להיות ישראלי זה להיות קצת סכיזופרני. לא במובן של "אוטוטו ישמידו את כולנו", אלא בפיצול האישיות שיש לכולנו. אף אחד מאיתנו לא מבין למה אנחנו קולניים כל כך, אבל אז בדיוק החבר מהצבא עובר ונצעק לו "מה המצב גבר?" כולנו גאים בחוצפה הישראלית שלנו אבל לא מבינים באיזה זכות מישהו מנסה לעקוף אותנו בתור.

גם הקולינריה שלנו קוטבית משהו. למדנו להעריך גבינות טובות ויין איכותי בדיוק כמו באירופה, אינספור מסעדות גיירו את הקרפצ'ו ,פטה כבד ואת שאר המאכלים מצרפת ואיטליה. אפילו אנחנו יכולים ללמד את האמריקאים על השילוב בין איכות והמבורגר. אבל אחרי כל הגורמה המתקדם שלנו, אנחנו לא נוותר על החומוס של אבו חסן או סביח טוב בשישי בבוקר.

גם "יפו תל אביב", המסעדה ה(יחסית) חדשה של חיים כהן וד"ר אלי לנדאו, לא ממש החליטה לאן היא מכוונת. לאוכל הגורמה האירופאי או לאוכל השוק הישראלי-ערבי. מה שכן, יש משהו אחד שמאחד בין שני הכיוונים. את שניהם היא מבצעת יוצא מן הכלל.

חלל גדול ומפואר, עם מרווח נשימה ראוי בין השולחנות, תאורה מעומעמת ומטבח פתוח וראוותני נתן לנו את הרגשת היוקרה שציפינו לה. כיסאות ושולחנות לא תואמים, ומחבתות מלאות בירקות קלויים על הבר, ניסו להבהיר שזה גם מקום לא ממש מחייב. את הקריצה והחיבוק הישראלי שבא אחרי לחיצת היד הרשמית.

הזמנו שתי מנות ראשונות. הראשונה הייתה ברזאולה עם מוצרלה ורוקט. כל הטוב מאירופה שיכול ללוות את הפוקצ'ה שקיבלנו. הגשה שדומה לקרפצ'ו, אבל טעמים שונים. 1-0 מבחינת מקוריות. הבשר היה טוב, המוצרלה טרייה וזרעי שומר שנתנו טעם אניסי ומיוחד למנה. מנה טובה ומקורית שמומלצת בעיקר לחובבי ז'אנר האניס.

מנה נוספת הייתה ירקות בטאבון עם טחינת "הר ברכה". את האמת, התלבטנו הרבה לפני שבחרנו במנה הזאת, כי היא נשמעת בנאלית עד כדי כך שיהיה לא פחות מטמטום להזמין אותה. בדיעבד, זה היה טמטום אם היינו מוותרים עליה. להיות שף טוב באמת, זה לדעת איך לטפל בחומרי הגלם שלך בצורה הטובה ביותר. ו-ואוו, חיים כהן שף טוב באמת. חציל קלוי רך, מתוק ומעושן, כזה שלא טעמנו כמותו עד כה.בצל חרוך ומתקתק. פלפל קלוי ועגבנייה צרובה. כל זה מעל טחינה דומיננטית שלא צריכה הרבה טיפול נלווה (שום או לימון) בכדי להיות מוצלחת.מנה פשוטה ומ-ע-ו-ל-ה!

את כל הטוב הזה, ניגבנו עם פוקצ'ה שקיבלנו, מוברשת במעט יותר מדי שמן, אך רכה-רכה וטובה מאוד. לצידה כמה עגבניות שרי צהובות קלויות נהדרות שמוציאות הרבה טעם.

בעיקריות הבחירה הייתה יותר אירופאית: טורטליני סלק מלא בבשר לחי עגל בתוספת פירה, אספרגוס וסלקים צלויים. מנה צבעונית מאוד, טעימה ומפתיעה. הביס הראשון טיפה מהוסס, טעמים שאתה לא מצפה להם במנת פסטה. אבל בשר רך, המתיקות של הסלק ומעטפת הפסטה יוצרת מנה ממכרת מאוד, שנגמרה מהר מדי. ואנחנו כמו נרקומנים טובים, מחכים רק ל"fix" הבא.

העיקרית השנייה הייתה יותר צפויה: פילה בקר עם פירה ארטישוק ירושלמי, ועדשים שחורות מעליו. בצד כמה ניוקי מטוגנים במעטפת פריכה. כן, אלו המנות הפשוטות יותר במטבח של חיים כהן. אבל למרות כל השילובים, בעיקר היה מדובר פה בבשר טוב, רך ומלא מיצים. מנה טובה מאוד, אבל לא אחת שנחרטת בזיכרון. אגב, בפעם הראשונה שקיבלנו את המנה, נתח הפילה היה עשוי מדי ולא "מדיום" כפי שביקשנו. החלטנו לא להתבייש ולבקש להחליף את המנה. אחראי המשמרת הביא מנה חדשה מהר מאוד, ודאג לנו לקינוח נוסף כפיצוי על הטעות.

לקינוח, חזרנו לפשטות. "כנאפה לזוג" הייתה הבחירה שקפצה לשנינו לראש. אם שף ישראלי יידע לעשות כנאפה טובה, זה יהיה חיים כהן. לא טעינו. שערות קדאיף חמות, מטוגנות בהרבה חמאה, נמנעות מהמתיקות העודפת שמאפיין את הקינוח הזה לרוב. גבינת עיזים עם יותר טעם מהמקובל, דווקא הדגיש את המתיקות העדינה, ומעט מריבת חבושים למעלה, נתנה חיזוק לרמת הסוכר מדי פעם. קינוח כבד ונהדר.

סורבה המנגו שקיבלנו כפיצוי היה מרענן, עם טעמי מנגו טבעיים. קינוח חביב, אבל לא כזה שיכול להחזיק יותר מכמה ביסים מבלי לשעמם.

איך נסכם? אחת מהמסעדות הטובות שניסינו, עם כמה מנות טובות מאוד ושתי מנות כל כך טובות שאנחנו כבר מתגעגעים אליהן. רק המחיר (503 שקל לזוג, כולל שני קראפים של יין) ירחיק את המנות האלו מהישג ידינו. אם יש לכם סיבה לחגוג משהו, עכשיו יש לכם גם מקום ראוי לכך.

בשתי מילים: שמנת מתוקה 38% (כן, זה הכי גבוה שאנחנו מגיעים)

נ.ב.

את הארוחה ליווה מלצר יין ש"אחראי להשקות אותנו" כהגדרתו. הוא המליץ לנו על יין לבן טוב מאוד וגם על אחד ממגוון היינות האדומים שיש במסעדה. מקום שנותן כבוד לשתייה, מוסיף ליוקרה של המסעדה וגם להנאה של האורחים. עוד דבר נחמד, שאף אחד מאיתנו לא הרגיש את הצורך להתפלצן יתר על המידה, ולהגיד "סומילייה".


לצפייה בכל התמונות באיכות גבוהה ולהמשיך לעקוב אחרינו,
חבבו אותנו בספר הפנים!


שיהיה לכם בתאבון,
שמן ושמנת.