אווירת הקסם והמסתורין החלה כשבשעת שקיעה שני הבמאים קבלו את הקהל ברחוב הראשי, מול הים ,דברו מילות פתיחה והובילו אותנו דרך רחוב עולה עד ביתם של משפחה שבימי הפסטיבל הם חלק מהחגיגה ולא אכנס כאן לעניין של איך הם מרגישים עם זה, אך בהחלט זה מעניין.

שתי נשים בלבוש מוזלמי מקסימות מכרו מחוץ לבית סלטים ביתיים ופלאפל.

אותן שתי נשים שחיבקו אותי חזק כשראו אותי בתום ההצגה יוצאת עם דמעות ואף בכי.

אחת מהן אמרה לי בחיבוק ''את בוכה!!  גם אני בוכה... זה לא צריך להיות ככה..

אז כפי שהנכם מתרשמים: לא אדבר על תוכן ההצגה,  רק אגיד שהיא מהווה  זווית נוסף למקומנו כאן, המלחמות הלאומיות מול האישיות, הדו קיום, מחיר האדמה הזאת, ונחל הדמעות שלא יודעות צבע , לאום ודת, והן זורמות באותו נחל של הסטוריה רבת שנים.

מאוד אהבתי את המשחק של כל הצוות, כל הכבוד  לבמאים שעושים שימוש בתאטרון כדי להעביר מסרים, למפיקים  אשר עשו את המפעל לאפשרי, לשחקנים שעושים דוגמה לדו קיום ומתגברים ומתמודדים עם השאלות הקשות.

בתקווה שיהיה שלום .

ובאמונה שכל יוזמה פרטים וקבוצתית למען המתרה הקדושה הזאת רק תתרבה ותפרח .

Peacock Silwan