עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';
    0

    ובחלום ראיתי מלאך

    4 תגובות   יום רביעי, 13/2/13, 23:49

    את האנג'לסי ראיתי לראשונה לפני ארבעה חודשים, באינדינגב. הם הופיעו אז בבמה המרכזית ביום האחרון של הפסטיבל בשעת צהריים ושבו אותי בקסמם באופן מיידי. הם גם, באופן לא ישיר, לימדו אותי לקח – לא לרוץ ישר לחבר'ה הגדולים והמוכרים ולתת צ'אנס לבמה הקטנה מבין שתי הבמות המרכזיות בפסטיבל. זאת משום ששנה לפני כן, באינדינגב 2011, שם אפשר היה למצוא אותם, ואני פספסתי. אבל די ללקחים. ההופעה הנוכחית בבארבי, אליה הגעתי עם יואב שכבר ראה אותם מופיעים ויעל שזו לה הפעם הראשונה, הייתה פיצוי הולם על ההפסד מאז. אולי אפילו עדיפה, במובן שהזמן עושה רק טוב. האנג'לסי הם הרכב מהודק, מסונכרן ומתואם וזה סביר להניח, תוצר של חזרות ובעיקר הופעות רבות שהצליחו לגרום לקהל מאמינים הדוק ללכת ולגדול. כך, אנחנו נכנסים לבארבי והוא מפוצץ. זה משמח אותי לראות שאנשים חוזרים. ואומרים גם לחברים שלהם לבוא. ולמשפחה. מגיע להם, לאנג'לסי, באמת שמגיע.


    מה שמדהים זה שהם עדיין מופתעים. אמנם רואים על פניהם של חברי הלהקה שהם יותר משלימים עם העובדה שהם חלק ממשהו מוצלח אבל ההתרגשות וההפתעה שלהם מעוררות סימפטיה. גם רותם בר אור, הסולן בעל הקול המהפנט והטירוף בעיניים כשהוא שר, עדיין מופתע. זה בא לידי ביטוי בחלקים בהם הוא מדבר עם הקהל. נוצר דיסוננס מעניין בין האישיות הכריזמטית והחזקה ששרה טקסטים בוטים בקול מרשים, צלול ומאוד מאוד גברי, לבין האדם הביישן שמדבר עם עצמו דרך הקהל, נותן חיזוקים ומבטל את עצמו בו זמנית. יואב טוען שזו שחצנות, אבל בקטע טוב. שחצנות שמגיעה ממקום של חוסר ביטחון. אני נוטה להסכים עם החוסר ביטחון, אך לא חושבת שמדובר בשחצנות. לי זה מרגיש כמו טיפול תרפויטי אחד גדול. הרי רובנו בסופו של דבר גדלנו עם הידיעה הלא בהכרח נכונה שאנחנו פחות ממה שאנחנו באמת. אין לי שמץ לגבי ההיסטוריה האישית של רותם, אבל נדמה כי על הבמה הוא חותם את הליך ההשלמה העצמית וזה מדהים להרגיש חלק.

     

    בכלל, הופעה של האנג'לסי, לאלו שמוכנים באמת לעבור את החוויה ממקום של קבלה ולא ממקום של ביקורת, יש לה את האפקט המזכך הזה, שגורם לעיניים להיעצם ולפה למלמל את מילות השירים כאילו היו תפילה. על פניו, העובדה שכעת הגעתי להופעה על תקן "מבקרת" ביודעי שאצטרך לכתוב עליה אחר כך, האירה לי נורה אדומה שייתכן ולא אצליח לשחזר את החוויה המטהרת מההופעה האחרונה לפני ארבעה חודשים. ואכן, הפעם אני יוצאת קצת (אבל רק קצת) פחות גרופית.

     

    על מנת להיות ריאליים, קשה להיות מאה אחוז בהופעה ארוכה שכוללת מעט חומרים. מה שהתאים לחצי שעה מהודקת בפסטיבל במצפה גבולות, פחות מתאים להופעה בת שעה וקצת בבארבי הותיק. גם חברי ההרכב יודעים את זה ולכן, לפי הצהרותיהם החוזרות, מדובר בהופעה המלאה האחרונה בתל אביב לתקופה הקרובה, על מנת שיוכלו להקדיש את הזמן להקלטות האלבום השלם.


    ההופעה שלהם מורכבת מכל ששת השירים של האיפי שהמתין נאמן מחוץ לבארבי מייחל לידיים קונות ומשירים נוספים שרצים ברשת. היא כללה בשיאה את הלהיט "Dreamer" שהפך לכזה בעיקר בזכות הכניסה לפלייליסט הנוקשה של גלגל"צ כשיר של שישי בצהריים, ושירים מקסימים שהמחישו כמה מתואמת להפליא עבודת הצוות בלהקה. בין השאר, נוגנו קטעים אינסטרומנטליים שונים ומיוחדים. אחד מהם שכלל שימוש מרשים בכלי נשיפה, זכה מפיה של יעל לכינוי "שיר הפרטיזנים". על שירים אחרים היא ציינה שנדמה כאילו נשלפו מסרט של טרנטינו או מסרטים מצוירים של שנות ה – 30. האמת, שהיא די צודקת וזה גם מאוד מצא חן בעיניי.


    הנה שיר שעושה אותי משום מה אופטימית, בעיקר בגלל המנגינה הסוחפת שלו, מהופעה ישנה שלהם יחסית כי לא מצאתי מהנוכחית:


     

    ''

     

     

    בחלק מן השירים, יואב התלהב מהשימוש התמים לכאורה בגיטרה קלאסית ובחלק אחר, מן המעבר החד לגיטרה חשמלית. גם הניצול של מערכת התופים בתיאום של דב רוזן ומעין זמרי זכה אצלו להערכה גבוהה. היה לו גם הסבר מאוד מלומד לקושי להפיק כזו יכולת תיאום ולאופן המצוין בו השניים צולחים אותו, כמו גם על הרעיון המקורי והמצוין לעשות שימוש במערכת התופים לפרקשן, אבל יש גבול לכמה אני יכולה להבין הסברים על כלי נגינה.


    אני אדבר על הדברים שאני כביכול יותר מבינה, אחד מהם זה הטקסטים. יש משהו משכר בשירים של האנג'לסי במובן הזה שהמנגינה וכלי הנגינה המיוחדים והנגנים המוכשרים והשירה של רותם – כולם מאוד סוחפים שלפעמים קצת פחות מקשיבים למילים. ככה לפחות היה לי בפעם הראשונה ואז מיהרתי לרוץ ולקנות את האיפי. בשמיעה בריפיט בבית כבר הרגשתי שלא כל הטקסטים באותה רמה ושחלקם אף חוזרים על עצמם. רבים מהם בוטים, לעתים באופן קיצוני. אני אוהבת את ההעזה לנגוס בכיוונים הללו, אבל בחלק מן השירים זה נשמע לי מדי מאולץ. לעניות דעתי, עדיין אין פה ביטוי לשיאים של כתיבה שכבר הושגו בצורה טובה יותר בלחנים ובביצוע. עם זאת, גם בהופעה הנוכחית, לא שמתי לכך לב. לרותם היכולת להגיש כל שיר כאילו הוא מתנה אתו אהבים, להפוך אותו לייחודי ואישי, לשנות עיבודים, לשחק עם הטונים ובאופן כללי לחגוג אותו. הביצועים המיוחדים לשירים שאני כבר מכירה יחד עם שירים שנחשפתי אליהם לראשונה, שוב גרמו לי לעתים שלא לשים לב למילים ורק לבקש עוד מהקסם שהאנג'לסי מצליחים להעביר על הבמה.


    החלק שנגע בי הכי הרבה ויסלחו לי חברי ההרכב המוכשרים, היה דווקא השיר שרותם שר לבדו, Secret Room, לקראת סיום ההופעה. אין לו כוונות לפצוח בקריירת סולו או לשיר את השיר הזה לבד בהופעות של האנג'לסי, אלא מדובר בכזה שעדיין לא מעובד וחברי ההרכב טרם עבדו עליו באופן מסודר. רותם ניצב לבדו במרכז הבמה ושר את השיר, מתבלבל קצת באקורדים ועדיין מצליח לרגש מאין כמותו, מבקש להיכנס לחדר הסודי של מישהי מיוחדת ולשבור בו את המראות והחלונות. הוא מבקש בצורה כל כך משכנעת שכל מה שאני רוצה לתת לו באותו רגע זו אבן קטנה אתה ינפץ את שתבקש נפשו. הסולו הזה מבחינתי חתם לי את ההתעלות הרוחנית המתבקשת בהופעה הזו. משם, כל דבר, זה בעיקר בונוס נחמד.

     

    שיהיה ברור, האנג'לסי זה לא רק רותם. כמובן וללא ספק – לא היו אנג'לסי ללא רותם. אבל היופי והקסם הם תוצר של ההרכב כולו והכימיה המשכרת השוררת ביניהם על הבמה (אם כי נדמה שמעין על כלי ההקשה שומרת על ריחוק אצילי). רוצה לומר – גם לא היו אנג'לסי לולא הנגנים הוורסטיליים: מיה לי רומן המקסימה על הכינור, אורי מרום על הקלרינט והחליל, ענר פקר על הקונטרבס ומעין ודב על כלי ההקשה. אגב, ברגעים שרותם לא מושך אליו את כל תשומת לבי, היא מופנית באופן ישיר לאורי, שמפגין וירטואוזיות מרשימה וסוחפת על כלי הנשיפה. כבר הרבה זמן שלא הערצתי ככה ריאות!


    רותם מבטיח שהם יירדו מהבמה ויחזרו להדרן. הקהל מוחא כפיים נמרצות. עם זאת, חלק מאותו קהל, לא יישאר עד הסוף. יעל ויואב שבשיר האחרון כבר רמזו לי באופן סמוי (לאנשים גבוהים קשה לעמוד הרבה זמן!) וגלוי (אפשר כבר ללכת?!) אמרו בסיום ההופעה שאחרי השיר השני בהדרן, הם קצת מיצו. זה מעניין לחשוב על זה, שייתכן וגם הזמן המותר להדרן הוא חלק ממארג מוסכמות בהופעות. כזה שכולל פרק זמן מסוים שהקהל מסכים להמתין בסבלנות לאמנים עד שיעלו לבמה לשיר ופרק זמן מותר מרגע הירידה הראשונה מהבמה ועד החזרה אליה. ייתכן כי הייתה זו השעה המאוחרת והעובדה שמדובר באמצע השבוע שאנשים קצת נהיו חסרי סבלנות לקראת הסוף. בעיניי לפחות, זה היה מדהים. פחות מבחינת השירים שנבחרו לסיום (ואודה על האמת, אחרי ביצוע הסולו של רותם אני הגעתי מבחינתי לשיא ומה שקרה לאחר מכן לא זכור לי במיוחד) אלא יותר בשל העובדה שרותם פשוט סירב לרדת מהבמה. משהו בנתינה הכנה והאמיתית הזו, מחזיר אותי שוב לאמירות הלא מבוססות שלי בדבר הליך תרפויטי שלו בהופעה. חברי ההרכב משתפים אתו פעולה, לקראת הסוף מעט בהיסוס והוא סוחף את כולם להמשיך להופיע ולשיר.

     

    טוב נו, בסוף בכל זאת יצאתי די גרופית... נו מילא.

     

     

    לירושלמים אגב, יש הזדמנות לראות אותם ב 22/2  בצוללת הצהובה


     ואם אני כבר פה, מעבר להמלצה לעקוב אחריהם בעמוד הפייסבוק, אני משתפת בתכנון שרותם זרק לחלל האוויר לגבי ערב התרמה לנוער בסיכון שיתקיים במרץ בבארבי. אין עוד פרטים של ממש, בעיקר הרבה כוונות טובות, אבל אני סומכת עליו ועל האנשים סביבו שיצליחו להרים את האירוע הזה, בו ייקחו מן הסתם גם האנג'לסי. אז שווה לעקוב אחרי עדכונים בעמוד שלהם ולהפיץ לכמה שיותר אנשים. בשורה התחתונה ובלי הרבה קיטש, מחמם את הלב.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/2/13 14:52:
      זה כנראה היה נכון לשנת 2011, כי האנג'לסי של 2013 ממש לא יבשושיים.
        16/2/13 11:37:
      הוא נראה קצת יבשושי בקליפ.
        14/2/13 23:55:
      אין ספק שהכוח המשמעותי שלהם הוא בהופעות. יאללה, הזדמנות להגיד שלום לעיר הקודש...
        14/2/13 17:54:
      יש הייפ גדול סביבם מאז האינדינגב האחרון, ואני מנסה כבר מאז, אבל לא מצליח להתלהב מהם. אולי אם הייתי רואה אותם בהופעה זה היה משתנה. .