עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';
    0

    את רומא אמנם לא בנו ביום אחד, אבל הצליחו לי להרוס במחי סרט אחד!

    8 תגובות   יום שבת, 28/7/12, 13:03

    מה יש בו בוודי אלן, שהוא חייב לעצבן? סליחה, לא קונה את כל התחכום, גאונות, מקדים את זמנו, בלה, בלה, בלה. בולשיט! בסרטו החדש, "לרומא באהבה" נדמה כי גם הוא כבר לא קונה את זה. הדמות הנוירוטית הקלאסית אותה הוא מגלם מצהירה על עצמה שהיא מקדימה את זמנה ובה בעת חולקת עמנו את הפחד הבסיסי ביותר- להפסיק להיות רלוונטית. לדידו של אלן, כל עוד המוח פרודוקטיבי ויוצר, החיים נעים על מסלול בטוח. החרדה מתחילה ברגע היציאה לפנסיה. ואלן, הוא לא רוצה לצאת לפנסיה. הוא מעדיף להמשיך ליצור בשיטת הסרט הנע, גם אם זה מוביל לעלילה בינונית ומופרכת. ולכן, כשדמותו של אלן מתעקשת שהיא "מקדימה את זמנה" לא נותר אלא לפלבל עיניים בסקפטיות לעבר הבמאי בן ה-77 ולתירוציו המגוחכים.   

    כמו בסרטיו הקודמים בשנים האחרונות, בהם הוא נוטה לצאת מגבולות מנהטן ולחקור ערים אירופאיות נחשקות, גם הפעם הוא משלב ביזנס ופלז'ר ויוצא לטיול באחת הערים היפות בעולם. רומא- אלא מה?

    בסרטו זה, כולא אלן בעלילתו ארבעה סיפורים שצריך לנבור עמוק על מנת למצוא בם איזשהו חוט מקשר. או הגיון. או עניין. כל סיפור מתרחש על פני רצף זמן שונה, החל מיממה אחת, עובר במספר חודשים וכלה בפרספקטיבה מאוחרת של 20 שנה.

    הסיפור הראשון מציג אמריקאית בלונדינית שנפגשת במקריות עם איטלקי שרמנטי (איפה האיטלקיים הללו היו בטיול שלי אני לא מבינה?!). השניים מתאהבים ומחליטים להתחתן מה שמביא למפגש צמרת בין ההורים משני הצדדים, כאשר אבי הכלה (וודי אלן) מוצא באבי חתנו לעתיד כשרון זמרה יוצא מגדר הרגיל. אם אמרתי לפני רגע כי אין קשר בין כל סיפור אחד למשנהו, אחדד ואבהיר כי גם הקשרים הלוגיים בתוך כל סיפור בפני עצמו תלושים למדי.

    בסיפור השני זוג נשואים טריים מגיעים מן הפרברים לנסות מזלם בעיר הגדולה. הצטרפות מקרים יוצרת מצב בו השניים נפרדים זה מזו למשך יום אחד ומוצאים עצמם עם פרטנרים חלופיים- שחקן איטלקי מצליח וזונת צמרת (פנלופה קרוז) שנופלים עליהם מהשמיים.

    בסיפור השלישי ארכיטקט עשיר ושבע (אלק בולדווין) מטייל ברומא במסגרת חופשתו ועסוק בהלקאה עצמית על חטאים שביצע באותה עיר עצמה בצעירותו. הנ"ל בא לידי ביטוי כשהוא פתאום משמש מנטור לסטודנט חולמני (ג'סי אייזנברג), אשר מחליט להתמסר ליצריו ולכישופיה של החברה של החברה שלו (אלן פייג'). מבולבלים? גם אני!

    ובסיפור האחרון איטלקי פשוט (רוברטו בניני) שחי חיים פשוטים וליניאריים, הופך בבת אחת ומבלי שעשה שום דבר מיוחד, למפורסם וחייו משתנים ללא הכר.

    בכל סיפור בולט נושא הפרסום. יצר המציצנות על שלל רבדיו והתשוקה לתהילה יכולים הרי להוציא אדם מדעתו. כולנו בעצם רוצים להיות מפורסמים, להיות מוזמנים לפרמיירות מכובדות, לקבל את השולחן הכי שווה במסעדה ולהתרועע עם דוגמגיש/ה.  ואיך נהיה מפורסמים? חסרות דרכים?! אפשר לפצוח בקריירת משחק ושירה, אבל גם מאוד בקלות אפשר להזדנב אחר מפורסמים אחרים או למשוך את תשומת לבם של ההמונים בזכות אכילת טוסטים בבוקר וגירוד בביצים. כן, תראו, הנה אמירה ביקורתית על תרבות הריאליטי השטחית מבלי להגיד את המילה עצמה. תחכום! מיד אחריה תגיע ביקורת על טיפשות חדוות הנעורים והרדיפה אחר פנטזיות שאין להן אחיזה במציאות, בדמות קול מאוחר מן העתיד. תחכום! והדובדבן שבקצפת- וודי אלן (בזמן שהוא לא עסוק בלדחוף שחקנים שישירו אופרה במקלחת מול צרכני תרבות אוונגרדיים) מדבר ומדבר ונדמה כי עוד שניה יתפגר. תחכום!

     

    סיפורים מופרכים וקו עלילה תלוש

     

    ''

     

    היומרה המתאמצת מדי ליצור סרט מתוחכם, בעיקר התישה אותי וגרמה לגרציה הצינית שבי לעלות על גדותיה.

    והשחקנים של אלן- שום הבעה, שום רגש. כבובות על חוט שעומדות בתו תקן למשחק בסרטים שלו, או כפי שהגדירה זאת היטב שותפתי לצפייה "בוא נהיה ממש מגניבים, נשמור על תווי פנים קפואים ורק ננעץ עיניים גדולות למצלמה". ג'סי אייזנברג שמגלם ארכיטקט צעיר שמתאהב בחברה ה"מיוחדת" של זוגתו הוא שחקן טוב באופן כללי ולגמרי שכנע אותי שצוקרברג הוא איש מלחיץ בסרט "הרשת החברתית". גם אלן פייג', המגלמת את החברה חסרת המצפון הייתה לא רעה ב"ג'ונו".  אבל ברומא, השניים פשוט מצליחים לגרום לי לפקפק בכישרונם. וכשדבר כזה קורה, יש רק אחד להאשים- את הבמאי! מזל שהיה את רוברטו בניני, שבתור איטלקי חם ובמאי מצוין בזכות עצמו, חף את גינוני הוודי והצליח לשכנע בתפקיד האלמוני שהפרסום נופל עליו יש מאין (ואולי זה בכלל בגלל האיטלקית שהאמנתי לו). מזל גם שפנלופה קרוז המוכשרת והסקסית להחריד, הצליחה לעורר מעט את העניינים, בתפקיד שאמנם לא יביא לה אוסקר, בניגוד לפעם הקודמת בה כיכבה בסרט של וודי אלן, אבל חשף קצת דם חם לעומת שאר הדמויות האנמיות.

     

    אני לא מאמינה בלצאת מסרט ולנבור בכוח אחר איזשהו סאב טקסט, מתוך אמונה שכל דבר נעשה מסיבה. לא מאמינה. סורי. אני מאמינה בלצאת מסרט משתאה, מאושרת או עצובה באמת. גם אם מדובר בסרט שדורש זמן עיכול, לפחות שיהיה כזה שאגלגל במוחי משך ימים ולא ארצה למחות את זכרו בשנייה שאצא. הפעם, קרה ההפך הגמור.

     

    ולמה אני כל כך זועמת בעצם? כולה סרט, מה אני לוקחת את זה קשה?

    אני כועסת, כי אחרי הסרט הזה, אלן ביאס לי את רומא. ככה בדיוק. לפני שבועיים הייתי שם לימים אחדים. זהו לי הביקור השני בעיר הסופר רומנטית וסופר מהממת הזאת. ואמנם בתחילת הסרט כמה סצנות שובות לב גרמו לי לחייך ולהתגעגע, הרי שבהמשך, העלילה המעצבנת והמופרכת הפכה את רומא לחיוורת, כלי חסר אונים בידי הדמויות השטוחות שאלן יצר. אם בתחילה סיירתי במוחי שמחה וטובת לבב בכיכר קמפידיולו יורדת במדרגות לכיוון כיכר ונציה ומשם ממשיכה יחד עם השחקנים למזרקת המשאלות, הרי שבסוף הסרט לא יכולתי לסבול את וילה בורגוזה, הקולוסיאום ואת כיכר אספניה על המדרגות הספרדיות שבה.   

     

    בשורה התחתונה, לחובבי וודי אלן בלבד ולאיטלקים נוסטלגיים שאוהבים לפזם "VOLARE". כל השאר, מומלץ לוותר. 

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 2 מתוך 5

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/8/12 11:44:
      הסרט הוא קומדיה, ומצחיק. מי שלא צוחק, עושה ביקורת "רצינית" אבל לא צחק. למה לא יצא באמצע? סרט מתח שאיננו מותח, יוצאים באמצע, לא? אפשר גם חצי ביקורת, את מתפלספת יותר מוודי אלן. הביקורת שלך, בלב, בלה, בלה בלה , בלה, בלה? אז אני אמרתי לו:::: ככה וככה וככה וככה...אם אין לך מילים, תשני כדור....
        13/8/12 11:56:
      לי דווקא העיר עצמה דפקה את הרושם
        12/8/12 19:08:
      "אני כועסת, כי אחרי הסרט הזה, אלן ביאס לי את רומא". מעתה, רק סרטי תעודה :)
      חבל. תודה על האזהרה.
        28/7/12 23:42:
      כתבתי פסקה שלמה על כך שהסרט בכללותו שם דגש על הרצון להיות מפורסמים ועל יצר המציצנות. אבל אני חולקת עליך שריאליטי זו כוכבות ברגע בגלל סיבה. לשבת בוילה ולהפליץ דעות גזעניות איננו סיבה ולטעמי, סיפור העלילה של בניני, כן נגע ספציפית לתעשיית הריאליטי. מישהו שמגיע משום מקום וללא סיבה מיוחדת הופך מפורסם ואחרי זמן מה, חוזר לאנונימיות שלו כאשר המצלמה מתעדפת לא יוצלח אחר. לצערי כיום, תעשיית הריאליטי מנפיקה לנו כלומניקים בקצב שרובם הם הסלבס החדשים. ואולי בגלל זה כבר קשה לטוות את הגבול בין שני המושגים הללו. מה שכן, אני לחלוטין נבוכה שלא קלטתי את הניואנסים הדקים בסצנת המקלחת. אולי אני בכלל איטלקיה עמוק בפנים ולא ישראלית סוררת?!
        28/7/12 22:34:

      לא קשור לריאליטי. 

       

      קשור לתרבות הסלב בכללותה.

       

      ריאליטי זה כוכבות ברגע בגלל סיבה. אם שמת לב, בסרט הדגישו כל הזמן שאין סיבה כלל להיותו מפורסם. סתם קם בבוקר. אם היה מופיע קודם בתוכנית כלשהי זו הייתה הסיבה.

       

      כאן לא הייתה הסיבה אבל היו המון שאלות ושטויות מסביב - אילו תחתונים, איך מתגלח וכו'

       

      הביקורת לא הייתה על ריאליטי, אלא על הטירוף, הטמטום והרדידות ברדיפה אחר תרבות הסלבס.

       

      הקטע עם המקלחת, וחבל שצריך להסביר את זה לישראלית צעירה, היה ביקורת על בזבוז המים במדינה והמצב הבעיתי של מפלס הכנרת. מגניב

       

       

        28/7/12 21:43:

      הקטע עם בניני בא בדיוק ללעוג לתרבות הסלבס?!?! מזל שאמרת, אחרת בחיים לא הייתי שמה לב...

       "הנה אמירה ביקורתית על תרבות הריאליטי השטחית מבלי להגיד את המילה עצמה. תחכום!"

      תכף תגיד שהקטע של וודי אלן מכניס זמר לתוך מקלחון בהיכל אופרה היא דרך מטאפורית להראות לנו שהוא מקדים את זמנו... הסנני

       

        28/7/12 21:08:
      ליצנית, את לא יכולה לראות סרט של איש שעושה סרטים כמה עשרות שנים ולהגיד שאת לא מבינה למה אומרים שהוא מקדים את זמנו. הוא הקדים את זמנו לפני שעוד נולדת. רושם ביומן לא להזמין אותך לסרטי וודי אלן. אגב, הקטע עם בניני בא בדיוק ללעוג לתרבות הסלבס שניתן לראות למשל בוואלה עם כותרות מפגרות על סלב כזה או אחר שגילה חתול מתחת לאוטו.