עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    הבלוג של איילת הלר

    נגיעות במה שבאמת מעניין אותי

    DNA -בכורה ישראלית

    0 תגובות   יום שלישי, 23/10/12, 01:06

    כמה מרענן להגיע לשכונת התקווה ולבקר בתאטרון שאומר וגם עושה. בתאטרון סל"ה סטודיו לאומנויות התאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין  מופיעים בערב על הבמה ומוחים על חוליי החברה. אבל חוץ מהצגת מראה לחברה, מראה הקוראת לשינוי, אנשי התאטרון גם שותפים ביצירתו של השינוי. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שהשחקנים עובדים בשפת התאטרון עם אנשי האזור למען קהילה טובה יותר. ועל כך שאפו.

     

    באתי הערב לצפות במחזה DNA בהשתתפות שחקני שנה ג'. מחזה זה נכתב במקור על ידי דניס קלי שהוא מחזאי בריטי, ובויים על ידי אלירן כספי. מוסיקה- שי בן יעקוב, תאורה מצוינת לטעמי- איל דניאל. מנהל בפועל- שלג, ע.במאי ומנהלת הצגה- דגניה זילברשטיין. צוות טכני-מור שרון. צילום סטילס והפקת טריילר-רדי רובינשטיין

     

    http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=Fanfm3XnDW0

     

    המחזה מבקש להציג את השאלה מה מקור האלימות. האם היא צורך הרסני בסיסי בלתי נשלט בפרט ובקבוצה או שמא היא תהליך נשלט על ידי הפרט והקבוצה?

     

    זוהי שאלה רלוונטית תמיד. שהועלתה למשל במחזה הנחשול (מוזכר כאן על ידי סמל על חולצת כל המשתתפים ובכך מהווה בסיס דיאלוגי איתו). שם הייתה תשובה מאוד ברורה והיא- אם נערוך ניסוי נגלה שהאלימות  טמונה באדם החובר לקבוצה. הקבוצה פועלת ככוח חברתי מועצם שנשלט על ידי מנהיג שקול. בתוך הקבוצה  הפרטים פועלים מתוך פחד מתגובת הסמכות ומתוך הרצון להשתייך. 

     

    כאן ראינו התרחשות שונה מעט. אנחנו לא עוסקים בניסוי. אכזריות כלפי ילד אכן התרחשה. במחזה לא הוצגה סיבה ממשית לאכזריות הזו, האירוע קרה סתם. ומאחר שאין דבר כזה "סתם" אזי או שהייתה דינמיקה בעייתית או שהאנשים מופרעים. על הבמה לא היה ברור אם זה קרה כי יש כאן חבורה של מופרעים שהלכה עם המופרעות הפרטית צעד קדימה או משהו בבסיס הקבוצתיות נתן את הטון.  העובדה שהדמויות נראו כחלקי אובייקט ולא כאנשים שלמים שעוברים תהליך, מאוד מקשה את ההזדהות של הצופה עם מי מהם ומעלה את הסברה שהאלימות היא בבסיס האדם ולא בשילוב של אדם וקבוצה.

     

    במחצית השנייה, מתבהר הסיפור דרך הקצנת האלימות שבו, או אז עולה הסיפור הקבוצתי ותופס תאוצה הרסנית. הקבוצה הופכת לחיה אלימה המקדשת את כל תאיה האנושיים להילחם בקורבן האקראי מתוכה. לא סתם השם שלו הוא אדם. מעורר אסוציאציה לאדם שגורש מגן העדן. כל זאת מתרחש לא מתוך אידאולוגיה אלא מתוך פחד,אישיות מופרעת ודינמיקה קבוצתית הרסנית. המבנה של הסיפור טוב והמשחק החזק תורמים יחדיו לקצב טוב, למתח והתפתחות מתמדת בעלילה. אין רגע דל. או סקנדל או פסטיבל של סקנדל.

     

     השחקנים- אפרת בן יעקוב פלג, שגיא הלפרין, אבינועם בן נחום, מאיה בכובסקי, עידו לוסקי, גל אמיתי, נדב לאור, אדריאנו חאובל, אימרי ביטון, איתמר שקד, דורין קריו עשו מאמץ כביר להיות הכי טובים שיכלו. אציין ארבעה.

     

    אבינועם בן נחום היה מצוין. הוא הביא דמות של מנהיג (פיל) עם הפרעת אישיות המשתמש בשתיקה אלימה ובטרור של קור אנושי והחלטות שקולות אך שגויות בבסיסן. פיל חי בסרט,(אולי לכן הוא אוכל פופ קורן)  הוא מנהיג את הקבוצה ואת היחסים שלו מתוך התבוננות החוצה ולא פנימה. 

    אפרת בן יעקוב פלג (ליאה) מציגה נורמליות על סף השיגעון במשחקה הנוגע ללב. נדב לאור (בריאן) מציג את הבחור המעוכב עם המצפון שמשתבש בצורה נפלאה. דורין קריו (קייט), הנערה עם האישיות הגבולית שאינה מבחינה בין טוב לרע, הולכת לאן שמעניין ללא מצפון פעיל. היא מצליחה להביא את הדמות באופן מאוד טבעי ומשכנע.

     

    אהבתי מאוד אתת השימוש בשקופיות בסוף ההצגה המעיד על כך שבקבוצה היו אנשים שהחוויה עיצבה את דרכם בחיים. רבים מהם השתלבו ,לכאורה, בצורה רגילה בחיים הנורמטיביים. כלומר, גם לאלימים יש לפעמים תקנה. אך עדיין נשארו השאלות הפתוחות. מתי והאם היא תתפרץ שוב. 

     

    אלימות היא נושא שחשוב מאוד לדון בו כל הזמן לא רק בעת משבר. ולכן אני ממליצה למי שלא ראה לאחרונה עבודות שעוסקות בתחום ללכת ולצפות בהצגה.

     

    הדירוג לוקח בחשבון שמדובר בשחקנים בתהליך למידה ושיפור.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה