זהו סרט צרפתי קליל ומתוק של רז'י רואנסאר, למחפשי עומק וסוגיות מהותיות אין מה למצוא פה, סרט עם ניחוח פמיניזם סטייל סוף שנות החמישים של המאה שעברה, עם תיבול חזק של רטרו מקסים.אולי כמו "מד מן" רק בלי הרבה עומק והיסטוריה, שלא היו חסרות דאז.

רוז פמפיל (דבורה פרנסואה) מקסימה כמו אודרי הופברן של פעם בגירסה הצרפתית שלה היא נערה כפרית שחולמת להיות מזכירה -קלדנית "כמו כל" נערה צעירה בתקופתה... בראיון עבודה בלי מיטב הסיכויים והכישורים,היא גוברת על מתחרותיה מהעיר הגדולה ,כשהיא צדה את עיניו של הבוס (רומן דוריס) הנאה לא בזכות כישוריה,אלא בזכות יכולת ההקלדה בשתי אצבעות במהירות מסחררת.

הבוס המתאהב (לא מראה את זה ,רק מתנהג כך) מתחיל במשטר אימונים לקלדניות בטכניקות מעניינות, שכוללות ריצה שלא תבייש את רוקי בלבואה.ואף מעביר אותה לביתו,רק במטרה להוביל אותה לזכייה באליפות צרפת לקלדניות,ולשבור שיא ארצי.

בין לבין אנו מתוודעים לזוג חברים של הבוס, אהובתו לשעבר (ברניס בז'ו) היפיפיה שאותה הפסיד לחבר חייל אמריקאי שנחת בצרפת במלחמת העולם הראשונה, ואפילו אחרי שנולדו להם שתי בנות ,יש משהו לא ברור במשולש הזה.

לבוס יש גם טראומה ממלחמת העולם השנייה,ומשפחה לוחצת ולא מפרגנת, בגלל שגיאה שעשה בעבר..

וכך קולחת לה העלילה בזרימה רומנטית,אך לא מציאותית בעליל (המצאות זוג צעיר אוהב ובריא בבית אחד לבד כשנה בלי מגע). האם הזוג יתחבר? האם רוז תנצח? לכו לראות,אפילו אם זה רק בשביל לראות סרט בסיגנון של פעם, עם שפורפרות טלפון,תקליטים, טלווזיה שחור-לבן, רדיו בגודל שלמכונת כביסה,מכוניות של פעם,וכמובן מכונות כתיבה מרעישות בסיגנון של שני כהן במשרד של שוקה-נח-המון...

בקפיצה מחוץ לביקורת זה מזכיר לי משפט שאמרה אודרי הופברן ז"ל:

אנשים משייכים אותי לתקופה בה הסרטים היו נחמדים, נשים לבשו שמלות יפות בסרטים והמוזיקה הייתה תמיד נעימה. אני אוהבת שאנשים כותבים לי ואומרים "היה לי מצב רוח רע ואז נכנסתי לקולנוע, ראיתי סרט שלך וזה עשה את כל ההבדל".

– אודרי הפבורן