה הטאטרנית - Tatran עושים מוסיקה אחרת

    1 תגובות   יום שבת, 9/11/13, 12:30

    הביקורת התפרסמה לראשונה במוסיקה.co.il

     

    מתי אפשר להכיר סופית שמדובר בתופעה, שהבאזז הופך לעובדה מוגמרת? אני חושבת שלי זה קרה לפני שבועיים, כשבאתי לראות את טאטרן בהופעה חינמית ברוטשילד 12. בדרך כלל, הופעת מוצ"ש של הרכב אינדי מסקרן, היא התוספת עם הבירה. הפעם, היה ברור שהבירה היא רק תירוץ. התור בכניסה היה בכל המובנים הזוי, שלא נותרה לי ברירה אלא להבין שזהו, לא יהיו יותר הופעות אווריריות של השלישיה הפלאית. וכך זה גם היה בחמישי האחרון, בלבונטין 7, בהופעה שכולם שמחו לשלם עליה ולהצטופף כמו סרדינים, ממתינים באריכות (שעה) שהחבר'ה יעלו לנגן. אני ממהרת להתמקם בקדמת הבמה ולהצטרף לעדת המאמינים המחכים בשקיקה. ואז הם עולים, שלושה ילדים (בתחילת שנות ה-20 לחייהם), בהתנהלות נונשלנטית מעט מנותקת, שנדמה כי הם בכלל נמצאים בחדר חזרות ואין עכשיו קהל מעריץ שבוהה בהם בכל תו והבעת פנים. הם מתמקמים בעמדות. אופיר בנימינוב על הבס, תמוז דקל על הגיטרה ודן מאיו על התופים.

     

    שקט מתוח.

     

    ואז הם מתחילים לנגן.

     

     

    אי אפשר להסביר את החוויה הטאטרנית. צריך להגיע להופעה שלהם ולהבין. אפקטים של גיטרה ובס ותופים מצוידים שמשנים פאזה במהלך ההופעה והולכים ומקבלים אליהם בברכה מצילות, פעמונים ושלל מקלות מכל הסוגים. וכמובן, שלושת המופלאים שמחוללים בכלי הנגינה הללו קסמים ומצליחים ליצור מוסיקה אינסטרומנטלית מורכבת ומשכרת.


    הקהל כבר מכיר ומקבל בברכה ובמחיאות כפיים את הקטעים המוסיקליים. לכל קטע יש שם, אין הרבה מקום לאלתורים, הביצוע מדויק להפליא וטכני ברמה גבוהה. אנחנו אוהבים לקבל את מנת הטאטרן שלנו ללא שינוי. עם הבעות הפנים הקבועות והיעדר קשר העין (בנימינוב הוא היחיד שקצת מתקשר עם הקהל). יש סדר בתל אביב והוא נשמר. משקפי ההיפסטר של מאיו, כובע הגרב של דקל והלוק המוקפד של בנימינוב. הכל קבוע ובכל זאת, בכל פעם אני מצליחה לצאת מופתעת.


    דוגמא לרגע נדיר שבו הם קצת מתקשרים - מתוך בלקוני טי.וי.

     

    הסגנון מגוון, לעתים צוללים לג'ז קולח לפעמים שוברים לרוק, לקלאסי, למטאל, אלקטרוני, מה לא.

    הקצב מדויק – איטי, מתגבר, מהיר ומסחרר וחזרה לאיטי. הרעש מפר את השקט, השקט מתגבר על הרעש. אם היו "הוראות שמיעה" לקהל זה היה הולך ככה: תשתחררו, תקשיבו, תעצמו את העיניים, תחייכו.

     

    עם זאת, שעה עם טאטרן בעמידה היא קצת הרבה מדי. לקראת הסוף כבר פחות צפוף בקהל. מעין תחושת הבנו את העניין. זה מתעתע, כי זה לא מונע ממני לחזור להופעות שלהם שוב ושוב וגם להמתין בסבלנות לסוף, גם בנקודה שהרגליים כבר כבדות, בעיקר בזכות הקאבר המקסים ל Strawberry fields forever של הביטלס, שהוא אחד היפים ומהווה בדרך כלל את השיר האחד לפני האחרון.

     

    מי שלא ראה, חייב לעצמו. בעיקר בחמישי, אחרי שבוע ארוך, כסיפתח מבורך לסופ"ש. אחרי החוויה הטאטרנית, גם הסתיו הרטוב שמקבל את פנינו ביציאה שמול גן החשמל, לא מצליח למחוק את החיוך מהפרצוף.

     

    פייסבוק

     

    יוטיוב

     

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/11/13 09:36:
      אני גם אוהב אותם. אבל נראה שעלה להם לראש כל העניין הזה, שבגינו הם מאמצים את הפוזה המחייבת מופע מאוחר שעה איחור מופע בעמידה. כשזה מגיע לכדי זה אני מתחיל להצביע ברגליים ולחפש את הדבר הבא..