עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';
    0

    השרדות סוריאליסטית על אי בודד (ואף מילה על ריאליטי!)

    6 תגובות   יום רביעי, 27/6/12, 01:43

     אחרי לא מעט סרטים שראיתי בקולנוע, מהם יצאתי מהורהרת במקרה הטוב ומדוכאת להחריד במקרה הפחות טוב, הפעם יצאתי עם חיוך דבילי מרוח על הפנים. זו בעצם הסיבה המרכזית בגינה אני ממליצה בחום, אם טרם ראיתם (כי אני נזכרתי יחסית באיחור), לרוץ, לטוס, לשחות או לעוף בדחיפות לראות את "ממלכת אור הירח". זהו, שטחתי הפעם מראש את אהדתי הגלויה לסרט שסוף כל סוף גרם לי לשביב אופטימיות ללא שמץ ציניות, מחשבות עמוקות או תהיות על מי אני ומה גורלי בעולם ואיך אני מתחברת/מזדהה באופן אישי לסצנות מטרידות יותר או פחות. פשוט- כיף טהור. אבל לא כיף טהור במובן של עוד סרט דבילי עם בדיחות ירודות והומור נחות שגורם לנו להתגלגל מצחוק ופה זה נגמר. ממש לא. כיף טהור במובן של סרט מבריק, חכם, תמים וממזרי כאחד, שגורם לנו (או לי לפחות) לרצות לראות שוב ועוד ועוד.

    אין קשר בכלל, אבל ככה בדיוק הרגשתי אחרי שראיתי לראשונה את "מיס סאנשיין הקטנה"- פשוט רציתי לבכות מרוב אושר. אין כמו ההנאה שבצפייה בסרט טוב, כאשר בכל פריים נגלים רבדים נוספים. גאוניות קטנה, עם שמץ קל של יומרנות מבורכת, זה כל מה שנדרש על מנת להפיל אותי, אחרונת הציניות המרירות, בפח הוורוד.

     

    אז מה יש בממלכת אור הירח שגרם לי אושר צרוף ככה סתם באמצע עוד שבוע סתמי בחיי?

    ווס אנדרסון, במאי הסרט, רקח עלילה שנבנית טלאים טלאים כאשר מרכזה נסוב על סיפור אהבה תמים ומקסים בין שני ילדים בתחילת גיל ההתבגרות שתקועים על אי מבודד. השניים, מבריקים וחכמים, מוצאים עצמם אבודים בים הנעורים, אולי כיון שמראש הנם בוגרים מאוד לגילם (או כפי שאומר ברוס וויליס, המגלם את שריף האי לילד באחת הסצנות- אתה בוודאות יותר חכם ממני).  הילד, סם, יתום חולמני אשר מתגלגל למחנה צופים כחריג שנוא על החניכים. הילדה, סוזי, כלואה בכלוב של זהב, בת לזוג עורכי דין ממולחים שלא מתקשרים באופן קונבנציונלי, לא ביניהם ולא אתה. סם וסוזי, עם נטייה להתפרצות מהירה ואובדן עשתונות, מסרבים לתת למוסכמות חברתיות לכלוא אותם בכבלים שלא ביקשו לעצמם ומבקשים לא יותר מתחושת שייכות. סוזי, אשר משוכנעת שהוריה לא רואים בה יותר מיצור פרוע, מסתתרת בערימות ספרי פנטזיה וצופה בעולם דרך משקפת ; וסם, הילד הכי לא מקובל בחבורת הצופים שאפילו משפחתו האומנת אינה מעוניינת בו יותר, מוצא מפלט בציורים בצבעי מים של עירום נשי ועמודי תאורה. מודעים להחריד לעתיד הלא זוהר שמצפה להם כבוגרים, הם מבקשים לעצמם רגעים אחרונים של פנטזיית נעורים. כך נרקם בין השניים קשר מיוחד תוך כדי חליפת מכתבים הדדית עד שבשלב מסוים, מחליטים החברים לעט לעשות מעשה ולברוח יחדיו. הבריחה שלהם והשהות שלהם בחוף מבודד וקטן, נטווית בצורה פנטסטית שגורמת לצופה להרגיש כאילו הכירו מאז ומעולם ואינם מסתובבים יחדיו רק ימים בודדים. הנופים המדהימים מועברים באופן סוריאליסטי באמצעות צילומים עוצרי נשימה (ושאפו לצלם רוברט ד' יאומן) היוצרים אווירה ציורית קסומה אשר מאפשרת לנו הצופים לחוש כאילו גם אנחנו חלק מההרפתקה. כל אלו מלווים בצורה נפלאה את סיפור האהבה המקסים והיפה כל כך הנרקם בין השניים. לכל אורך הסרט ישנו משחק מעניין בין מציאות ודמיון ולעתים קל ללכת לאיבוד ולהירתע כאשר אירוע בלתי הגיוני מתרחש או לחלופין, לצחוק ברגעים עצובים ממשיים.

     

    אחרי שנואשתי מחיפוש סצנת הריקוד המופלאה על חוף הים, תאלצו להסתפק בטריילר הרשמי:

    ''

     

    גרדרובה מכובדת של שחקנים כינס הבמאי. אחרי הצפייה, אפשר להבין למה יבקש כל שחקן מכובד לקחת חלק ולו הקטן ביותר, בסרט שכזה. כך ניתן למנות בנשימה אחת את ברוס וויליס, פרנסיס מקדורמנד, ביל מארי, טילדה סווינטון, אדוארד נורטון והארווי קייטל. נוכח רשימה כזו כבדה של שחקנים, זמן המסך הניתן לכל אחד מהם מוגבל, אך היפה הוא שגם בטקסט קצר, באמירה, הבעת פנים או נוהג, ניתן ללמוד כל כך הרבה על כל אחת מהדמויות ולקלוט, ולו במעט, את עולמה הפנימי. את חלקו הארי, מעניק הסרט, כמובן ובצדק, לשני הגיבורים הצעירים והלא מוכרים, קארה הייוורד המגלמת את סוזי וג'ארד גילמן, המגלם את סם.

    אבל את ההצגה ללא ספק לטעמי גונב הנוף המרהיב בלעדיו לא יכול היה הסרט להיות שלם. אין זה מפתיע כי הרפתקה של בריחה מהקיים אל הלא נודע, בהליך של חיפוש עצמי, חייבת להתרחש על רקע נופים עוצריי נשימה. אם "בחיים האמיתיים", אנחנו, חמושים במצלמה, ספק נוסעים ספק בורחים ליבשת אקזוטית במסע לחיפוש עצמי, על אחת כמה וכמה שהדבר מתבקש בסרטים (ומי שראה את "וינסנט רוצה לים" ודאי יסכים). אי לכך, הנוף הכובש אשר מוגש לנו במקשה אחת עם הצילום המופתי, הוא הוא הכוכב האמיתי של הסרט. תנועות חדות ומהירות של המצלמה מחד לעומת רצף מתמזג וקולח מאידך נותנים לכל עץ, אבן, נהר ושיח את הכבוד הראוי. לאלו מתלווה פסקול מעט פסיכדלי הזורק אותנו אם נרצה ואם לאו, לאמצע שנות ה-60, בהן מתרחשת העלילה. כך, אמנם בסרט העישון היחיד הוא של מקטרות וסיגריות, הוא בכל זאת מצליח בקלות, בזכות עלילה, ויזואליה וסאונד מיוחדים,  לגרום לנו לתחושת היי.

    היה מהפנט לראות את כלל הצופים (האולם היה מלא עד אפס מקום!) יוצאים מחויכים מאוזן לאוזן. הזוגות ביניהם אף התפנקו בנשיקה חטופה או מבט מאוהב. ואם בדרך כלל מעשים שכאלו רק מעוררים אף יותר את המכשייפל'ה הלא מפרגנת שבי, הפעם הצלחתי לשמוח עבורם מכל הלב ולחייך, כאמור, חיוך אופטימי אמיתי.

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/7/12 10:45:
      עוררת עניין לראות את הסרט
      התממשות המילה "קסום". פשוט כך.
        30/6/12 08:04:
      לגמרי.
        28/6/12 18:28:
      לפעמים חיוך בסוף הסרט שווה הכל :-)
        28/6/12 01:07:

      ביקורת יפה. אני רואה את הדברים אחרת ממך. את מוזמנת לקרוא את הביקורת שלי לסרט.

        27/6/12 23:10:
      השתכנעתי..!