עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';
    0

    רוצים להתחלף?

    4 תגובות   יום שבת, 26/5/12, 12:09

    בוקר, יציאה, המתנה בתחנת האוטובוס, עבודה, חזרה הביתה באותו אוטובוס, דירה בורגנית, בן זוג שמחכה, נשיקה, ארוחת ערב, זיון, לילה ושוב- בוקר, יציאה, המתנה בתחנת האוטובוס...

     

    דג'ה וו מהסוג הלא נעים אוחז בי למראה רגעים ארוכים-נמתחים בסרט שלא מדבר עלי בכלל, אבל מדבר אלי כל כך.

    רותם קינן המעולה מגלם את עודד, דוקוטורנט מוכשר לפיזיקה באוניברסיטת תל אביב. עודד נשוי לתמר (שרון טל), אדריכלית טריה בחיפושי עבודה, ומתגורר עמה בדירת שלושה חדרים מרווחת ברמת אביב. מדי בוקר יוצא לעבודה, בערב הוא שב, לתמר, למיטה, לביצים ולחלב.

    יום אחד הוא נאלץ לחזור לביתו במפתיע, בשעה שלא התרגל לראותו. פתאום הכל נראה שונה, מקסים ומפתיע. לא נדרש הרבה כדי לרתק את גיבורנו- יעשו זאת מעמד לכוסות, אהיל, אבק. בלילה הוא מספר את החוויה לאשתו, אך היא לא מתרשמת. 'זה היה מוזר', הוא אומר, 'כמו שהייתי קטן וחזרתי חולה הביתה'. מכאן ואילך, בעדינות ובאיטיות, יילך גיבורנו ויחזור לגיל הילדות, מעז בכל רגע יותר ויותר. בתחילה עוד יתרץ בעבודה, יום חופש, בדיקות עם האישה. יתרץ בבית- הרצאות, נסיעת עבודה, אך בסוף אף לא יטרח להסביר פשר התנהגותו המוזרה. מרגע לרגע הוא ברגרסיה ביוגרפית וילד אינו צריך להצדיק מעשיו.

    כדי שלא נזדעזע לחשוב שהוא הפסיכי היחידי, הוא לא פועל לבד. מהר מאוד מזהה אותו ואת מעשיו שכן בבניין (דב נבון), מזהה- ומזדהה. מכאן ואילך יעודד את עודד לנסות יותר, להרחיק לכת, לצעוק, לבכות, לבהות, לעשות פרצופים, לדבר עם אנשים כביכול זרים. זו נקודה מעניינת, כביכול זרים כי לפחות לאחד הצדדים, הם מוכרים. אך רב הנסתר על הגלוי והצד השני מכיר דמויות בחייו באופן שונה, על ידי כך שהוא שולח את חברו, שאינו מכיר אותם והם אינם מכירים אותו, לדבר אתם. השכן מדבר עם אמו הספרנית של עודד ועודד ניגש לפתוח חשבון בנק אצל אשת השכן ולרכוש תיק מאביו של השכן. הסצנות מוגשות לנו באיטיות כאשר האלמנט המרכזי הוא התעללות בנפשם של הנבחנים, שאינם יודעים מיהו אותו זר שניגש אליהם אך נדמה כי כבר מכיר אותם.

     

    סרט לא פשוט, "ההתחלפות". ערן קולירין הבמאי כבר הוכיח את עצמו מעל לכל ספק בסרטו "ביקור התזמורת". הסרט הנוכחי שונה מאוד אך דומה. שונה מפני שההתרחשויות הנוכחיות איטיות להעיק, המלל דל, ההתנהגות קשה עד מרגיזה ולא נהירה לחלוטין לצופה ההדיוט. דומה מפני שהוא מפליא לטוות חיים ולגרום לנו להרגיש כאילו איננו רק צופים אלא צועדים יחד עם הדמויות וחיים אתן את חייהם העלובים.

     

    אני כותבת את הביקורת כשבוע לאחר שצפיתי בסרט. בדרך כלל אני נוהגת לכתוב ישר, כשהכל עוד טרי בראש. אבל אחרי סרט כזה, נדרש זמן לעכל. העובדה שגם כעת הוא מטריד אותי ואני מגלה עוד ועוד רבדים בסיפור, הופכת אותו למיוחד.

    ואולי אני לא מרפה ממנו מפני שהוא הצליח לדבר אלי במכות חדות. להחזיר ליום בו השתחררתי משירות הקבע. עד אז את הבית הכרתי רק בלילות ובשבתות. התרגלתי לקום מוקדם ולחזור מאוחר, לבן זוג שכבר נמצא שם, לשגרה שכבר קיימת. יום אחד חזרתי הביתה בשעה שלא הכרתי. והמצב הזה הפך למנת חלקי משך חצי שנה. זה היה בוקר די סתמי למרות שהיו לו את כל הסיבות שלא להיות כזה. יום לפני חגגתי את שתיית השחרור ובאותו לילה, הודיעו לי הורי באיחור מכוון של שעות רבות, שכלבי האהוב מת. ובכל זאת, בוקר השחרור לא היה שונה מבקרים אחרים. במקום ליסוע כהרגלי לקריה, נסעתי לתל השומר לטקס גזירת החוגר וקבלת תעודת המילואים. משם, הביתה, לגבעתיים. מוטרדת מהכל ומכלום קיבל את פניי בית ריק. האור נכנס מבין חרכי התריסים הרעועים שסירבה בעלת הדירה לשלם על תיקונם, והיה שונה מהאור שהכרתי בשבתות. זה היה אור אחר. זה היה רעש אחר. זה היה צבע אחר. ישבתי על הספה ולמדתי להכיר מחדש. כל יום היה בבחינת גילוי, בתחילה מרתק ובהמשך מעיק. מעיק עד כדי כך שעייפתי גם מזה וטסתי לחפש אורות וצבעים ביבשה אחרת. וכששבתי ארצה, אל הבית שלנו, אל החיים שהיו ואליו- כלום כבר לא היה אותו דבר.

     

    אנשים שקועים בשגרת יומם ואינם מבחינים ימין ושמאל. עצימת עיניים מתמשכת. עודד מפסיק לענות לטלפונים, נעלם, מתנהג מוזר. ההתנהגות מעיקה על בת זוגו אך היא לא אומרת דבר. יותר קל להעמיד פנים שהכל בסדר. ואולי היא באמת לא רואה?

     

    באחת הסצנות המרגשות בסרט שואל עודד את תמר "צעקת פעם למקום ריק? תנסי, זה כיף". אומר וצועק במקום ציבורי, מדגים לה. והיא נאלמת. פתאום חושדת. שניה לפני הציעה לו להזדיין כאן ועכשיו וסיפרה על גניבה מחנות, שני מעשים לא קונפורמיים בעליל אבל מרתקים, מגניבים, הרפתקנים. ופתאום, הוא צועק ומיד לאחר מכן היא נדהמת שלא לומר מזדעזעת מהרעיון לצעוק, כך סתם, לאף אחד, לשום מקום, פשוט לצעוק.

     

    ''

     

    כשייפגשו הרביעייה, עודד, שכנו ובנות זוגן, נראה עולמות שונים. של זוג שכבר מכיר את עצמו ושל זוג שרק כעת לומד להכיר. כשכולם צופים יחדיו בסרט החתונה המיוחד של השכנים, הלב נכמר על עודד ותמר, בתחילת דרכם, לומדים להסיר את המסכות ומבינים כי ההתמודדות הקשה עוד לפניהם.

    זה לא סרט פשוט, זה לא קולנוע מהנה. קשה על סף הבלתי אפשרי לצלוח את העלילה. דקות ארוכות עוברות עד שנשמע משפט. דיאלוג הוא בבחינת נדיר ביותר וגם הוא מורכב ממשפטים בודדים. אבל זה סרט שחותך את הנשמה, עוצר את הנשימה ומפחיד את הנפש. הצילום המופתי והמשחק המעולה של כלל השחקנים ובראשם רותם קינן המצוין, הופכים אותו לראוי לצפייה ועבור חלקנו, אף בגדר סרט חובה. 

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/5/12 16:54:
      הטקסט שלך רגיש ומקרב מאד. קראתי ביקורות על הסרט והרעיון שלו נשמע לי גאוני. אני מבין שהביצוע לא קל לעיכול ואתה נדרש לעומק ולראייה גבוהה כדי להתחבר. זה מסביר שלא כולם צלחו בהצלחה ולא כולם התחברו ולא כולם עשו את ההיקש הזה על חייהם.
        27/5/12 11:25:
      אני יצאתי אחרי 40 דקות... היה יותר מדיי משעמם...
        27/5/12 10:49:
      אהבתי את הפסקה המסכמת במיוחד. טוב שחיכית שבוע, התבשיל שמתבשל על אש קטנה יוצא טעים יותר.
      סרט מעורר מחשבה. לא לכולם אבל למי שזה מתאים, באמת מתאים.